מש' ר"ה ב ח ט: הלכה מושלמת אדם מושלם # 332

חלק ניכר ממסכת ראש השנה עוסק בתיקון לוח השנה היהודי, וחלק מרכזי בכך הוא קביעת תחילת החודש. התורה מגדירה את הירח החדש כראשיתה של החודש היהודי (ראה שמות יב ב). המשנה מודגש מאוד את החשיבות של ראיית הירח החדש. הירח החדש מתרחש כאשר הוא חוצה את הקו שבין כדור הארץ לשמש. כתוצאה מכך יהיה לילה נטול ירח. הוספה לקשיים, בסוף חודש הירח ובתחילתו, הירח צר, נמוך ושוקע מתחת לאופק בזמן קצר.

ראייה יכולה להיות קשה ואם זו השיטה בה משתמשים לפעמים יהיה ספק אם יש לחודש 29 או שלושים יום. אף על פי כן, עד זמן מה לאחר חורבן בית שני, רואים את הירח החדש נחשב לחלק מהותי בקביעת תחילת החודש החדש. תוצאה אחת של גישה זו היא שראש השנה נמשך יומיים למרות שהחומש מציין רק אחד. אולם היום הראשון נחשב ליום הראשוני ולכן הוא חמור יותר מהיום השני שיש בו קלות הלכתיות קטנות. זאת על אף שיש ספק באיזה יום הוא באמת ראשית השנה החדשה. דומה לכך הוא יום טוב שני של גלויות. שוב היום השני יש בו מעט הקלות. יום כיפור, מכיוון שהוא צום נמשך רק יום אחד.

בכל המקרים המציאות האסטרונומית, תהיה אשר תהיה, אינה נחשבת לחשיבות עליונה, ואף איננה ההצהרה המשפטית שהועלתה בבית המקדש. גורמים חברתיים ממלאים גם תפקיד, כמו גם נימוקים שההיגיון שלהם עלול להיות חמקמק או פגום בפועל. באופן מוזר, התנועה הרפורמית אומרת שרק יש להקפיד על יום אחד של יום טוב בכל המקומות. אולי בדרך כלשהי זה כפרה על הנשמות הדומות דעות שלפני שנים בגלל שובבותן סייעו לגרום למצב הנוכחי. גם ככה זה לא המוטיבציה המודעת שלהם.

התלמוד אומר כי משך הזמן שלוקח לירח מסלול כדור הארץ. הוא מדגיש את השעה המחושבת המדויקת של מוֹלָד הירח החדש ועל סמכו באיזה יום הסהר הראשון יהיה גלוי. ידיעה זו עתיקה בהרבה ואף ניתן להזכיר אותה בספר רזיאל, המיוחס לאדם הראשון.

הפצת מידע זה הייתה איטית. רומא הקדומה השתמשה בלוח שנה בן עשרה חודשים, בן 300 יום, וחודשי החורף התעלמו ממנו. יוליוס קיסר, בן זמנו של הלל הזקן, הציג לוח שנה שהיה מדויק במשך מאות שנים. עד 1582 ברור שזה לא היה מיושר לעונות השנה ולכן האפיפיור גרגורי ביצע את ההתאמות הנדרשות. אף על פי כן מכון התקנים והטכנולוגיה של ארצות הברית מעת לעת מכניס שברים של שניות מעוברות, המבוססים על תצפית, על מנת לשמור על מערכות ניווט GPS נכונות. הערבים עדיין משתמשים בלוח ירחי המבוסס על תצפית. התוצאה היא חוסר וודאות כאשר חודשים מתחילים ונגמרים ואי עקביות בין מדינות המבוססות על קו אורך מזרח-מזרח.

שתי המשניות האחרונות בפרק השני בראש השנה מציגות את הזמן בו האומה יכלה להעריך את הסוגיות סביב קביעת לוח השנה, בניגוד לכך שזה נושא אזוטרי בקרב חוקרים. מדהים עד כמה הסיפור הזה דומה לוויכוחים בקרב אסטרונומים כיום. הסיפור הבסיסי הוא שרבן גמליאל, שהיה ראש הסנהדרין, הסתמך אך ורק על חישוב. כל ראיה שתמכה בחישובו תתקבל גם אם זה היה טיפשי. הוא נתקל בבעיה חמורה כאשר היה גם ויכוח על נכונות החישוב שלו. מסקנת המשנה היא שיש לסנהדרין יש הכוח לתקן את תחילת החודש החדש לא רק אם הוא אינו עולה בקנה אחד עם המציאות האסטרונומית, אלא שהעדות הנוגעת לתצפיתו מוטעית גם כן.

תגובתו של רַבִּי דוֹסָא בֶּן הַרְכִּינָס נראית קיצונית יותר. הוא אומר, "אִם בָּאִין אָנוּ לָדוּן אַחַר בֵּית דִּינוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל, צְרִיכִין אָנוּ לָדוּן אַחַר כָּל בֵּית דִּין וּבֵית דִּין שֶׁעָמַד מִימוֹת משֶׁה וְעַד עַכְשָׁיו", (מש' ר"ה ב ט). המשמעות היא שיש שגיאות בהלכה שחוזרות לתקופת המקרא. יש הדים לכך במבוא של הרב משה פיינשטיין לספרו הגדול ביותר "אגרות משה". בעיקרון הוא אמר שהוא לא בטוח שההלכה בשמיים כמו הפסק שלו כאן בעולם התחתון. היא הדרך שבה הוא החליט על זה כאן על פני האדמה אפשר שהמידע שלו חסר. עם זאת, על סמך המידע שיש לו, זו ההחלטה.

הלוח היהודי באמת מִצטַיֵן. זה משלב בהצלחה את חודש הירח עם העונות. יש הפסד קטן בדיוק אך לא מספיק להיות משמעותי. אמנם ימי המעבר וחודשי הקפיצות דורשים תשומת לב מסוימת, אך הוא יציב ופשוט דיו בכדי להיות שימושי. לבסוף זה עושה חשבון את צרכי הקהילה. לא ראיתי לוח שנה אחר שיש בו מעלות אלה.

מוטל עליו הרעיון שהיום מתחיל לצאת הכוכבים. כתוצאה מכך הזמנות לאירועים שנערכו בערב כמו חתונות ובר מצווה כוללות לרוב את התאריך הנוצרי כדי למנוע בלבול אפילו במאה שערים. אנשים אומרים לי שזה בגלל שהחומש אומר, "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד", (בראשית א ה). 

להפך, נשמע לי כאילו היום מתחיל בבוקר, וזה קורה שאנשים קמים. זה גם נותן לי הסבר לפסוקים בחומש שאומרים באופן עקבי שיום כיפור הוא בתשעה בתשרי ופסח הוא בארבעה עשר בניסן. אלי זה נשמע שהחגים האלה מתחילים בערב של אותם ימים. התלמוד אכן מתחיל למנות את שעות היום בחצות. 

אסטרונומיה משמשת לעתים קרובות כמשל לדת, אולי מכיוון שהדקויות שלה מחקות תהליכים דתיים רבים. מעת לעת חלק מהרעיונות והשגרות שלנו, כולל רעיונות שחוזרים שנים רבות אחורה, צריך עיון. הם למעשה נעשים מעודנים ומשתנים. ככל הנראה השלמות של ההלכה היא שלמות האדם

Mishna Rosh Hashana 2:8-9: Perfect Halacha Perfect Man

A substantial portion of Mesechta Rosh Hashana deals with fixing the Jewish calendar and a key part of that is determining the start of the month. The Chumash sets the new moon as the start of the Jewish month (see Exodus 12:2). The Mishna greatly emphasizes the importance of seeing the new moon. The new moon occurs when it crosses the line between the earth and the sun. Consequently it will be a moonless night. Adding to the difficulties, at the end and beginning of the lunar month, the moon is narrow, low, and dips below the horizon in a short time. 

Observation can be difficult and if this is the method used sometimes there will be a doubt whether a month has 29 or thirty days. Nevertheless, until some time after the destruction of the Second Temple, observation of the new moon was considered an essential part of determining the start of the new month. One result of this doctrine is that Rosh Hashana lasts two days even though the Chumash specifies only one. The first day however is deemed as the primary day and therefore is more strict than the second day which has minor halachic leniencies. This is despite the fact there is a doubt as to which day really is the start of the new year.  A variant of this is keeping a second day of Yom Tov outside of Israel. Again the second day is deemed rabbinic with some leniencies. Yom Kippur, because it is a fast only lasts one day. 

In all cases the astronomical reality, whatever it may be, is not reckoned to be of paramount importance nor is the actual legal declaration that was made at the Temple. Social factors also play a role, as well as reasoning whose logic may be elusive or actually flawed. Curiously the Reform movement says that only one day of Yom Tov should be observed in all places. Perhaps on some level it is atonement for the like minded souls that ages ago through their mischief helped cause the current situation. Even so that is not their conscious motivation.

The Talmud states the amount of time it takes for the moon to orbit the Earth. It also discusses the exact calculated time of the birth of the new moon (in Hebrew molad מוֹלָד) and based on it which day the first crescent will be visible. This knowledge is much older and may even be mentioned in the Book of Raziel, which is attributed to Adam the first man. 

Dissemination of this information was slow. Early Rome used a ten month 300 day calendar with winter months ignored. Julius Caesar, a contemporary of Hillel the elder, introduced a calendar that was accurate for centuries. By 1582 it was clearly not aligned with seasons so Pope Gregory made the needed adjustments. Even so the United States Institute of Standards and Technology from time to time inserts fractional leap seconds, based on observation, so as to keep GPS navigational systems correct. The Arabs still use a lunar calendar based on observation. The result is uncertainty when months begin and end and inconsistencies between nations based on east west longitude.

If the molad falls close to the transition point, there is room for debate if a person could actually spot it. An actual sighting would resolve the debate. Failure to see it though may be the result of other factors. Shortly before leaving Egypt, Israel was given the mitzvah to fix the calendar, making this one of the first national endeavors. It would be difficult to consistently align the first of the month with the new moon in the early stages without physical observation. Calculations though would become increasingly preferable as the people became more skilled in their use. The Torah praises the trait of wisdom therefore there is an evil inclination to reject it, creating another obstacle.

The last two Mishnas of the second chapter in Rosh Hashana capture the time when the nation could appreciate the issues around fixing the calendar, as opposed to it being an esoteric issue among scholars. It is amazing how similar this story is to debates among astronomers today. The basic story is that Rabban Gamliel, who was head of the Sanhedrin, was relying purely on calculation. Any observation that supported his calculation would be accepted even if it was nonsensical. He ran into a serious problem when there was a debate about the validity of his calculation also. The conclusion of the Mishna is that the Sanhedrin has the right to fix the start of the new month not only if it is inconsistent with astronomical reality but the testimony concerning its observation is obviously erroneous as well.

The reaction of Rabbi Dosa ben Hyrcanus seems more extreme. He states, "If we call into question the court of Rabban Gamaliel we must call into question the decisions of every court which has existed since the days of Moses until now". The implication is that there are errors in halacha going back to Biblical times. There are echoes of this in Rabbi Moshe Feinstein's introduction to his magnum opus, Egros Moshe. He basically said the he's not sure that the halacha in heaven is the way that he decided it here on Earth and entertains the possibility that his information may be lacking. Nevertheless, based on the information he does have, this is the decision.

The Jewish calendar really is remarkable. It successfully integrates the lunar month with the seasons. There is some loss of precision but not enough to be significant. While the leap days and leap months require some attention, it is stable and simple enough to be a usable tool. Finally it takes into account the needs of the community. I have not seen another calendar that has these virtues.

It is burdened with the idea that the day starts when the stars come out. Consequently invitations to affairs held in the evening like weddings and Bar Mitzvahs often include the Christian date to avoid confusion even in Meah Sharim. People tell me it's because the Chumash says, "and it was evening, and it was morning, one day", (Genesis 1:5). I never caught that logic. On the contrary it sounds to me like the day starts in the morning, which is when people get up. It also gives me an explanation to verses in the Chumash that inconsistently say that Yom Kippur is on the ninth of Tishre and Passover is on the fourteenth of Nissan. To me it sounds like these holidays start on the evening of those days. The Talmud does start numbering the hours of the day at midnight. 

Astronomy is often used as a metaphor for religion, perhaps because its subtleties mimic many religious processes. From time to time some of our ideas and practices, including ones that go back many, many years require investigation. They in fact do become more refined and change. Most likely the perfection of halacha is the perfection of man.

לע"נ  האמא מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טז ניסן תשנ"ח

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר http://dyschreiber.blogspot.com

Peah 3:8 - Legal Language

Going off on tangents, Mishna Peah 3:8 basically discusses if a slave goes free if his master gives him a gift. There is an unresolved debate in Talmudic law whether it is legally possible for a slave to own property. The ones who say it is not possible, say that all of a slave's possessions are legally the property of the master. He has use of them only. If somebody steals or damages them, he has no recourse to the courts, but his master may be able to use them to recover. As a result the master cannot give even of his own assets to the slave.

The standard way to free a slave is to give him a document which explicitly states that he is a free man (גֵּט שִׁחְרוּר). There is a school of thought that holds a master's gift to a slave is a backdoor way of setting him free. The legal theory is that since a slave cannot hold property, a gift reveals the master's intention to free the slave. Therefore he becomes a free man. The school of thought that holds a slave can hold property rejects this line of reasoning. 

Basically the text of the Mishna is the following: If in writing one gives all of his possessions to his slave, then the slave goes free. But, if he kept any land for himself, however small, he does not become free. Rabbi Shimon disagrees saying he always becomes free, unless the master states exactly, “Behold, all my goods are given to so-and-so my slave, with the exception of one ten-thousandth part of them". If this formula is followed everyone agrees that the slave does not go free even though a debate about the status of the gift remains. The commentaries analyze why this language works. A casual reader would not see why this text is definitive but a savvy one may see the term "one ten-thousandth" is unusual and ask a question. In any event it eliminates the problem of unintentionally freeing a slave.

It's a good question as to how as a practical matter such a situation would occur. Often yeshivas will take the position that practical application is irrelevant and the important thing is to understand the abstract ideas. There are many examples of this, including an opinion that the mitzvahs in the Torah concerning demolition of a house with leprosy, execution of a wayward son, and destruction of an idolatrous city, never happened and never could. The only reason they exist is to give us recompense for studying them. There is a story in "Jewish Fairy Tales and Legends" about a rich man who bequeaths everything he owns to his slave. But there is a provision in his will that his son, who is studying in a distant city, will have the right to choose one possession only. It's a great riddle. In the end his rabbi tells him to choose the slave and, everything that belongs to the slave, including his father's inheritance, belongs to him. He also gratuitously frees the slave who declines the offer.

We can learn from this Mishna that the world can be a complicated, contradictory, and even irrational place. Sometimes to get what is desired, a lawyer is required. He will follow appropriate procedures and write the precise language that every professional understands, and in the end hassles and misunderstandings are avoided.

לע"נ  האמא מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טז ניסן תשנ"ח

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר http://dyschreiber.blogspot.com

פאה ג' ח' - שפה משפטית # 328

המשנה במסכת פאה ג' ח' דנה אם יש חיוב על האדון לתת מתנה לעבדו כשמשחרר אותו. בגמרא יש מחלוקת שלא הוכרעה האם עבד יכול להיות בעלים על רכוש משלו. מאן דאמר שאינו יכול, סובר שכל רכוש של העבד הוא באופן חוקי רכושו של האדון (יד עבד כיד רבו) ויש לו בהם זכות שימוש בלבד. אם מישהו גונב או מזיק אותם, אין לו שום זכות תביעה לבית הדין, אך יתכן שאדונו יוכל להשתמש בהם כדי להתאושש. כתוצאה מכך האדון לא יכול למסור אפילו את נכסיו שלו לעבד.

הדרך הרגילה לשחרר עבד היא לתת לו מסמך הקובע במפורש שהוא אדם חופשי (גֵּט שִׁחְרוּר). יש אסכולה הסוברת שמתנה של אדון לעבד היא דרך עקיפה לשחרר אותו. התיאוריה המשפטית היא שמכיוון שעבד אינו יכול להחזיק ברכוש, מתנה מגלה את כוונת האדון לשחרר את העבד. לכן הוא הופך לאדם חופשי. אסכולת המחשבה הסוברת שעבד יכול להחזיק ברכוש דוחה קו הגיון זה.

גרסה המשנה: הַכּוֹתֵב נְכָסָיו לְעַבְדּוֹ, יָצָא בֶן חוֹרִין. שִׁיֵּר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא, לֹא יָצָא בֶן חוֹרִין. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לְעוֹלָם הוּא בֶן חוֹרִין, עַד שֶׁיֹּאמַר הֲרֵי כָל נְכָסַי נְתוּנִין לְאִישׁ פְּלוֹנִי עַבְדִּי חוּץ מֵאֶחָד מֵרִבּוֹא שֶׁבָּהֶן:

לפי הנוסחה הזו, לכולי עלמא העבד אינו משתחרר למרות שנשאר ויכוח על מצב המתנה. הפרשנויות מנתחות מדוע שפה זו מצליחה. קורא מזדמן לא היה רואה מדוע טקסט זה הוא מוחלט, אך יכול להיות מנוסה לראות את המונח "מֵאֶחָד מֵרִבּוֹא" הוא יוצא דופן ומוקשה מיניה וביה. בכל מקרה זה מבטל את הבעיה של שחרור עבד שלא בכוונה.

זו שאלה טובה כיצד למעשה מצב כזה היה מתרחש. לעיתים קרובות ישיבות ינקטו בעמדה כי יישום מעשי אינו חשוב והדבר החשוב הוא להבין את הרעיונות המופשטים. ישנן דוגמאות רבות לכך, כולל דעה כי המצוות בתורה בדבר הריסת בית המנוגע, הריגת בן סורר והרס עיר הנידחת, מעולם לא התרחשו ולעולם לא יוכלו. הסיבה היחידה שהם קיימים היא לתת לנו שכר על לימודם. יש סיפור ב"סיפורים ואגדות יהודיות" על אדם עשיר שמוריש את כל מה שבבעלותו לעבדו. אך יש בצוואה הוראה, כי לבנו, הלומד בעיר רחוקה, תהיה הזכות לבחור להחזיק במשהו אחד בלבד. זה חידה נהדרת. בסופו של דבר הבן בוחר את העבד כרכוש אחד שלו, ולכן כל מה ששייך לעבד, כולל הירושה של אביו, שייך לו כעת כאדון החדש. הוא גם משחרר את העבד ללא הגבלה, אך הוא דוחה את ההצעה.

אנו יכולים ללמוד ממשנה זו שהעולם יכול להיות מקום מסובך, מלא סתירות ואפילו לא הגיוני. לפעמים כדי לקבל את הרצוי, נדרש עורך דין. הוא יעבור על הנהלים המתאימים ויכתוב את השפה המדויקת שכל בעל מקצוע מבין, ובסופו של דבר נמנעים טרדות ואי הבנות.

לע"נ  האמא מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טז ניסן תשנ"ח

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר http://dyschreiber.blogspot.com

Mishna Peah 1:2 - Approaches to Efficiency

The second tractate in the Talmud deals primarily with the undesirability of a person being over meticulous when he harvests his field. To use a popular expression, one should not squeeze a penny until the eagle screams. Rather small quantities of burdensome to gather crops should be abandoned to the poor. This would include produce in the corners and edges of the field, small amounts of grapes, either on the vine or that have fallen to the ground, small quantities of grains that drop at the time they are being gathered, and small bundles that have been forgotten in the field. 

The economic context of this mishna is a society where most of the people supported themselves by farming a personally owned plot of land. Through cash crops, there was specialization and trade but it was not nearly as developed as it is in a modern advanced economy. Tithes given, four out of seven years, were the primary support of the poor, while the above were incidental gifts. As a result the mishna rules that the amount of peah (פֵאָה - edge or corner), the plants on the edge of the field to be unharvested, does not have a minimum quantity. 

The rabbis say one should leave leave not less than one sixtieth of the field, but his does not seem to be a Biblical requirement. It's possible to learn that a person should not be chincy from this mitzvah, but the letter of the law is, "When you reap your land's harvest, do not completely harvest the ends of you fields", (Leviticus 19:9), therefore something must be left. Rabbi Yehuda holds that at least one plant must be left on the edge. However the tone of the mishna is that crops must be left for the poor, their location in the field is not of importance, and that the issue is charity. The section about leaving crops to the poor ends with the line, "l am Hashem your God", (ibid 10). Rashi explains that it means, "a judge to extract punishment", specifically on people who do not obey this command.

The general approach to land in the Chumash is that it belongs to God and man is basically a tenant and a worker on it. As a result a farmer's ownership of the plants as well as the fruits and vegetables on them is less than that of a storekeeper's or manufacturer's inventory. A similar sentiment is later expressed by Moshe rabenu when he gives permission for a pedestrian to eat a small quantity of grapes or wheat from a field that he is passing by, but he can't really take anything with him, (see Deuteronomy 23).

The second mishna in Peah adds that although there is no fixed amount one must consider the size of the field and the number of the poor. In other words one should give proportionally more if there is a bumper crop or there is a lot of poverty. The mishna adds a third criteria, "to the extent of one's humility (הָעֲנָוָה). This creates a significant amount of discussion among the commentaries. Most of them make homilies that add emphasis to the previous ideas concerning wealth and poverty. One does say that a humble person would give more. Submissiveness is an aspect of עֲנָוָה. It would seem that a person, with a stronger commitment to this mitzvah or mitzvahs in general, would more greatly submit himself to it by donating more. As a paradigm considering a mitzvah in terms of resources, need, and importance is a good one.

One of the general messages of the Torah is that the poor should be supported, one should have a personal relationship with them, and that mitzvahs, even ones not directly related to this precept, are a good vehicle for this goal. As a result for a store to give a slow moving product to a shul lottery, the item in the soiled package to a poor family, or over abundant vegetables and cookies to a collel, would all be reckoned as splendid deeds. A variant would be giving the end of a salami to a shopper's child. Also a small amount of shoplifting, padding of expense accounts, and making personal use of company property should be ignored.

לע"נ  האמא מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טז ניסן תשנ"ח

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר http://dyschreiber.blogspot.com

משנה פאה א ב - גישות ליעילות # 326

המסכת השנייה בתלמוד עוסקת בעיקר שאין רצוי לאדם להקפיד יותר מדי בעת שהוא מקציר את שדהו. כדאי להשתמש בביטוי הנפוץ, אין לסחוט את הדולר עד שהנשר צועק. לכך יש להפקיר כמויות קטנות של היבול לעניים. זה יכלול תוצרת בפינות ובקצוות של השדה, כמויות קטנות של ענבים, בין בגפן או שנפלו ארצה, כמויות קטנות של גרגירים שנפלו בזמן איסופם, וצרורות קטנות שנשכחו בשדה.

הסביבה הכלכלית של משנה זו היא חברה שרוב האנשים תמכו בעצמם בחקלאות חלקת אדמה בבעלות אישית. באמצעות גידולי מזדמנים הייתה התמחות וסחר, אך הוא לא היה מפותח כמעט כמו בכלכלה מודרנית מתקדמת. מעשר שנמסר, ארבע שנים מתוך שבע שנים, היה התמיכה העיקרית של העניים, בעוד שהדברים לעיל היו מתנות מקריות. כתוצאה מכך המשנה קובעת כי הכמות של הפֵאָה הוא הצמחים בקצה או בפינה השדה שלא יקצרו, אין כמות מינימלית.

ההלכה הוא להפקיר  לא פחות מששים שישים מהשטח, אך נראה כי לא מדובר בחיוב מן התורה. אפשר ללמוד שאסור לאדם להיות קמצן מהמצווה הזו, אבל מכתב החוק הוא, וּבְקֻצְרְכֶם אֶת־קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר, (ויקרא יט ט), לכן מוכרח להישאר משהו. רבי יהודה גורס כי יש להשאיר לפחות צמח אחד בקצה. עם זאת המהלך של המשנה היא שיש להשאיר יבולים לעניים, למיקום שלהם בשדה אין חשיבות, וכי הנושא הוא צדקה. הקטע בנושא השארת יבולים לעניים מסתיים בקו, "אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם", (שם י). פרש"י, "דַּיָּן לִפָּרַע", במיוחד על אנשים שאינם מצייתים לפקודה זו. 

הגישה הכללית לאדמה בחומש היא שהיא שייכת לקב"ה. האדם הוא בעצם דייר ועובד עליו. כתוצאה מכך הבעלות של החקלאי על הצמחים כמו גם על הפירות והירקות עליהם היא פחותה מזו של מלאי של מחסן או יצרן. תחושה דומה באה לידי ביטוי מאוחר יותר על ידי משה רבנו כשהוא נותן אישור להולך רגל לאכול כמות קטנה של ענבים או חיטה משדה שהוא עובר לידו, אבל הוא לא יכול באמת לקחת איתו כלום, (ראהדברים כג).

המשנה השנייה בפאה מוסיפה שלמרות שאין סכום קבוע, יש לקחת בחשבון את גודל השדה ומספר העניים. במילים אחרות יש לתת באופן יחסי יותר אם יש יבול בשפע או שיש הרבה עוני. המשנה מוסיפה מדה שלישי "ולפי רוב הענוה". זה עושה דיונים רבים בין הפרשנויות. מרביתם אומרים דרשות שמוסיפים דגש לרעיונות הקודמים הנוגעים לעושר ועוני. אחד אומר שאדם עניו היה נותן יותר. כניעה היא היבט של עֲנָוָה. נראה כי אדם, עם מחויבות חזקה יותר למצווה זו או למצוות באופן כללי, יכנע את עצמו אליו ביתר שאת באמצעות תרומה רבה יותר. כתַבְנִית בהתחשב במצווה מבחינת מן יכולת, צורך וחשיבות, היא טובה.

אחד המסרים הכלליים של התורה הוא שצריך לתמוך בעניים, צריך לקיים איתם קשר אישי, ומצוות, אפילו כאלה שלא קשורות ישירות לתפיסה זו, הן כלי טוב למטרה זו. כתוצאה מכך שחנות שתעביר מוצר שלא נמכר להגרלת בית כנסת, פריט באריזה פגומה למשפחה ענייה, או עודפי ירקות ועוגיות לכולל, היו כולם מחשבים כמעשים נהדרים. וריאנט יכול לתת הסוף של סלמי לילד של קונה. גם יש להתעלם מכמות קטנה של הרמת חנויות, ריפוד של חשבונות הוצאות ושימוש אישי בנכסי החברה.

Mishna Brachos 4:1 - Halachic Intricacies

The Talmud explicitly sets the times of religious services. Morning prayers (Shacharit) are from dawn until midday. Afternoon prayers (Minhah) are from a half hour after midday until sunset, but some say until the stars come out. When it comes to the Evening service, the Mishna (Brachos 4:1) declines to give it a fixed time. The time for the additional prayers (musaf) is the whole day. The term prayer (תפִילָה) has several usages and in this case it refers to the series of prayers called the Amida. 

Concerning Ma'ariv the Bartenura explains the language, "it is not fixed", saying its time is the entire night but, the Mishna uses this language to imply that the evening prayers are optional. This is because Ma'ariv corresponds to burning the remains of unconsumed obligatory sacrifices which were brought in the morning and afternoon. He gives as an example sacrifices that became ritually unclean or ruined and therefore were not consumed at the normal time.

The services as we know them today have evolved over time. There is an opinion that praying three times a day started with the patriarchs, however, they were formally instituted by the men of the Great Assembly (אנשי כנסת הגדולה), and were meant to  correspond to the obligatory sacrifices described in the Chumash (see Gemara Brachos 31.). Because there is no evening sacrifice, the evening service was deemed to be optional while the morning and afternoon services were deemed to be obligatory. The Bartenura continues that later on the service was accepted as an obligation. 

The concept of prayer is different from the obligation to recite the Shema in the evening and the two of them are interwoven in today's liturgy. Even so this peculiarity makes it acceptable to conduct Ma'ariv earlier, starting from the middle of the afternoon, and this is done in some congregations on Shabbos in the summer when sunset is late. It is also done when it is felt that it will be difficult to gather a minyan later on. Even so one is still required to recite the Shema later in the evening, albeit without a minyan. 

It comes out that the law is not black and white. Somethings are strong obligations. For example the eating pork or routinely working at one's ordinary profession on Shabbos would be banned by the Chumash. On the other hand food cooked in pots which give a pleasing flavor using unkosher sources are forbidden by the Gemara. The custom today, though is not to use such utensils even if the impart no taste. On Shabbos there are leniencies for people who need an elevator, even though many still will not use them. Other things are considered beautications of the mitzvah like using olive oil to light the Hanuka menorah. Allowances are made for difficult situations or if a large financial loss will be incurred. The important thing is to properly understand the sources and set priorities accordingly.

לע"נ  האמא מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טז ניסן תשנ"ח

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר http://dyschreiber.blogspot.com

משנה ברכות ד א: הלכות מסובכות # 325

התלמוד קובע במפורש את זמני התפילה. שחרית היא משחר  ועד חצות היום. תפילת מנחה מחצי שעה אחרי חצות היום ועד השקיעה ויש אומרים עד צאת הכוכבים. כשמדובר בקשר לערבית, המשנה (ברכות ד א) מסרבת לתת לו זמן קבוע. הזמן למוסף הוא כל היום. למונח תפִילָה מספר שימושים ובמקרה זה הוא מתייחס לסדרת התפילות שנקראת העמידה.

לגבי מעריב הברטנורא מסביר את הלשון, "אין לה קבע", ואומר זמנה כל הלילה. והא דתני אין לה קבע ולא קתני זמנה כל הלילה, לאשמעינן דתפלת ערבית רשות, לפי שהיא כנגד הקרבת איברים ופדרים שקרבים כל הלילה, והנך רשות נינהו שכיון שנזרק הדם נרצה הקרבן אף על פי שנטמאו איברים ופדרים או שאבדו, עכ"ל.

התפילה כפי שאנו מכירים אותם היום התפתחה עם הזמן. יש דעה כי התפילה שלוש פעמים ביום התחילה עם האבות, אולם הם הוקמו רשמית על ידי אנשי כנסת הגדולה, ונועדו לתאום עם הקרבנות החובה המתוארים בחומש (ראה גמרא ברכות 31). מכיוון שאין קרבן ערב, תפילה ערבית נחשב לרשטת ואילו תפילות הבוקר והצהריים נחשבו לחובה. הברטנורא ממשיכה, "ומיהו האידנא קבלוה עליהם כחובה".

מושג התפילה שונה מחובת אמירת קריאת שמע בערב ושניהם שזורים בליטורגיה של ימינו. למרות זאת יוציא דופן הזו מקובלת על התחלת מעריב מוקדם יותר, החל  בפלג המנחה, והדבר נעשה בכמה קהילות בשבת בקיץ כששקיעה מאוחרת. זה נעשה גם כאשר מורגשים שיהיה קשה לאסוף מניין בהמשך. אף על פי כן, עדיין נדרש לומר קריאת שמע בהמשך הערב, אם כי ללא מניין.

יוצא שהחוק אינו שחור-לבן. יש דברים שהם חובות חזקות. לדוגמא, אכילת חזיר או עבודה שגרתית במקצועו הרגיל של אדם בשבת ייאסר על ידי חומש. מצד שני אוכל מבושל בסירים שנותנים טעם נעים באמצעות מקורות לא כשרים אסור על ידי הגמרא. המנהג כיום הוא לא להשתמש בכלי אוכל כאלה גם אם אין להם טעם. בשבת ישנן הקלות לאנשים הזקוקים למעלית, למרות זה רבים עדיין לא ישתמשו בהם. דברים אחרים נחשבים להידור המצווה כמו שימוש בשמן זית להדלקת חנוכיית חנוכה. יש קולות עבור מצבים קשים או אם ייגרם הפסד כספי גדול. הדבר החשוב הוא להתייעץ עם רב הבקיא היטב במקורות  בכדי לקבוע סדר עדיפויות בהתאם.

לע"נ  האמא מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טז ניסן תשנ"ח

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר http://dyschreiber.blogspot.com

משנה ברכות - פרק ז סעודת שבת # 319

הפרק השמיני של מסכת ברכות מתחיל בקידוש, וממשיך להלכות ברכת המזון, ומסתיים בהבדלה. למעשה המשניות הללו אינן המקור לשיטות אלה. אך הם נידונים דרך אגב בדיון בין בית שמאי לבית הלל על פרטיהם.

קידוש הוא לשון של  קדוש והיא מתייחסת לקדש יום השבת. הנוסח מבוסס על פסוקי התורה ומתייחס למועדים אשר התורה ציווה. הרעיון הוא שבכניסת השבת והמועד צריכה להיות הצהרה רשמית. זו פיסקה שמזכירה את החג, את המשמעות שלו ואת העובדה שהוא קדוש לאלוקים. מן הראוי לומר זאת על יין כסימן לחשיבותו ולשמחתו. אנשים שאינם אוהבים יין רשאים לצאת ידי חובתם על ידי שימוש במיץ ענבים.

הסיבה לכך שהיום הוא קדוש היא משום שהוא אמור לשמש אך ורק ללימוד, הפצה וחגיגת מצות התורה. לקראת חג הפסח המסר הוא חשיבות החופש ושיציאת מצרים אכן התרחשה. עבור יום כיפור הלקח הוא שעלינו להתנצל ולסלוח. לשבת המסר הוא שאלוקים עשה את העולם בשישה ימים ועלינו לקחת הפסקה וליהנות ממה שיש לנו. בקפידה לא נאמרים קידוש ביום כיפור, אך תפקידה מבוצע על ידי התפילה.

כמה משניות עוסקות בענייני נימוס. חלק מההנאה של שבת ויום טוב הוא לאכול ארוחה נחמדה עם לחם. לפני אכילת לחם, חכמים דורשים שטיפת ידיים בכדי שיהיו נקיים פיזית ורוחנית. בנוסף עליהם לייבש כראוי. כמו כן בסוף הארוחה, לפני ברכת המזון, יש לשטוף את הידיים שוב. באופן כללי הידיים לא צריכות להיות מלוכלכות כשאומרים ברכה. ניתן לצפות בידיים להתלכלך בזמן האכילה וזה היה עוד יותר בימי קדם לפני שהשימוש בכלי אוכל היה נפוץ. בנוסף, בימי התלמוד המלח, שנמרח על ידי צביטה מעט ממנו, היה חזק מאוד ויכול היה לפגוע בעיניים. כתוצאה מכך נקבע כי יש לשטוף ידיים לאחר האכילה. בנוסף יש לפנות את השולחן במיוחד מחתיכות לחם קטנות.

כהיום נוטלים ידיים לפני אכילת לחם. לשטיפה באמצע הארוחה המנהגים משתנים. בשבת יש שנהוג לעשות שטיפה סמלית קטנה. אחרים מחלקים מכל וכל ואומרים כי כבר לא משתמשים במלח סדומי מסוכן. אם שלושה גברים אומרים ברכת המזון, גם היא חובה מהתורה, זה נחשב לייפוי של המצווה לומר זאת על כוס יין. שוב מכיוון שהיא מדגימה את חשיבות המצווה ומוסיפה לשמחתה.

הַבְדָּלָה נאמר בסיום החג. זוהי לשון ההפרדה ומקורה מהתורה, במיוחד כדי להבדיל בין קודש לחול. משמעות הדבר היא הבחנה בין ימים שהוקצתה על ידי התורה למסירות למצוות; בניגוד לימים בהם ראוי לספק צרכים גופניים, למשל על ידי עיסוק במקצוע רגיל, קניות או תספורת. זוהי גם הצהרה רשמית שנאמרה על יין.באופן כללי למידה דתית ושמירת מצוות אמורות להיות נעימות וכיפיות. בדרך כלל הרכב טוב לכך הוא ארוחה מהודרת; ביום נקי מדאגות ארציות; עם משפחה, חברים ויין.

לע"נ  האמא מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טז ניסן תשנ"ח

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר http://dyschreiber.blogspot.com

Mishna Brachos: Chapter 7 - Shabbos Meal

The eighth chapter of Mishna Brachos (tractate on Blessings) starts with Kiddush (sanctification), the middle more or less has customs about birkat hamazon (Grace after Meals), and kind of ends with Havdalah (separation). In fact these Mishnayot are not the original source for these practices. Rather they are discussed through the prism of a debate between the schools of Shammai and Hillel about their details.

Kiddush (קִידוּש) is a variant of the word holy and it refers to sanctifying the Shabbos day. The ritual is of Biblical origin and refers to holidays that were instituted by the Torah. The idea is that at their start there should be a formal declaration. It is a paragraph that mentions the holiday, it's significance, and the fact that it is holy to God. It is appropriate to say it on wine as a sign of its importance and joy. People who don't like wine are permitted to fulfill the obligation by using grape juice. 

The reason the day is holy is because it is to be used exclusively for learning, disseminating, and celebrating religious concepts. For Passover the message is the importance of freedom and that the exodus from Egypt really did happen. For Yom Kippur the lesson is that we should apologize and forgive. For Shabbat the message is that God made the world in six days and we should take a break and enjoy what we have. Strictly speaking Kiddush is not said on Yom Kippur, but its function is performed by the liturgy.

Several Mishnayot deal with matters of etiquette. Part of the pleasure of Shabbat and Yom Tov is to partake of a nice meal with bread. Before eating bread, the sages require that the hands be washed in order that they be physically and spiritually clean. In addition they must be properly dried. Likewise at the end of the meal, before Grace after meals, the hands are to be washed again. Generally the hands should not be dirty when saying a blessing. Hands can be expected to get dirty when eating and this was even more so in ancient times before use of utensils was common. In addition, in the days of the Talmud the salt, which was applied by pinching a little of it, was very strong and could harm the eyes. As a result it was decreed that hands must be washed after eating. In addition the table is to be cleared especially of small pieces of bread.

Today there is a formal ritual washing before eating bread. For washing after a meal, practices vary. On Shabbos it's common to have a small symbolic washing. Others dispense with it entirely saying dangerous sodom salt is no longer used. If three men are saying birkat hamazon, also a Biblical obligation, it's considered a beautification of the mitzvah to say it over a cup of wine. Again because it demonstrates the importance of the mitzvah and adds to its joy. 

Havdalah (הַבְדָּלָה) is said at the conclusion of the holiday. It is the language of separation and is of Biblical origin, specifically to distinguish between sacred and secular. This means making a distinction between days set aside by the Torah for devotion to religious values; as opposed to days on which it is appropriate to provide for physical needs for example by engaging in an ordinary profession, going shopping, or getting a haircut. It also is a formal declaration recited over wine. 

Generally speaking religious learning and observance should be pleasant and fun. Often a good vehicle for this is a formal dinner; on a day free from mundane concerns; with family, friends, and wine.

לע"נ  האמא מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טז ניסן תשנ"ח

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר http://dyschreiber.blogspot.com

משנה ברכות: ברכות על אוכל - הכרת הטוב

הפרק השישי במשנה ברכות דן בברכות על האוכל. ההלכה היא לומר ברכות לפני ואחרי האוכל. באופן כללי זהו מנהג שהוקם על ידי חז"ל. הברכה היחידה הנדרשת מהתורה היא ברכת המזון, הנאמר לאחר אכילת לחם. מקורו בפסוק, "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה אֱלֹקיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ", (דברים ח י). זהו חלק מקטע המתאר את מעלותיה של ארץ ישראל. מכיוון שמוזכרים חיטה, שעורה, ענבים, תאנים, רימונים, זיתים והתייחסות לתמרים, יש דעה מינורית שהברכות על אלה הן גם מהתורה. באופן קפדני, הפסוק קורא הודיה לאלוקים על ארץ ישראל לאחר סעודה במזונותיה. עם זאת קל להסיק שברכות על אוכל מוצאות חן בעיני הרבונו של עולם. הגמרא מביאה הסברים אחרים. האחת היא שהכל בעולם שייך לה', ולכן צריך לומר בבקשה ותודה. דבר נוסף הוא שיהודי צריך להקדיש שבחים לה'. הפסוקים מובאים לתמיכה, אך הם מחשבים רק כרמזים.

הברכה המהותית לפני האכילה היא, "בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלקינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁהַכֹּל נִהְיָה בִּדְבָרוֹ". עם זאת עדין להשתמש באחת מחמש הברכות הספציפיות כאשר הדבר רלוונטי. הברכה, "בורא פרי העץ", היא לדברים כמו תפוחים ורימונים."בורא פרי האדמה", נאמר על אבטיח ועגבניות. זה ייאמר גם על כל שאר המוצרים החקלאיים כולל גבעולי סלרי והשרש ותפוח אדמה, שכן המילה פירות משמשת באופן רופף. פטריות אינן נחשבות תוצר של האדמה מכיוון שהזנתן מגיעה מחומר אורגני. לכן ייאמר עליהם שהכל וכך גם עם מוצרים חקלאיים המעובדים עד כדי כך שאבדת צורתם המקורית, למשל שוקולד וקפה. שֶׁהַכֹּל ייאמר גם על מוצרים מן החי והמים. 

מכיוון שהם נחשבים חשובים, מוצרים העשויים מקמח תבואה מקבלים ברכה מיוחדת. לחם ויין נחשבים חשובים מאוד, ולכן יש להם ברכות ייחודיות. ברכות שנאמרו לאחר מזונות הולכים בגישה דומה. חוקים הנוגעים לברכת המזון מורחבים יותר בגלל ההיבט הנוסף של אחווה.

אמירת ברכות מציגה רעיונות טובים רבים. אדם לומד להכיר ולהעריך דברים טובים כמו אוכל מזין טעים ואת הארץ הנהדרת שמייצרת אותם. גם המודעות לכך שיש אלוקים בשמיים המעניק מתנות ליצירותיו מתחזקת. בנוסף דקלום הברכה הופך לכלי להפיכתו של השגרתי לקודש ובאופן כללי לרומם את העולם מלהיות גס לקדוש.

לע"נ  האמא מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טז ניסן תשנ"ח

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר http://dyschreiber.blogspot.com

Mishna Brachos: Blessings on Food - Appreciating that which is Good

The sixth chapter of mishna Brachos (tractate Blessings) discusses blessings on food. The halacha (established coded practice) is to say blessings before and after eating. By and large this is a practice that was established by the rabbis. The only blessing that is considered to be required by the Bible is Grace after meals, which is said after eating bread. Its source is the verse, "You will eat and be satisfied and bless Hashem, your God, for the good land He has given you, (Deuteronomy 8:1). This is part of a passage describing the virtues of the land of Israel. Because wheat, barley, grapes, figs, pomegranates, olives, and a reference to dates are mentioned, there is a minor opinion that blessings over these are of Biblical origin as well. Strictly speaking the verse is calling for thanksgiving to God for the land of Israel after dining on its food. However it is easy to infer that blessings over food find favor in the eyes of the Ribono shel olam. The Gemara brings other rationales. One is that everything in the world belongs to God, therefore one should say please and thank you. Another is that a Jew should dedicate praises to God. Verses are brought in support, but they are only reckoned as hints.

The essential blessing before eating is, "Blessed is Hashem, our God, king of the universe; that everything is [by] His word" (בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁהַכֹּל נִהְיָה בִּדְבָרוֹ). This blessing can be said on all foods. However it is genteel to use a one of the five specific blessings when applicable. The blessing, "who creates fruit of trees", is for things like apples and pomegranates.  "Who creates fruit of the soil", would be said on watermelon and tomatoes. It would also be said on all other agricultural products including stalks of celery and roots like potatoes, as the word fruit is used loosely. Mushrooms are not considered a product of the soil because their nourishment comes from organic matter. Therefore sheh hakol would be said on them and likewise with agricultural products that are processed to the point their original form is lost, for example chocolate and coffee. שֶׁהַכֹּל would also be said on animal products and water. 

Because they are considered important, products made of grain flour receive a special bracha. Bread and wine are considered very important, therefore they have unique blessings. Blessings said after foods follow a similar approach. Laws concerning grace after meals are more elaborate because of the added aspect of camaraderie. 

Saying blessings inculcates many good ideas. A person learns to recognize and appreciate good things like tasty nutritious food and the wonderful land that produces them. Also the awareness that there is a God in heaven who bestows gifts on his creations is strengthened. Plus reciting the blessing becomes a vehicle for transforming the mundane into sacred and generally elevating the world from being profane to holy.

לע"נ  האמא מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טז ניסן תשנ"ח

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר http://dyschreiber.blogspot.com

Mishna Brachos - Amida Calling Out to God

The fourth and fifth chapters of masechet Berachot (discourse on blessings) detail the practices of prayer. The primary understanding of prayer is a request to God for something. Closely connected to this is a self evaluation from the standpoint of scripture and knowledge of the attributes of the Almighty. Examples of this would be salvation at times of danger, requests for money or success, a cure for ailments and injuries. It also includes giving thanks for gifts received from heaven.

The Rosh Yeshiva of Or Somayach, Rabbi Mendel Weinbach, told a story that the State of Israel in its early days shunned a connection with religion. Later on this troubled a senior member of the government establishment. He explained to an important assistant that when he was in a trench in war at a dangerous time, he felt he had to pray for his life. Although he had left the faith long ago, he had gone to yeshiva as a boy. A siddur was nearby so he opened it up and start to doven. He concluded that some sort of Jewish awareness was needed. The assistant agreed and replied that he had been in a later war and he too was in great danger and wanted to pray. But, he could not say a word -- he had been educated in the Israeli schools. 

Similarly people leading faithless lives had visions brought on by near death experiences. In the dream they were faced with demons kind of like them and the pit of everlasting destruction. To escape this horror they searched for distant old childhood memories to remember how to pray. When they did pray angels came and gave them a glimpse of the garden of Eden.

The standard Jewish expression of prayer is a ritual called the Amida (עֲמִידָה) which is the language of standing. It is said while standing because the supplicant so to speak is standing before the Holy One Blessed be He. It is also called the Shemoneh Esrei (שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה) or eighteen because it's most commonly used version originally had eighteen sections. It starts with mentioning God has the power to grant all requests, is kind, merciful, and holy. The second to last section is a prayer of thanks. For stylistic reasons, the last section is a prayer for peace. It includes personal requests for things like prosperity, health, and forgiveness. There are national requests for things like honest judges, return of the Jews to the land of Israel, restoration of Jerusalem and the Davidic monarchy. There is also a place to insert special personal requests. For Shabbat and holidays there are variations and insertions for the themes of the day.

The concept of prayer also includes calling out to God according to the need and time. People will travel to the Western Wall or a holy shrine to pour out their hearts. At times a person will simply say Ribono shel olam (master of the world - רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם). People will also say Psalms.

There are people who are very devoted. It is as if they made a pact with HaKadosh baruch Hu and are eating a festive meal at his table. They pray to him often for things big and small, thank Him for His bounty, and call upon His name. On the other side there are those that are very distant and have done bad things. Even so on their day of distress, they are invited to call upon God to rescue them from their travail. This is because God is merciful, loves His creations, desires that they do good and not be harmed.

לע"נ  האמא מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טז ניסן תשנ"ח

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר http://dyschreiber.blogspot.com

משנה ברכות - עמידה - קוראים להקב"ה #317

הפרקים הרביעי והחמישי של מסכת ברכות מפרטים את סדרי התפילה. ההבנה העיקרית של התפילה היא בקשה לאלוקים למשהו. קשר הדוק לכך הוא הערכה עצמית מנקודת המבט של כתבי הקודש וידע על תכונות הגיבור. דוגמאות לכך הן הישועה בשעת סכנה, בקשות לכסף או הצלחה, תרופה למחלות ופציעות. זה כולל גם תודה על מתנות שהתקבלו מהשמיים.

ראש ישיבת אור שמח, הרב מנדל וינבך, סיפר סיפור שמדינת ישראל בימיה הראשונים התנערה מקשר לדת. בהמשך זה הטריד חבר בכיר במערכת הממשל. הוא הסביר לעוזר חשוב שכשהיה בתעלה במלחמה בזמן מסוכן, הוא הרגיש צורך להתפלל על חייו. למרות שעזב את האמונה מזמן, הוא הלך לישיבה כנער. סידור היה בקרבת מקום אז הוא פתח אותו והתחיל להתפלל. הוא הגיע למסקנה שיש צורך במודעות יהודית כלשהי. העוזר הסכים והשיב שהוא היה במלחמה מאוחרת וגם הוא היה בסכנה גדולה ורצה להתפלל. אבל, הוא לא היה יכול לומר אפילו מילה אחד - הוא התחנך בבתי הספר הממלכתיים.

באופן דומה לאנשים המנהלים חיים חסרי אמונה היו חזיונות שהובאו על ידי חוויות סף מוות. בחלום הם התמודדו עם שדים הדומים להם ובור ההרס הנצחי. כדי לברוח מהאימה הזו הם חיפשו זיכרונות ילדות ישנים רחוקים כדי לזכור איך להתפלל. כאשר אכן התפללו באו מלאכים ונתנו להם הצצה לגן עדן.

הביטוי היהודי הרגל לתפילה הוא מצוות העֲמִידָה שהיא לשון לעמוד. זה נאמר בעמידה מכיוון שהמתחנן כביכול עומד בפני הקב"ה. זה נקרא גם שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה מכיוון שהגרסה הנפוצה ביותר הייתה במקור שמונה עשרה קטעים. זה מתחיל עם אזכור שלאלוקים יש את הכוח להעניק לכל בקשות, הוא בעל חסד, רחום, וקדוש. החלק השני עד האחרון הוא תפילת תודה. מסיבות סגנוניות, החלק האחרון הוא תפילה לשלום. זה כולל בקשות אישיות לדברים כמו שגשוג, בריאות וסליחה. ישנן בקשות לאומיות לדברים כמו שופטים כנים, השבת היהודים לארץ ישראל, שיקום ירושלים והמלכות דוד. יש גם מקום להכניס בקשות אישיות מיוחדות. בשבתות ובחגים יש שינוים ותוספות לנושאי היום.

עניין התפילה כולל גם קריאה לאלוקים לפי הצורך והזמן. אנשים ייסעו לכותל המערבי או למקום קדוש כדי לשפוך את ליבם. לעיתים אדם פשוט יגיד רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם. גם אנשים יאמרו תהילים.

יש אנשים שמסורים מאוד. זה כאילו עשו ברית עם הקדוש ברוך הוא ואוכלים סעודה חגיגית בשולחנו. הם מתפללים אליו לעתים קרובות על דברים גדולים כקטנים, מודים לו על השפע שלו וקוראים לשמו. בצד השני יש כאלה שרחוקים מאוד ועשו דברים רעים. אף על פי כן, ביום המצוקה שלהם, הם מוזמנים לקרוא לאלוהים להצילם מצרותיהם. הסיבה לכך היא שה' רחמן, אוהב את יצירותיו, רוצה שהוא יעשה טוב ולא ייפגע.

לע"נ  האמא מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טז ניסן תשנ"ח

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר http://dyschreiber.blogspot.com

משנה ברכות: שמע - פעמיים ביום כל יום # 31y

שלושת הפרקים הראשונים של המשנה (מסכת ברכות) מפרטים את ההלכות הנוהגת לגבי קריאת שמע. זה בעצם משפט אחד הוא שאומר, "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", (דברים ו ד). הרעיון הוא שקיים רק קל אחד והוא אלוקי ישראל. במחשבה היהודית מחשבים את אמירתה כהצהרה על קבלת עול שמים. במילים אחרות האדם אומר שהם מאמינים באלוקים, שהתורה היא רצונו הנגלה, והם מבקשים לחיות לפי הוראותיה.

לקראת סוף הפרק השני מציינת המשנה כי חתן פטור לומר את שמע בליל כלולותיו. ברטנורא מסבירה שאם גבר התחתן עם בתולה. בגלל הריכוז הלקוי שלו, זה לא יהיה אישור אמיתי של האמונה. לאחר מכן זה מספר את סיפורו של החכם התלמודי הגדול רבן גמליאל, ולמעשה הוא אמר קריאת שמע בליל כלולותיו. כשנשאל על ידי תלמידיו מדוע הוא לא מקיים את ההלכה הזו, הוא השיב שזה יפריע לו להתנהג כמו אחרים ולבטל את קבלת מלכות השמים על עצמו אפילו לרגע. המשנה מוסיפה ואומרת שמדובר במצב חריג וכי לרוב האנשים אין אמונתו של רבן גמליאל.

הנוהג הקבוע הוא לומר קריאת שמע פעמיים ביום, פעם אחת בבוקר ושוב בערב. כמו חלקים אחרים בתפילה זה מאוד חוזר. למשל תהילים קמד נאמר שלוש פעמים ביום כמו גם חלקים מעמידה. תפילות אחרות נאמרות פעם ביום, פעם בשבוע, או פעם בשנה. חלקם אומרים עקב אירועים נדירים ספציפיים. הפרק הראשון של פרקי אבות מביא אמרות שונות בשמותיהם של מספר חכמי התלמוד. מוסבר שאמרו דברים רבים בעלי ערך. עם זאת, אמרות אלה היו לעתים קרובות על לשונם והראו את אישיותם. למעשה מקובל שאנשים חוזרים על עצמם. הם ישוונו דברים שהם מוצאים מעניינים פעמים רבות בפרקי זמן קבועים. כמו כן הם יקראו ספרים וכתבי-עת שאומרים תמיד את אותו הדבר אם כי עם הִתגַוְנוּת קלות.

התפילות היומיות אינן קצרות. יש כמה דברים שאדם יגיד במהירות או אפילו ידלג. דברים אחרים ייאמרו בהרגשה כל יום מכיוון שהם מכים באקורד מגיב אצל אדם מסוים. לפעמים אדם לא ירגיש בנוח אם הוא לא אומר אותם. יש גם היבט של רוח לאומית המופיע בתפילה, גם אם לא כולם אומרים את זה. פחות או יותר כל בוקר וערב היהודים מצהירים זה לזה ולעולם, שיש יוצר אחד, הוא כל הזמן נותן קיום לכל הדברים, וזה אלוקי ישראל, שמוצג בחמישה חומשי תורת משה רבינו.

לע"נ  האמא מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טז ניסן תשנ"ח

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר http://dyschreiber.blogspot.com