חנוכה - נצחון במלחמה # 327

ההפטרה לשבת חנוכה היא חזון שראה הנביא זכריה. בתוכה הוא רואה מנורה. לצדו עצי זית המספקים שמן לאורותיו. בהמשך מלאך מעביר את המסר הזה מה' לזרבבל, "לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה' צבאות", (זכריה ד ו). חיבור ההפטרה לחנוכה הוא המנורה ואחר הנושא הנושא של יישוב מחדש של ארץ ישראל. זרבבל עמד בראש חידוש היישוב מחדש של היהודים בארץ הקודש בסוף גלות בבל. חנוכה מרחיב את הרעיונות הללו. כלומר, אספקת יום אחד של שמן זית למנורה במקדש נמשכה באורח פלא שמונה ימים. נושא נוסף הוא הניצחון הצבאי של המכבים על האימפרטור העוצמתי אנטיוכס. תוצר לוואי של ניצחון זה הוא שיהודה הפכה למדינה עצמאית ואילו לפני שהיא הייתה רק מחוז של אימפריה כזו או אחרת.

הניצחון של המכבים היה בלתי סביר. על היהודים היה מספר גדול של צבא מצויד היטב ומקצועי, ואנטיוכוס היה גנרל בכיר. מתתיהו וחמשת בניו היו מנהיגים טובים יותר. מחויבותם של היהודים למצוות וללמוד תורה העניקה להם את היתרון להיות הרבה יותר רוחניים. ברמה העמוקה ביותר היוונים התעקשו שאין שום דבר מעבר למדע, לטבע ולשכל האנושי. בניגוד לכך אמרו היהודים יש קל שלמעלה מן הטבע ושולט על הטבע ושניתן לתפוש אותו, אך לא להבינו לחלוטין.

תגובת ההלניסטים הייתה דיכוי, רדיפה והשפלה. לדוגמה, הם היו מקריבים בפומבי חזיר במקדש ומזמינים נכבדי קהילה לאכול את הבשר. זה היה לקנטר מאוד, בייחוד ליוחנן בנו של מתתיהו הכהן הגדול שהגיב בהריגתו של המושל הקיסרי, בגריס. זה היה למעשה קרב מנוף שהסתיים כאשר גנרל האויב דרש להיפגש עם יהודית בת יוחנן הכהן הגדול. תגובתה הייתה להביא אותו לשיכור וכשהוא התעלף היא כרתה את ראשו והביאה אותו לירושלים. צבאו של אנטיוכוס הוחלט על טרור, ברחו ומעולם לא חזר.

על סמך המכבים ניתן לחשוב שכוח אמיץ הוא הדרך ליהודים להשיג את ארץ ישראל והריבונות עליה. הנביא בא ליידע אותנו שאם אנו בוחנים את זה לעומק, לא באמצעות כוח צבאי ישראל תהיה מדינה עצמאית, אלא דרך רוחו של הקדוש ברוך הוא. השיבה לציון החלה בכך שהשם עורר את רוחו של כוֹרֶשׁ, מלך פרס, והצהיר כי כל יהודי שרוצה ליישב מחדש את ירושלים ויהודה עודד לעשות זאת. הוא גם הצהיר בגאווה שה' הפך אותו לשליט בעולם כדי לבנות את בית המקדש.

יש מקדימים. לקראת סוף שבעים השנים בגלות, דניאל מתוודה על חטאי העם היהודי ומתפלל שיש לקיים את דברי ירמיהו ולבנות מחדש את ירושלים. בעבר אסתר המלכה בפליטת קינות הלשון, "וְאֵיכָכָה אוּכַל וְרָאִיתִי בְּאָבְדַן מוֹלַדְתִּי", (אסתר ח ד). פירוש מולדת היא שטח אדמה או חבל ארץ אשר לעם יש זיקה היסטורית ארוכה אליו. לבסוף נחמיה מקונן על חורבן ירושלים, מתוודה על חטאי האומה ומבקש שתינתן לו רשות לחזור ליהודה. זו שיבת ציון והיא נעשית בשלום באמצעות תפילה, תשובה, ורצון המקום.

כתוב בחומש, "ה' איש מלחמה", (שמות טו ג); פירושה שלפעמים רצון ה' נגלה על ידי מלחמה והמכבים היו כלי לזה. אפילו הכי זה מכשל עם היהודים אומרים בחרב שלנו נירש הארץ והוא יושיענו. ואז הם מבוישים ונשחטים ככבשים על ידי מי ששונא אותם. בשלב מסוים, לעתים קרובות נמוך, היהודים נבוכים מהאשליות השווא שלהם, ומודים בכך שארץ ישראל היא מתנה מהקב"ה. אז הם הופכים למרכבה לכוחו של אלוקים ונגח על צריהם (פרפראזה תה' מד).

לע"נ  האמא מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טז ניסן תשנ"ח

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר http://dyschreiber.blogspot.com

Hanuka - Victory in War

The haftorah for Shabbos Hanuka is a vision seen by the prophet Zechariah. In it he sees a menorah. Beside it are olive trees providing oil for its lights. Next an angel gives this message from Hashem to Zerubavel, "Not by might nor by power, but by my spirit, says the Lord of hosts", (Zechariah 4:6). A connection of the haftorah to Hanuka is the menorah and another is the theme of the resettlement of the land of Israel. Zerubabel was spearheading the resettlement of the Jews in the Holy Land at the end of the Babylonian exile. Hanuka expands on these ideas. Namely that a one day's supply of olive oil for the Temple menorah miraculously lasted eight days. Another theme is the military victory of the Maccabees over the powerful emperor Antiochus. A byproduct of this victory is that Judea became an independent state whereas before it was only a province of one empire or another.

The victory of the Maccabees was an unlikely one. The Jews were vastly outnumbered by a well equipped, professional army and Antiochus was a top general. Matisyahu and his five sons were better leaders. The commitment of the Jews to mitzvahs and Torah learning gave them the advantage of being much more spirited. On the deepest level the Greeks insisted that there was nothing beyond science, nature, and the human intellect. Opposing this the Jews said that above nature was a supernatural God who could be perceived, but not totally understood. 

The reaction of the Hellenists was repression, persecution, and humiliation. For example they would publicly sacrifice a pig in the Temple and invite community dignitaries to eat the meat. This was highly inflammatory, particularly to Yochanan the son of Matisyahu the high priest who responded by killing the imperial governor, Bagris. It was in fact a seesaw battle that ended when the enemy general demanded to sleep with Judith the daughter of Yohanan the High Priest. Her response was to get him drunk and when he passed out she chopped off his head and brought it to Jerusalem. The army of Antiochus was terrorized, fled, and never came back.

Based on the Maccabees it is possible to think that brute force is the way for the Jews to obtain the land of Israel and sovereignty over it. The prophet comes to let us know that if we look into it deeply it is not through military force that Israel will be an independent state rather it is through the spirit of the Holy One blessed be He. The return to Zion started with Hashem arousing the spirit of Cyrus, the King of Persia, to proclaim that any Jew, who wished to resettle Jerusalem and Judea was encouraged to do so. He also proudly declared that Hashem had made him ruler of the world in order to build the Temple. 

There are forerunners. Towards the end of the seventy years in exile, Daniel confesses the sins of the Jewish people and prays that the words of Jeremiah should be fulfilled and Jerusalem should be rebuilt. Previously Queen Esther in a slip of the tongue laments, "How can I bear to see the destruction of my motherland (מוֹלַדְתִּי)", (Esther 8:6). Finally Nechemia laments the destruction of Jerusalem, confesses the sins of the nation, and requests that he be given permission to return to Judah. This is the restoration of Israel and it is done peacefully through prayer, penitence, and the will of God.

It says in the Chumash, "Hashem is a man of war", (Exodus 15:3), meaning that at times God's will is revealed through war, and the Maccabees were a vehicle for this. Nevertheless this becomes a stumbling block when the Jews start believing that it was by their own sword that they acquired the land and it is their salvation. It is then that they are humiliated and slaughtered like sheep by those that hate them. At some point, often a low one, the Jews are embarrassed by their vain illusions, and admit that Israel is a gift from God. With that they become a vehicle for God's strength and prevail over their enemies (paraphrase from Psalm 44).

לע"נ  האמא מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טז ניסן תשנ"ח

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר http://dyschreiber.blogspot.com

Mishna Peah 1:2 - Approaches to Efficiency

The second tractate in the Talmud deals primarily with the undesirability of a person being over meticulous when he harvests his field. To use a popular expression, one should not squeeze a penny until the eagle screams. Rather small quantities of burdensome to gather crops should be abandoned to the poor. This would include produce in the corners and edges of the field, small amounts of grapes, either on the vine or that have fallen to the ground, small quantities of grains that drop at the time they are being gathered, and small bundles that have been forgotten in the field. 

The economic context of this mishna is a society where most of the people supported themselves by farming a personally owned plot of land. Through cash crops, there was specialization and trade but it was not nearly as developed as it is in a modern advanced economy. Tithes given, four out of seven years, were the primary support of the poor, while the above were incidental gifts. As a result the mishna rules that the amount of peah (פֵאָה - edge or corner), the plants on the edge of the field to be unharvested, does not have a minimum quantity. 

The rabbis say one should leave leave not less than one sixtieth of the field, but his does not seem to be a Biblical requirement. It's possible to learn that a person should not be chincy from this mitzvah, but the letter of the law is, "When you reap your land's harvest, do not completely harvest the ends of you fields", (Leviticus 19:9), therefore something must be left. Rabbi Yehuda holds that at least one plant must be left on the edge. However the tone of the mishna is that crops must be left for the poor, their location in the field is not of importance, and that the issue is charity. The section about leaving crops to the poor ends with the line, "l am Hashem your God", (ibid 10). Rashi explains that it means, "a judge to extract punishment", specifically on people who do not obey this command.

The general approach to land in the Chumash is that it belongs to God and man is basically a tenant and a worker on it. As a result a farmer's ownership of the plants as well as the fruits and vegetables on them is less than that of a storekeeper's or manufacturer's inventory. A similar sentiment is later expressed by Moshe rabenu when he gives permission for a pedestrian to eat a small quantity of grapes or wheat from a field that he is passing by, but he can't really take anything with him, (see Deuteronomy 23).

The second mishna in Peah adds that although there is no fixed amount one must consider the size of the field and the number of the poor. In other words one should give proportionally more if there is a bumper crop or there is a lot of poverty. The mishna adds a third criteria, "to the extent of one's humility (הָעֲנָוָה). This creates a significant amount of discussion among the commentaries. Most of them make homilies that add emphasis to the previous ideas concerning wealth and poverty. One does say that a humble person would give more. Submissiveness is an aspect of עֲנָוָה. It would seem that a person, with a stronger commitment to this mitzvah or mitzvahs in general, would more greatly submit himself to it by donating more. As a paradigm considering a mitzvah in terms of resources, need, and importance is a good one.

One of the general messages of the Torah is that the poor should be supported, one should have a personal relationship with them, and that mitzvahs, even ones not directly related to this precept, are a good vehicle for this goal. As a result for a store to give a slow moving product to a shul lottery, the item in the soiled package to a poor family, or over abundant vegetables and cookies to a collel, would all be reckoned as splendid deeds. A variant would be giving the end of a salami to a shopper's child. Also a small amount of shoplifting, padding of expense accounts, and making personal use of company property should be ignored.

לע"נ  האמא מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טז ניסן תשנ"ח

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר http://dyschreiber.blogspot.com

משנה פאה א ב - גישות ליעילות # 326

המסכת השנייה בתלמוד עוסקת בעיקר שאין רצוי לאדם להקפיד יותר מדי בעת שהוא מקציר את שדהו. כדאי להשתמש בביטוי הנפוץ, אין לסחוט את הדולר עד שהנשר צועק. לכך יש להפקיר כמויות קטנות של היבול לעניים. זה יכלול תוצרת בפינות ובקצוות של השדה, כמויות קטנות של ענבים, בין בגפן או שנפלו ארצה, כמויות קטנות של גרגירים שנפלו בזמן איסופם, וצרורות קטנות שנשכחו בשדה.

הסביבה הכלכלית של משנה זו היא חברה שרוב האנשים תמכו בעצמם בחקלאות חלקת אדמה בבעלות אישית. באמצעות גידולי מזדמנים הייתה התמחות וסחר, אך הוא לא היה מפותח כמעט כמו בכלכלה מודרנית מתקדמת. מעשר שנמסר, ארבע שנים מתוך שבע שנים, היה התמיכה העיקרית של העניים, בעוד שהדברים לעיל היו מתנות מקריות. כתוצאה מכך המשנה קובעת כי הכמות של הפֵאָה הוא הצמחים בקצה או בפינה השדה שלא יקצרו, אין כמות מינימלית.

ההלכה הוא להפקיר  לא פחות מששים שישים מהשטח, אך נראה כי לא מדובר בחיוב מן התורה. אפשר ללמוד שאסור לאדם להיות קמצן מהמצווה הזו, אבל מכתב החוק הוא, וּבְקֻצְרְכֶם אֶת־קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר, (ויקרא יט ט), לכן מוכרח להישאר משהו. רבי יהודה גורס כי יש להשאיר לפחות צמח אחד בקצה. עם זאת המהלך של המשנה היא שיש להשאיר יבולים לעניים, למיקום שלהם בשדה אין חשיבות, וכי הנושא הוא צדקה. הקטע בנושא השארת יבולים לעניים מסתיים בקו, "אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם", (שם י). פרש"י, "דַּיָּן לִפָּרַע", במיוחד על אנשים שאינם מצייתים לפקודה זו. 

הגישה הכללית לאדמה בחומש היא שהיא שייכת לקב"ה. האדם הוא בעצם דייר ועובד עליו. כתוצאה מכך הבעלות של החקלאי על הצמחים כמו גם על הפירות והירקות עליהם היא פחותה מזו של מלאי של מחסן או יצרן. תחושה דומה באה לידי ביטוי מאוחר יותר על ידי משה רבנו כשהוא נותן אישור להולך רגל לאכול כמות קטנה של ענבים או חיטה משדה שהוא עובר לידו, אבל הוא לא יכול באמת לקחת איתו כלום, (ראהדברים כג).

המשנה השנייה בפאה מוסיפה שלמרות שאין סכום קבוע, יש לקחת בחשבון את גודל השדה ומספר העניים. במילים אחרות יש לתת באופן יחסי יותר אם יש יבול בשפע או שיש הרבה עוני. המשנה מוסיפה מדה שלישי "ולפי רוב הענוה". זה עושה דיונים רבים בין הפרשנויות. מרביתם אומרים דרשות שמוסיפים דגש לרעיונות הקודמים הנוגעים לעושר ועוני. אחד אומר שאדם עניו היה נותן יותר. כניעה היא היבט של עֲנָוָה. נראה כי אדם, עם מחויבות חזקה יותר למצווה זו או למצוות באופן כללי, יכנע את עצמו אליו ביתר שאת באמצעות תרומה רבה יותר. כתַבְנִית בהתחשב במצווה מבחינת מן יכולת, צורך וחשיבות, היא טובה.

אחד המסרים הכלליים של התורה הוא שצריך לתמוך בעניים, צריך לקיים איתם קשר אישי, ומצוות, אפילו כאלה שלא קשורות ישירות לתפיסה זו, הן כלי טוב למטרה זו. כתוצאה מכך שחנות שתעביר מוצר שלא נמכר להגרלת בית כנסת, פריט באריזה פגומה למשפחה ענייה, או עודפי ירקות ועוגיות לכולל, היו כולם מחשבים כמעשים נהדרים. וריאנט יכול לתת הסוף של סלמי לילד של קונה. גם יש להתעלם מכמות קטנה של הרמת חנויות, ריפוד של חשבונות הוצאות ושימוש אישי בנכסי החברה.

Mishna Brachos 4:1 - Halachic Intricacies

The Talmud explicitly sets the times of religious services. Morning prayers (Shacharit) are from dawn until midday. Afternoon prayers (Minhah) are from a half hour after midday until sunset, but some say until the stars come out. When it comes to the Evening service, the Mishna (Brachos 4:1) declines to give it a fixed time. The time for the additional prayers (musaf) is the whole day. The term prayer (תפִילָה) has several usages and in this case it refers to the series of prayers called the Amida. 

Concerning Ma'ariv the Bartenura explains the language, "it is not fixed", saying its time is the entire night but, the Mishna uses this language to imply that the evening prayers are optional. This is because Ma'ariv corresponds to burning the remains of unconsumed obligatory sacrifices which were brought in the morning and afternoon. He gives as an example sacrifices that became ritually unclean or ruined and therefore were not consumed at the normal time.

The services as we know them today have evolved over time. There is an opinion that praying three times a day started with the patriarchs, however, they were formally instituted by the men of the Great Assembly (אנשי כנסת הגדולה), and were meant to  correspond to the obligatory sacrifices described in the Chumash (see Gemara Brachos 31.). Because there is no evening sacrifice, the evening service was deemed to be optional while the morning and afternoon services were deemed to be obligatory. The Bartenura continues that later on the service was accepted as an obligation. 

The concept of prayer is different from the obligation to recite the Shema in the evening and the two of them are interwoven in today's liturgy. Even so this peculiarity makes it acceptable to conduct Ma'ariv earlier, starting from the middle of the afternoon, and this is done in some congregations on Shabbos in the summer when sunset is late. It is also done when it is felt that it will be difficult to gather a minyan later on. Even so one is still required to recite the Shema later in the evening, albeit without a minyan. 

It comes out that the law is not black and white. Somethings are strong obligations. For example the eating pork or routinely working at one's ordinary profession on Shabbos would be banned by the Chumash. On the other hand food cooked in pots which give a pleasing flavor using unkosher sources are forbidden by the Gemara. The custom today, though is not to use such utensils even if the impart no taste. On Shabbos there are leniencies for people who need an elevator, even though many still will not use them. Other things are considered beautications of the mitzvah like using olive oil to light the Hanuka menorah. Allowances are made for difficult situations or if a large financial loss will be incurred. The important thing is to properly understand the sources and set priorities accordingly.

לע"נ  האמא מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טז ניסן תשנ"ח

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר http://dyschreiber.blogspot.com

משנה ברכות ד א: הלכות מסובכות # 325

התלמוד קובע במפורש את זמני התפילה. שחרית היא משחר  ועד חצות היום. תפילת מנחה מחצי שעה אחרי חצות היום ועד השקיעה ויש אומרים עד צאת הכוכבים. כשמדובר בקשר לערבית, המשנה (ברכות ד א) מסרבת לתת לו זמן קבוע. הזמן למוסף הוא כל היום. למונח תפִילָה מספר שימושים ובמקרה זה הוא מתייחס לסדרת התפילות שנקראת העמידה.

לגבי מעריב הברטנורא מסביר את הלשון, "אין לה קבע", ואומר זמנה כל הלילה. והא דתני אין לה קבע ולא קתני זמנה כל הלילה, לאשמעינן דתפלת ערבית רשות, לפי שהיא כנגד הקרבת איברים ופדרים שקרבים כל הלילה, והנך רשות נינהו שכיון שנזרק הדם נרצה הקרבן אף על פי שנטמאו איברים ופדרים או שאבדו, עכ"ל.

התפילה כפי שאנו מכירים אותם היום התפתחה עם הזמן. יש דעה כי התפילה שלוש פעמים ביום התחילה עם האבות, אולם הם הוקמו רשמית על ידי אנשי כנסת הגדולה, ונועדו לתאום עם הקרבנות החובה המתוארים בחומש (ראה גמרא ברכות 31). מכיוון שאין קרבן ערב, תפילה ערבית נחשב לרשטת ואילו תפילות הבוקר והצהריים נחשבו לחובה. הברטנורא ממשיכה, "ומיהו האידנא קבלוה עליהם כחובה".

מושג התפילה שונה מחובת אמירת קריאת שמע בערב ושניהם שזורים בליטורגיה של ימינו. למרות זאת יוציא דופן הזו מקובלת על התחלת מעריב מוקדם יותר, החל  בפלג המנחה, והדבר נעשה בכמה קהילות בשבת בקיץ כששקיעה מאוחרת. זה נעשה גם כאשר מורגשים שיהיה קשה לאסוף מניין בהמשך. אף על פי כן, עדיין נדרש לומר קריאת שמע בהמשך הערב, אם כי ללא מניין.

יוצא שהחוק אינו שחור-לבן. יש דברים שהם חובות חזקות. לדוגמא, אכילת חזיר או עבודה שגרתית במקצועו הרגיל של אדם בשבת ייאסר על ידי חומש. מצד שני אוכל מבושל בסירים שנותנים טעם נעים באמצעות מקורות לא כשרים אסור על ידי הגמרא. המנהג כיום הוא לא להשתמש בכלי אוכל כאלה גם אם אין להם טעם. בשבת ישנן הקלות לאנשים הזקוקים למעלית, למרות זה רבים עדיין לא ישתמשו בהם. דברים אחרים נחשבים להידור המצווה כמו שימוש בשמן זית להדלקת חנוכיית חנוכה. יש קולות עבור מצבים קשים או אם ייגרם הפסד כספי גדול. הדבר החשוב הוא להתייעץ עם רב הבקיא היטב במקורות  בכדי לקבוע סדר עדיפויות בהתאם.

לע"נ  האמא מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טז ניסן תשנ"ח

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר http://dyschreiber.blogspot.com

Hanukah - Rededication

The Talmud in tractate Avodah Zarah (עבודה זרה - idolatry, literally strange worship) describes the holidays of Rome. Most of them have to do with glorification of the king. The actual idols, used by man as we know him today, are frequently statues of people. It's often believed that they are the images of the nation's patriarchs and distinguished personalities. Many times planets and stars are named after them in their honor. Homage, prayers, and sacrifices were offered to the idols. The sun, moon, and the stars themselves were also objects of worship, but considerably less so.

Two of the holidays, though, Saturnalia and Kalends revolved around the winter solstice which then fell on December 21. Calends was eight days after and Saturnalia was four days before on December 17 and could last seven days until the 23rd. It was a very happy, popular Roman holiday with good and bad points. On the negative side there were raucous parties, excessive eating and drinking, unbridled licentiousness, gambling, and gladiators which were reckoned as human sacrifices. On the positive side there was gift giving, especially to children, community singing, homes were decorated, and candles were lit as a symbol of light. Philosophically it was a yearning for the restoration of an ancient golden age. The holiday was named after the Roman god Saturn, who bears many similarities to Noah.

As Roman paganism died out Saturnalia was changed into the Christian holiday Christmas. The good practices were maintained and the bad ones curtailed. It was celebrated on 25 December which was reckoned as the birthday of Jesus of Nazareth. On the dark side the church would incite violence against the Jews ranting that they were sinners who killed prophets as well as their lord and master, Jesus of Nazareth. Nevertheless its major theme was peace on Earth and goodwill towards man. 

The Talmud ascribes its ultimate origin to Adam the first man. When he saw that the days were getting shorter, he thought it was punishment for his sin, and was afraid that the world was returning to chaos and desolation. He then sat and fasted for eight days. When the winter solstice occurred, he saw that the days were getting longer again and realized that this was the natural cycle of the world. He then decreed eight days of celebration. Adam celebrated for the sake of heaven, but subsequent generations turned it into a pagan festival.

Accounts of man before the Flood are sparse. A significant number tunnels in mountains with small rooms at their ends in which the sun only shines at sunrise of the winter solstice have been found. There is a similar design for the massive stone campus at Stonehenge, which was the site of a major pilgrimage. Carnac with thousands of stone blocks weighing many tons adds the three four five right triangle as a theme. There are also very large works that seem to be dedicated and the stars, for example the pyramids in Egypt which replicate Orion's belt. It is speculated that human sacrifice was performed at some of these sights. In any case the huge size of these monuments seems to be an exaggeration and fetish of the things being glorified.

Judaism does not greatly emphasize precision in nature. Passover must be in the spring and Succos must be in the fall, but the precise day is not important. There is no summer holiday in the Chumash. A lunar calendar is used but even that can be adjusted for the convenience of the community. There are schools of thought that ban secular studies including the sciences. 

Even so I would think that a holiday started by Adam the first man would have been observed by the Jews. It could be that the excesses and bad experiences of the past caused it to be rejected and forgotten, and left an aversion to the idea of nature in general. Interestingly, though, the winter solstice typically falls during the eight day holiday of Hanuka. Its main observance is lighting candles. The halacha is to give cash gifts to religious scholars. Secular Jews exchange gifts. People bet candies on the dreidel. Parties are held but the food is not elaborate. The fundamental idea is that there is a God that rules over nature. 

The insight of Adam was that sin unchecked can return the world to chaos and desolation. That realization alone may be enough to end the lengthening darkness and begin a period of lengthening light. There is reason for joy over this. Unfortunately for the immature laughter comes from gluttony, mania, pornography, and barbarism. This too comes to an end and gives way to a proper feast with family, lovely music, and candles for light and beauty. Also this idea is embedded in nature and the way Hashem created the world. It could be that the sins of the past are no longer very strong and that heaven has started to forgive and rededicated man's first holiday among the Jewish people.

לע"נ  האמא מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טז ניסן תשנ"ח

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר http://dyschreiber.blogspot.com

חנוכה שיחה מחדש #324

במסכת  עבודה זרה מתואר חגי רומא. רובם קשורים להאדרת המלך. האלילים האמיתיים, המשמשים את האדם כפי שאנו מכירים אותו כיום, הם בדרך כלל פסלים של אנשים. האמונה כי הם הדימוי של האבות והאישים הנכבדים של האומה. פעמים רבות נקראים כוכבי לכת וכוכבים על שמם לכבודם. כבוד, תפילות וקורבנות מוגשים לאלילים. השמש, הירח והכוכבים עצמם היו גם מושאי פולחן, אך באופן פחות משמעותי.

אולם שניים מהחגים, סטרנורא וקלנדא התרכזו סביב סופת הימים החורפים שנפלה אז ב -21 בדצמבר. קלנדא היה שמונה ימים אחרי, וסטרנורא הייתה ארבעה ימים לפני כן ב -17 בדצמבר ויכולה להימשך שבעה ימים עד ה -23. זה היה חג רומאי מאוד שמח ופופולרי עם נקודות טובות ורעות. בצד השלילי היו השתוללות מוגזמת, אכילה ושתייה חסרת מעצורים, הימורים וגלדיאטורים שנחשבו כקרבנות אנוש. בצד החיובי הייתה מתנות, מתנה בעיקר לילדים, שירה בקהילה, בתים עוטרו ונרות דולקו כסמל לאור. מבחינה השקפה זו הייתה כמיהה להחזרתו של תור זהב עתיק. החג נקרא על שם האל הרומי סטורן הנושא דמיון רבים לנח.

עם התפוגגות של עבודה זרה רומאית, סאטורנליה השתנה לחג המולד הנוצרי. התנהגויות טובות נשמרו והרעים צמצמו. זה נחגג ב- 25 בדצמבר, שנחשב ליום הולדתו של ישו מנצרת. בצד האפל הכומרים היו מסיתים אלימות כלפי היהודים בזעקם שהם חוטאים שהרגו נביאים כמו גם אדונם והרב שלהם יהושע  הנוצרי. עם זאת הנושא העיקרי שלו היה שלום בעולם ורצון טוב לאדם.

התלמוד מייחס את מקורו לאדם הראשון. כשראה שהימים הולכים ומתקצרים, הוא חשב שזה עונש על חטאו, וחשש שהעולם חוזר למהומה ושממה. בעקבות כך ישב וצם שמונה ימים. כאשר התרחש סופת היום החורפי, הוא ראה שהימים מתארכים והבין שזה המחזור הטבעי של העולם. לאחר מכן הוא גזר על שמונה ימי חגיגה. אדם חגג לשם שמים, אך לדורות מאוחרים יותר היה לשם ע"ז.

המידע על האדם לפני המבול דליל. קיימות מנהרות עם חדר קטן בסוף בהרים בהן נמצאה השמש רק עם זריחת השמש החורפית. יש עיצוב דומה לקמפוס האבן הענק בסטונהנג', שהיה אתר עליה לרגל מרכזית. קרנאק עם אלפי אבני אבן שמשקלם טונות רבות מוסיף את שלושת ארבעת חמשת המשולש הימני כנושא. יש גם יצירות גדולות מאוד שנראות כמוקדשות והכוכבים, למשל הפירמידות במצרים המשכפלות את חגורתו של כסיל. משערים שהקרבה אנושית הושגה בכמה מהמראות הללו. בכל מקרה הגודל העצום של אנדרטאות אלה נראה כהגזמה ושִׁטוּי על הדברים שהם המופארים.

היהדות לא מדגישה מאוד את הדיוק בטבע. חג הפסח חייב להיות באביב וסוכות חייבות להיות בסתיו, אך היום המדויק אינו חשוב. בחומש אין חג שבקיץ. משתמשים בלוח שנה ירחי אך אפילו ניתן להתאים אותו לנוחות הקהילה. יש שיטות שאוסרות לימודי חול ודוחים את המדעים.

אף על פי כן הייתי חושב שחג שהתחיל על ידי אדם הראשון היה מקיים את היהודים. יכול להיות שהעודפים והחוויות הרעות של העבר גרמו לדחייתו ושכחתו, והשאירו רתיעה מרעיון הטבע באופן כללי. אולם מעניין לציין כי סופת היומנים בחורף נופלת בדרך כלל בחג שמונת הימים של חנוכה. הקפדה העיקרית שלו היא הדלקת נרות. ההלכה היא לתת מתנות במזומן ללומדי תורה. יהודים חילונים מחליפים מתנות. אנשים מהמרים סוכריות על סביבון. מסיבות נערכות אך האוכל פשוט. הרעיון הבסיסי הוא שיש אלוקים השולט על הטבע.

התובנה של אדם הייתה שחטא שאינו מתוקן יכול להחזיר את העולם לתהו ובהו. יכול להיות שההכרה הזו לבדה יכולה לסיים את החושך המתארך ולהתחיל תקופה של אור מתארך. יש סיבה לשמחה על כך. למרבה הצער הצחוק הנוֹאָל נובע מזולל וסובא, השתוללות, ואכזריות. גם זה יסתיים ומפנה את מקומו לחגיגה נאותה עם משפחה, מוזיקה מקסימה ונרות לאור ויופי. גם רעיון זה משובץ בטבע ובדרך בה ה' יצר את העולם. יכול להיות שחטאי העבר כבר אינם חזקים וכי שמים החל לסלוח ולחדש את החג הראשון של האדם בקרב העם היהודי.

לע"נ  האמא מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טז ניסן תשנ"ח

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר http://dyschreiber.blogspot.com

Awakening the Sleepers

The Midrash Raba on the book of Genesis (נח,ג) brings a legend about the great Talmudic sage Rabbi Akiba. In it he was giving a public lecture but everybody was falling asleep. To wake them up he asked the question, What was it about Esther that she should rule over 127 nations? He then answered that it was because she was a descendant of Sarah, who lived 127 years. The commentaries add that every year of Sarah's was good and for each of them a province was added to Esther's realm.

The age at the time of death is reported in the Chumash in a simple straightforward way for the line of Adam until Terach, the father of Abraham. However when Sarah dies it does not say her age was 127 years, rather it say her age was, "100 years, 20 years, and 7 years", (Genesis 23:1). Later on it uses the same form for Abraham and Ishmael. It does not use it for Isaac, Jacob, Joseph, Moses, Aaron, and Miriam. Rashi comments on "the years of the life of Sarah", that, "All of them equally good".

The number 127 is a bridge between Sarah and Esther. There are various ways to examine the idea that people may fall asleep when the teacher is lecturing about Sarah but wake up when they hear about Esther. Even though people do not make a conscious decision to behave like this, they will often doze off, when they have no interest in the subject, but wake up when the subject is of interest.

A dismal way to look at this is that a discussion of a person who was saintly every day of their life may be painfully boring to many people. In the book Derech HaMelech Rabbi Kalonomys Kalmish points out that if an exemplary life reminds the listener of his own failings, he is likely to react with denial. People may be able to listen to something like this in small doses, if it's reduced to a triviality, or the teacher behaves like a fool. But if it's a real life detailed example, sleep may overpower the student. This is even more likely if the person feels obligated to show up for the lecture and even claim that this is the goal to which they aspire. 

It is not a total sham, because high ideals may be intellectually pleasing but emotionally difficult and 127 years of this may sound like a prison sentence. On the other hand to be the ruler of a large empire like Queen Esther, with its power, prestige and wealth, may be very emotionally pleasing. Therefore it's menton will quickly rouse the slumberers.

A more optimistic idea is that good people do get tired and discouraged if there good deeds are the cause of aggravation and pain. At some point stories of the righteous become distasteful. They know what righteousness is, but would prefer to sleep through the stories so as not to be reminded of bad experiences. However, being told that good deeds eventually give birth to a big reward, arouses good thoughts and arouses them from their slumber.

One can view righteousness as a merit and a benefit in and of itself. Even so King Solomon in his wisdom said, "there are righteous who get what the wicked deserve, and the wicked who get what the righteous deserve", (Ecclesiastes 8:14), but to delve into it is futile. It comes out that to keep the Torah people need some encouragement in worldly terms that they can appreciate.

לע"נ  האמא מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טז ניסן תשנ"ח

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר http://dyschreiber.blogspot.com

לעורר רדומים # 323

כתוב בבראשית רבה (נח, ג): רבי עקיבא היה יושב ודורש, והצבור מתנמנם. בקש לעוררן, אמר: מה ראתה אסתר שתמלוך על שבע ועשרים ומאה מדינה? אלא תבא אסתר שהיתה בת בתה של שרה, שחיתה מאה ועשרים ושבע, עכ"ל. הפרשנויות מוסיפות כי כל שנה של שרה הייתה טובה ולכל אחת מהן נוספה מדינה לממלכת אסתר.

בדרך כלל הגיל בזמן המוות כתוב בחומש בצורה פשוטה וישרה לקו של אדם עד תרח, אביו של אברהם. עם זאת כששרה מתה זה לא כתוב שגילה היה 127 שנים, אלא כתוב שגילה היה, "מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים", (בראשית כג א). בהמשך הוא משתמש באותה צורה עבור אברהם וישמעאל. לא משתמש בזה עבור יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרון ומרים. רש"י מעיר על "שני חיי שרה - כֻּלָּן שָׁוִין לְטוֹבָה". 

המספר 127 הוא גשר בין שרה לאסתר. ישנן דרכים שונות לדרוש את הרעיון שאנשים עשויים להירדם כשהמורה מרצה על שרה אך מתעוררים כשהם שומעים על אסתר. למרות שאנשים לא מקבלים החלטה מודעת להתנהג כך, הם לרוב ינמנמו, כאשר אין להם שום עניין בנושא, אלא יתעוררו כשהנושא מעניין.

דרך עגומה להסתכל על זה היא שדיון על אדם שהיה צדיק בכל יום בחייו עשוי להיות משעמם עד כאב עבור אנשים רבים. בספר דרך המלך מציין הרב קלונמוס קלמיש האבב"ד פיאסעצנא כי אם חיים מופתיים מזכירים את המאזין לכישלונותיו שלו, סביר להניח שהוא יגיב בהכחשה. אנשים עשויים להיות מסוגלים להקשיב למשהו כזה במינונים קטנים, אם זה כמו ספר קומיקס, או שהמורה מתנהגת כמו טיפש. אבל אם זו דוגמה מפורטת מהחיים האמיתיים, שינה עשויה להכריע את התלמיד. זה אפילו יותר סביר אם האדם מרגיש מחויב להופיע להרצאה ואף טוען שזו המטרה שאליה הוא שואף.

זו לא ,התחזות מוחלטת, מכיוון דרגות הגבוהות עשויים להיות נעימים מבחינה השכל אך קשים מבחינה רגשית ו 127 שנים מכל זה עשויים להישמע כמו עונש מאסר. מצד שני להיות שליט באימפריה גדולה כמו אסתר המלכה, עם כוחה, יוקרתה ועושרה, עשוי להיות מאוד נעים מבחינה רגשית. לכן זה מנטון יעורר במהירות את הישנים.

רעיון אופטימי יותר הוא שאנשים טובים אכן מתעייפים ומתייאשים אם מעשים טובים הם הגורם להחמרה וכאב. בשלב מסוים סיפורי צדיקים נעשים לא נעימים. הם יודעים מהי צדקנות, אך יעדיפו לישון במהלך הסיפורים כדי שלא יזכירו להם חוויות רעות. עם זאת, כשאומרים לנו שמעשים טובים מולידים בסופו של דבר פרס גדול, מעוררים מחשבות טובות ומעוררים אותם מתרדמתם.

אפשר לראות בצדקות ככשרון וכיתרון בפני עצמו. אף על פי כן אמר שלמה המלך בחוכמתו, "צַדִּיקִים אֲשֶׁר מַגִּיעַ אֲלֵהֶם כְּמַעֲשֵׂה הָרְשָׁעִים וְיֵשׁ רְשָׁעִים שֶׁמַּגִּיעַ אֲלֵהֶם כְּמַעֲשֵׂה הַצַּדִּיקִים", (קהלת ח יד), אבל להתעמק בזה אין תועלת. יוצא שכדי לשמור על התורה אנשים זקוקים לעידוד מסוים במונחים עולמיים שהם יכולים להעריך.

לע"נ  האמא מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טז ניסן תשנ"ח

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר http://dyschreiber.blogspot.com

לזכור עשרה נסיונות של אברהם # 322

במשנה אבות (ה ד) כתוב, "עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת נִתְנַסָּה אַבְרָהָם אָבִינוּ עָה"ש". זה חלק מקבוצת אמרות שעוסקת במספר עשר. אחרי זה יש אמרות המקובצות סביב שבע ואז ארבע. החזרה על אותו מספר הופכת את החומר למהנה וקל לזכור אותו.

התנא רבי יהודה הנשיא לא מנה את המקרים שקרו לאברהם כאשר פירט מחדש את נוסח המשנה שנמצא בידינו כיום. הרמב"ם מונה את עשרת הניסויים באמצעות אירועים המפורשים בחומש לפי סדר התרחשותם. המפרש העיקרי למשנה, הברטנורה, מביא גם רשימה כסדר. עם זאת, ובניגוד לרמב"ם, הוא מתחיל במדרש בו אברהם נזרק לתנור הלוהט בילדותו באור כשדים, למרות שהוא לא נמצא בחומש. במקומו מונה הרמב"ם את הקשיים שאברהם נקלע כאשר התחתן עם הגר, שפחת שרה. כמו כן הרמב"ם שונה מונה את גירוש הגר וישמעאל לא כנסיון אחת אלא שתי נסיונות והוא משמיט את חזון הגולים.

הניסויים הרשומים על ידי הברטנורה זהים לאלה המנויים ב "אבות של רבי נתן", שחוברו מתוספתות בתקופת הגאונים. אבל זה מקובץ אחרת. זה מתחיל עם "לך לך", כלומר עזוב הכל ולך לארץ הקודש ואז אחר כך הרעב שגרם עזיבת א"י. בשלב הבא כתוב שני נסיונות הנוגעים לבניו של אברהם, המתייחסים לקרבן הקרוב של יצחק ולגירוש ישמעאל. להלן שני הניסויים בהם שרה התייחסה לחטיפות של פרעה ואבימלך. לבסוף מופיעים ארבעה: המלחמה של ארבעת המלכים נגד חמשת המלכים, חזון הסיוט של הטרגדיות המדהים את עם ישראל, נזרקים לתנור הלוהט באור כשדים והמילה.

זה יוצא עם רשימת הרמב"ם שיש שתי הרפתקאות הנוגעות להגר. לפיכך ניתן לצייר במרכז שלושה זוגות הכוללים את בני אברהם ושתי נשותיו. קל לזכור זאת. קל מאוד לזכור את לך לך והרעב מכיוון שהם מתרחשים ממש בתחילת פרשת לך לך ושניהם כרוכים בעזיבת מקומות חשובים. גם מבחן המילה קל לזכור. זה משאיר את מבחן מלחמת סדום. זה קצת קשה, אבל אם לוקחים בחשבון שזה בעצם קשור לאחיינו של אברהם לוט, הוא יבוא. בנוסף מגיע הרצף למחשבה. כמו כן התהליך מהנה ונותן לאדם משהו לחשוב עליו.

באופן אישי אני מחשיב את חזון הסיוט כמבחן מכיוון שאני יודע כמה חלומות והזיות חזקים יכולים להיות. גירוש ישמעאל והגר אני רואה כמבחן זהה לא שניים. אני לא רואה את הכבשן הלוהט כמבחן מכיוון שלפי הקריאה שלי במדרש, עבור אברהם כל העסק היה בדיחה פרועה. זה גם לא בחומש. כמה טוב אזכור את זה בעוד חצי שנה זו שאלה פתוחה. בכל מקרה זו הדרך ללמוד כמו שנאמר בקטע מענג בתלמוד, "סימנין עשה בתורה וקנה אותה", (שבת קד.).

לע"נ  האמא מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טז ניסן תשנ"ח

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר http://dyschreiber.blogspot.com

Remembering the Ten Tests of Abraham

The Mishna in Ethics of our Fathers (5:4) states that the holy One, blessed be He, tested Avraham, our patriarch, ten times. It is part of a group of aphorisms involving the number ten. After that there are aphorisms grouped around seven then four. The repetition of the same number makes the material enjoyable and easier to remember.

Rabbi Judah the Prince  (c. 135 to 217 CE) did not enumerate the incidents that happened to Abraham when he redacted the standard Mishna that is in our hands today. Maimonides does enumerate the ten trials using events explicit in the Chumash in the order in which they occur. The prime commentary on the Mishnah, the Bartenura, also gives chronological listing. However, and unlike the Rambam, he starts with the Midrash about Abraham being thrown into the fiery furnace as a child in Or Casdim, even though it is not in the Chumash. In its place Maimonides lists the difficulties Abraham encountered when he married Sarah's servant Hagar. Also different the Rambam lists the expulsion of Hagar and Ishmael not as one but two trials and he omits the vision of the exiles.

The trials listed by the Bartenura are the same as those listed "Avot (Fathers) of Rabbi Nathan", which was compiled c. 700-900 CE from material contemporary to but omitted by Rabbi Yehuda HaNasi. It is grouped differently though. It starts with "Lech l'cha" (לך לך), meaning leave everything and go to the holy land and then the famine that forced Abraham to leave the land of Israel. Next it mentions two trials involving Abraham's sons, referring to the the near sacrifice of Yitzchak And the expulsion of Ishmael. Next are the two trials involving Sarah referring to seizures by Pharaoh and Avimelech. Finally four are listed: the war of the four Kings against the five kings, the nightmare vision of the tragedies strikingly the people of Israel, being thrown into the fiery furnace in Ur Casdim, and the circumcision.

It comes out with the listing of Maimonides there are two trials involving Hagar. Therefore one can picture three pairs in the center involving Abraham's sons and two wives. This is easy to remember. Lech lecha and the famine are also easy to remember because they occur right at the beginning of parshas Lech Lecha and both involve leaving important places. The test of circumcision is also easy to remember. That leaves the test of the war of Sedom. That one is a bit difficult, but if one considers that it was basically about Abraham's nephew Lot, it will come. In addition the chronology upon thought comes. Also the process is fun and gives a person something to think about. 

Personally I consider the nightmare vision as a test because I know how powerful dreams and hallucinations can be. The expulsion of Ishmael and Hagar I see as the same test not two. I don't consider the fiery furnace as a test because, according to my reading of the Midrash, for Abraham the whole thing was a rambunctious joke. It's also not in the Chumash. How well I'll remember this in six months is an open question. In any case this is the way to learn as it says in a delightful passage in the Talmud, "Make mnemonic signs [simanim aseh - סימנין עשה] to remember the Torah and acquire it", (Shabbos 104a).

לע"נ  האמא מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טז ניסן תשנ"ח

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר http://dyschreiber.blogspot.com

מתם בשר # 321

תהלים פרק ו מתחיל בהקדמה מוזיקלית קצרה ומיד עובר להתחנן "ה' אַל־בְּאַפְּךָ תוֹכִיחֵנִי וְאַל־בַּחֲמָתְךָ תְיַסְּרֵנִי". וממשיך ואומר שהוא מבועת לחלוטין ובמצב אומלל. כמעשה חן וחסד הוא מבקש להירפא ממחלותיו. באופן ספציפי עיניו התעמעמו בגלל כעס והתיישנו בגלל ייסורים. אין אזכור על עבירה מסוימת. בבקשה מחזרתו אל האלוקים והצלתו אך משתמע שזהו חזרה בתשובה כלשהי, כלומר הדת חסרה בחייו והוא זקוק להגנתו.

במזמור לח הנושא זהה ועושה שימוש בשפה כמעט זהה, "ה' אַל־בְּקֶצְפְּךָ תוֹכִיחֵנִי וּבַחֲמָתְךָ תְיַסְּרֵנִי". החטא מוזכר במפורש ונחשב כמקור לבריאות לקויה כמו גם לסערת רגשות ויחסי אנוש רעים. הדובר מקונן כי אין גופו נקודה לא נפגעת (מְתֹם), האור בעיניו נעלם והוא נוטה לצלוע. תחילה רואים בכך גמול ישיר מאלוקים נעלב ובהמשך כתוצאה טבעית של איוולת.

המונח "מְתֹם" כפי שהוא מתייחס לגוף משמש רק שלשה פעמים בתנ"ך,"מִכַּף־רֶגֶל וְעַד־רֹאשׁ אֵין־בּוֹ מְתֹם פֶּצַע וְחַבּוּרָה וּמַכָּה טְרִיָּה לֹא־זֹרוּ וְלֹא חֻבָּשׁוּ וְלֹא רֻכְּכָה בַּשָּׁמֶן", (ישעיה א ו). כאן הוא דברי מוסר של הנביא. זה כולל מצב בו ארץ ישראל הפכה לשממה. כל זה נובע מחטאי האומה ועונשים שלאחר מכן. האנשים ננזפים על נטישת האמונה באלוהים חי ובזלזול בדת באופן כללי. נראה שחלק מהעונש הוא חוסר יכולת לנקוט בצעדים הרגילים לריפוי הפצעים. לאחר מכן ישעיהו מרתיע מפגני ראווה של אדיקות חלולה. במקום זאת עליהם להיות עם לב ותודעה הרודפים אחר טוב ומטפלים בעצמם במערכת משפט נכונה, ספציפית כזו המסייעת לאנשים שנעשה להם עוול, ובמיוחד לחלשים.

הרעיון הבסיסי הוא שהתנהלות לא ראויה עושה דברים רעים לאדם ולחברה. כתוצאה מכך אם אדם חולה, מוזר או שנוא; עליהם לשקול אם הם עשו משהו רע בפעולה או אפילו בשיטה. יכול להיות ששינוי בגישה יתקן את מה שמזיק להם. לעיתים ניתן למצוא הדרכה בספרי הקודש כפי שמובא פרקי אבות ו ז: גְּדוֹלָה תוֹרָה שֶׁהִיא נוֹתֶנֶת חַיִּים לְעֹשֶׂיהָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ד) כִּי חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם וּלְכָל בְּשָׂרוֹ מַרְפֵּא. וְאוֹמֵר (שם ג) רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶךָ וְשִׁקּוּי לְעַצְמוֹתֶיךָ. וְאוֹמֵר (שם ג) עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר.

לע"נ  האמא מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טז ניסן תשנ"ח

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר http://dyschreiber.blogspot.com

A Sound Body

After a short musical introduction Psalm 6 beseeches the Creator not to be rebuked in anger nor be chastened in fury (ה' אַל־בְּאַפְּךָ תוֹכִיחֵנִי וְאַל־בַּחֲמָתְךָ תְיַסְּרֵנִי). The penitent then states that he is absolutely terrified and in a miserable state. As an act of grace and kindness he asks to be cured of his ailments. Specifically his eyes have become dim due to  anger and aged due to torment. No mention of a particular transgression is made. In requesting that God's return and rescue some sort of repentance is implied, namely that religion is lacking in his life and he needs God's protection.

Psalm 38 has a similar theme and makes use of almost identical language, "In your provocation do not rebuke me and in your fury do not chasten me (ה' אַל־בְּקֶצְפְּךָ תוֹכִיחֵנִי וּבַחֲמָתְךָ תְיַסְּרֵנִי). Sin is explicitly acknowledged and reckoned as the source of ill health as well as emotional turbulence and bad human relationships. The speaker laments that there is no unmarred spot (מְתֹם) on his body, the light in his eyes has gone, and he is prone to limp. This is first viewed as a direct retribution from an offended God and later on as a natural result of folly.

The term מְתֹם (unmarred) as it relates to the body is only used a third time in the Tanakh. "From head to foot no spot is sound (מְתֹם): All bruises, and welts, And festering sores— Not squeezed out, not bound up, Not softened with oil", (Isaiah 1:6). The context here is a harangue by the prophet. It includes a situation in which the land of Israel has become a wasteland. All of this is because of the sins of the nation and subsequent punishments. The people are reprimanded for abandonment of belief in a living God and general scorn of religion. It would seem that part of the punishment is an inability to take the ordinary steps to cure the wounds. Isaiah then discourages showy displays of hollow piety. Instead they should have a heart and a mind that pursues good and concern themselves with a proper system of justice, specifically one that aids people who have been wronged, especially the weak.

The basic idea is that improper conduct does bad things to a person and society. As a result if a person becomes sick, strange, or hated; they should consider if they have done something bad in action or even attitude. It could be that a change in approach will remedy that which is harming them. Sometimes guidance is to be found in the sacred texts as is brought in Ethics of our Fathers 6:7, "Great is Torah for it gives life to those that practice it, in this world, and in the world to come. As it is said: “For it is life for those that find it, and cure for all their flesh” (Proverbs 4:22), And it says: “It will be health for your body and strength for your bones” (ibid. 3:8), And it says: “She is a tree of life to those that grasp her, and happy are those that support her" (ibid. 3:18),

 "נ  האמא מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טז ניסן תשנ"ח

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר http://dyschreiber.blogspot.com

Rosh Hashanah 5780 - Absolute Beginning

Ignoring any historical tradition, the Gemara(Rosh HaShanah 10b-11a) brings a debate as to the date of creation of the universe. Rabbi Eliezer holds that the world was created on the first of Tishrei while, Rabbi Yehoshua holds it was created on the first of Nisan. A theological proof based on nature is brought. Nissan is at the start of spring. That is the time dry trees start to grow and produce fruit. This mimics creation from nothing, therefore nature testifies that the world was created in Nissan. Rabbi Eliezer rejects this analysis and says that God creates things in their state of perfection and a tree only achieves perfection when it has fruit. This occurs in the fall, which begins with Tishre. 

Rabbi Eliezer's position is the one that is accepted and the date of Rosh Hashanah is the first of Tishrei. Three times in the liturgy, typically sung, it is stated, "today the world was born", (הַיּוֹם הֲרַת עוֹלָם). The word הֲרַת is a form of the word "pregnant" and a more precise translation would be "delivered". Man was created in the afternoon of the sixth day of creation. This is the birthday of the world, before that is reckoned as pregnancy. Some say the start was forty days before on the fifteenth of Av. Others say there were 974 generations before creation (see Gemara Chagiga 13b-14a). The proofs teach lessons, can be fanciful, and may even describe what actually happened. 

There is a hint of evolution in Rabbi Yehoshua's position because an inert tree comes to life, develops, and changes. Some Kabalists have a similar idea in that light becomes gas which becomes water which becomes earth. Others start the process with thought. However, thought evolving into light or anything physical is not scientific. There is a legend that only the boulder in the Dome of the Rock on the Temple Mount, known as the foundation stone, was created from nothing. From it spread out Mount Zion, then Jerusalem, then Israel, then the whole world. 

The big bang theory, popular today, revolves around evolution. It basically says the first thing in the universe was hydrogen ions, because of all atoms this is the simplest. They combined into chemicals then into stars, planets, plants, and man. The idea is of something simple evolving into something complex. Atom is a derivative of the Greek word for uncuttable meaning that this was the smallest and simplest building block, thus uncuttable. Rocks, trees, and animals are much more complex than atoms. The problem is atoms are infinitely complex. Another problem is that no matter how small something is there is always something smaller and that also is very complex. In other words smallness is infinite. It also hints that at the end of the chain of smallness is HaKadosh baruch Hu.

Another difficulty of the big bang is that it is logical to ask what happened before the big bang. One answer is that the universe alternately expands into the cosmos and contracts into a dot and this cycle has always been going on. In other words the universe is eternal. People often don't like that idea and when pressed will sheepishly say something like blessed is He, who spoke, and there was a world. One can ask, where did God come from. The answer is that He is supernatural, transcends time, and we really don't understand Him.

It is reasonable to ask if God created trees perfectly why didn't He create man perfectly? After all war and disease seem to be obvious imperfections. In addition places like deserts and smelly swamps, where man is absent, also seem to be very imperfect. The answer is that man was in fact created in a state of perfection. This included the ability to shirk his duty to properly take care of the world and to be generally rebellious. The consequences of such a course, though, may be extremely painful.

Man also has the ability to learn what is the proper way and correct his errors. The lesson of the Tree of Knowledge of Good and Evil and the last 5780 years is that bad ideas should be rejected both in practice and intellectually, as well. The lesson of Rosh Hashanah is to remember our deeds and the deeds of our fathers until the year zero. With this we should cling to the good and reject the bad whether they happened today or thousands of years ago. These are other lessons of the holiday such as there is a creator who runs the world; the Torah is His revealed will; and he speaks to every individual through his environment and his soul. Finally we should celebrate this with songs, festive meals, and by loudly sounding the shofar.

לע"נ  האמא מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טז ניסן תשנ"ח

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר http://dyschreiber.blogspot.com

ראש השנה - התחלה מוחלטת # 320

תוך התעלמות מכל מסורת היסטורית, הגמרא (ראש השנה י: יא.) מביא דיון באשר לתאריך בריאת היקום. ר' אליעזר סבור שהעולם נברא א' בתשרי וכנגדו ר' יהושע סובר שהוא נברא בא' בניסן. הוכחה תיאולוגית המבוססת על הטבע מובאת. ניסן בתחילת האביב. זה הזמן שעצים יבשים מתחילים לגדול ולהניב פירות. יצירה זו מחקה יש מאין, ולכן הטבע מעיד שהעולם נברא בניסן. הרב אליעזר דוחה ניתוח זה ואומר שה' יוצר דברים במצב השלמות שלהם ועץ משיג שלמות רק כאשר יש לו פרי. זה מתרחש בסתיו, שמתחיל בתשרי.

עמדתו של ר' אליעזר היא זו המקובלת ותאריך ראש השנה הוא הראשון בתשרי. שלוש פעמים בתפילה, המושרות בדרך כלל, נאמר "הַיּוֹם הֲרַת עוֹלָם". המילה הֲרַת היא לשון "בהריון" ותרגום מדויק יותר היה "מועבר". האדם נברא אחר הצהריים של היום השישי לבריאה. זהו יום הולדתו של העולם, לפני כן נחשב כהריון. יש אומרים שההתחלה הייתה ארבעים יום לפני כן בחמש עשרה באב. אחרים אומרים שהיו 974 דורות לפני הבריאה (ראו גמרא חגיגה יג, ע"ב-ע"א). ההוכחות מלמדות לקחים, יכולות להיות חמוד ואף עשויות לתאר את מה שקרה בפועל.

יש רמז להתפתחות במעמדו של רבי יהושע מכיוון שעץ חסר חיים מתעורר לחיים, מתפתח ומשתנה. ישנם מקובלים שיש להם רעיון דומה בכך שהאור הופך לגז ההופך למים שהופכים לעפר. אחרים מתחילים את התהליך במחשבה. עם זאת, מחשבה המתפתחת לאור או כל דבר פיזי אינה מדעית. יש אגדה שרק הסלע בכיפת הסלע בהר הבית, המכונה אבן השתייה‎, נוצר יש מאין. משם פרשה הר ציון, אחר כך ירושלים, אז ארץ ישראל, ואז כל העולם.

תיאוריית המפץ הגדול, הפופולרי כיום, דומה לאבולוציה. בעיקרון זה אומר שהדבר הראשון ביקום היה יוני מימן, מכיוון שכל האטומים זה הפשוט ביותר. הם שילבו לכימיקלים ואז לכוכבים, כוכבי לכת, צמחים ואדם. הרעיון הוא של משהו פשוט שמתפתח למשהו מורכב. האטום הוא נגזרת של המילה היוונית למשמעות בלתי ניתנת לניתוק, ומשמעותו שמדובר באבן הבניין הקטנה והפשוטה ביותר, ובכך לא ניתנת לניתוק. סלעים, עצים ובעלי חיים מורכבים בהרבה מאטומים. הבעיה היא שהאטומים מורכבים עד אינסוף. בעיה נוספת היא שלא משנה כמה משהו קטן תמיד יש משהו קטן יותר וזה גם מאוד מורכב. במילים אחרות הקטנות היא אינסופית. זה גם רומז כי בסוף שרשרת הקטנות נמצא הקדוש ברוך הוא.

קושי נוסף של המפץ הגדול הוא שהגיוני לשאול מה קרה לפני המפץ הגדול. תשובה אחת היא שהיקום מתרחב לסירוגין אל תוך הקוסמוס ומתכווץ לנקודה ומעגל זה נמשך מאז ומתמיד. במילים אחרות, היקום נצחי. אנשים לרוב לא אוהבים את הרעיון הזה וכאשר לוחצים עליו יאמרו בביישנות משהו כמו ברוך הוא, שדיבר, והיה עולם. אפשר לשאול, מאיפה אלוקים הגיע. התשובה היא שהוא על טבעי, מתעלה על הזמן ואנחנו באמת לא מבינים אותו.

סביר לשאול אם הקב"ה ברא עצים בצורה מושלמת מדוע הוא לא ברא את האדם בצורה מושלמת? אחרי כל המלחמה והמחלות נדמה שהם פגמים ברורים. בנוסף מקומות כמו מדבריות וביצות מסריחות, בהן האדם נעדר, נראים גם הם מאוד לא מושלמים. התשובה היא שהאדם נוצר למעשה במצב של שלמות. זה כלל את היכולת לבטל את חובתו לטפל כראוי בעולם ולהיות מרדני באופן כללי. עם זאת, ההשלכות של מסלול כזה עלולות להיות כואבות ביותר.

לאדם יש גם את היכולת ללמוד מהי הדרך הנכונה ולתקן את טעויותיו. הלקח של עץ הדעת טוב ורע ושנת 5780 השנים האחרונות הוא שיש לדחות רעיונות רעים גם בפועל וגם במחשבה. הלקח של ראש השנה הוא לזכור את מעשינו ואת מעשי אבותינו עד שנת אפס. עם זה עלינו להיצמד לטובים ולדחות את הרעים בין אם הם התרחשו היום או לפני אלפי שנים. אלה לקחים אחרים של החג כמו שיש יוצר שמנהל את העולם; התורה היא רצונו הנגלה; והוא מדבר לכל אדם דרך סביבתו ונפשו. סוף סוף עלינו לחגוג את זה בשירים, בארוחות מפוארות ובשמיעת שופר בקול רם.

לע"נ  האמא מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טז ניסן תשנ"ח

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר http://dyschreiber.blogspot.com