משנה פאה א ב - גישות ליעילות # 326

המסכת השנייה בתלמוד עוסקת בעיקר שאין רצוי לאדם להקפיד יותר מדי בעת שהוא מקציר את שדהו. כדאי להשתמש בביטוי הנפוץ, אין לסחוט את הדולר עד שהנשר צועק. לכך יש להפקיר כמויות קטנות של היבול לעניים. זה יכלול תוצרת בפינות ובקצוות של השדה, כמויות קטנות של ענבים, בין בגפן או שנפלו ארצה, כמויות קטנות של גרגירים שנפלו בזמן איסופם, וצרורות קטנות שנשכחו בשדה.

הסביבה הכלכלית של משנה זו היא חברה שרוב האנשים תמכו בעצמם בחקלאות חלקת אדמה בבעלות אישית. באמצעות גידולי מזדמנים הייתה התמחות וסחר, אך הוא לא היה מפותח כמעט כמו בכלכלה מודרנית מתקדמת. מעשר שנמסר, ארבע שנים מתוך שבע שנים, היה התמיכה העיקרית של העניים, בעוד שהדברים לעיל היו מתנות מקריות. כתוצאה מכך המשנה קובעת כי הכמות של הפֵאָה הוא הצמחים בקצה או בפינה השדה שלא יקצרו, אין כמות מינימלית.

ההלכה הוא להפקיר  לא פחות מששים שישים מהשטח, אך נראה כי לא מדובר בחיוב מן התורה. אפשר ללמוד שאסור לאדם להיות קמצן מהמצווה הזו, אבל מכתב החוק הוא, וּבְקֻצְרְכֶם אֶת־קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר, (ויקרא יט ט), לכן מוכרח להישאר משהו. רבי יהודה גורס כי יש להשאיר לפחות צמח אחד בקצה. עם זאת המהלך של המשנה היא שיש להשאיר יבולים לעניים, למיקום שלהם בשדה אין חשיבות, וכי הנושא הוא צדקה. הקטע בנושא השארת יבולים לעניים מסתיים בקו, "אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם", (שם י). פרש"י, "דַּיָּן לִפָּרַע", במיוחד על אנשים שאינם מצייתים לפקודה זו. 

הגישה הכללית לאדמה בחומש היא שהיא שייכת לקב"ה. האדם הוא בעצם דייר ועובד עליו. כתוצאה מכך הבעלות של החקלאי על הצמחים כמו גם על הפירות והירקות עליהם היא פחותה מזו של מלאי של מחסן או יצרן. תחושה דומה באה לידי ביטוי מאוחר יותר על ידי משה רבנו כשהוא נותן אישור להולך רגל לאכול כמות קטנה של ענבים או חיטה משדה שהוא עובר לידו, אבל הוא לא יכול באמת לקחת איתו כלום, (ראהדברים כג).

המשנה השנייה בפאה מוסיפה שלמרות שאין סכום קבוע, יש לקחת בחשבון את גודל השדה ומספר העניים. במילים אחרות יש לתת באופן יחסי יותר אם יש יבול בשפע או שיש הרבה עוני. המשנה מוסיפה מדה שלישי "ולפי רוב הענוה". זה עושה דיונים רבים בין הפרשנויות. מרביתם אומרים דרשות שמוסיפים דגש לרעיונות הקודמים הנוגעים לעושר ועוני. אחד אומר שאדם עניו היה נותן יותר. כניעה היא היבט של עֲנָוָה. נראה כי אדם, עם מחויבות חזקה יותר למצווה זו או למצוות באופן כללי, יכנע את עצמו אליו ביתר שאת באמצעות תרומה רבה יותר. כתַבְנִית בהתחשב במצווה מבחינת מן יכולת, צורך וחשיבות, היא טובה.

אחד המסרים הכלליים של התורה הוא שצריך לתמוך בעניים, צריך לקיים איתם קשר אישי, ומצוות, אפילו כאלה שלא קשורות ישירות לתפיסה זו, הן כלי טוב למטרה זו. כתוצאה מכך שחנות שתעביר מוצר שלא נמכר להגרלת בית כנסת, פריט באריזה פגומה למשפחה ענייה, או עודפי ירקות ועוגיות לכולל, היו כולם מחשבים כמעשים נהדרים. וריאנט יכול לתת הסוף של סלמי לילד של קונה. גם יש להתעלם מכמות קטנה של הרמת חנויות, ריפוד של חשבונות הוצאות ושימוש אישי בנכסי החברה.