התלמוד קובע במפורש את זמני התפילה. שחרית היא משחר ועד חצות היום. תפילת מנחה מחצי שעה אחרי חצות היום ועד השקיעה ויש אומרים עד צאת הכוכבים. כשמדובר בקשר לערבית, המשנה (ברכות ד א) מסרבת לתת לו זמן קבוע. הזמן למוסף הוא כל היום. למונח תפִילָה מספר שימושים ובמקרה זה הוא מתייחס לסדרת התפילות שנקראת העמידה.
לגבי מעריב הברטנורא מסביר את הלשון, "אין לה קבע", ואומר זמנה כל הלילה. והא דתני אין לה קבע ולא קתני זמנה כל הלילה, לאשמעינן דתפלת ערבית רשות, לפי שהיא כנגד הקרבת איברים ופדרים שקרבים כל הלילה, והנך רשות נינהו שכיון שנזרק הדם נרצה הקרבן אף על פי שנטמאו איברים ופדרים או שאבדו, עכ"ל.
התפילה כפי שאנו מכירים אותם היום התפתחה עם הזמן. יש דעה כי התפילה שלוש פעמים ביום התחילה עם האבות, אולם הם הוקמו רשמית על ידי אנשי כנסת הגדולה, ונועדו לתאום עם הקרבנות החובה המתוארים בחומש (ראה גמרא ברכות 31). מכיוון שאין קרבן ערב, תפילה ערבית נחשב לרשטת ואילו תפילות הבוקר והצהריים נחשבו לחובה. הברטנורא ממשיכה, "ומיהו האידנא קבלוה עליהם כחובה".
מושג התפילה שונה מחובת אמירת קריאת שמע בערב ושניהם שזורים בליטורגיה של ימינו. למרות זאת יוציא דופן הזו מקובלת על התחלת מעריב מוקדם יותר, החל בפלג המנחה, והדבר נעשה בכמה קהילות בשבת בקיץ כששקיעה מאוחרת. זה נעשה גם כאשר מורגשים שיהיה קשה לאסוף מניין בהמשך. אף על פי כן, עדיין נדרש לומר קריאת שמע בהמשך הערב, אם כי ללא מניין.
יוצא שהחוק אינו שחור-לבן. יש דברים שהם חובות חזקות. לדוגמא, אכילת חזיר או עבודה שגרתית במקצועו הרגיל של אדם בשבת ייאסר על ידי חומש. מצד שני אוכל מבושל בסירים שנותנים טעם נעים באמצעות מקורות לא כשרים אסור על ידי הגמרא. המנהג כיום הוא לא להשתמש בכלי אוכל כאלה גם אם אין להם טעם. בשבת ישנן הקלות לאנשים הזקוקים למעלית, למרות זה רבים עדיין לא ישתמשו בהם. דברים אחרים נחשבים להידור המצווה כמו שימוש בשמן זית להדלקת חנוכיית חנוכה. יש קולות עבור מצבים קשים או אם ייגרם הפסד כספי גדול. הדבר החשוב הוא להתייעץ עם רב הבקיא היטב במקורות בכדי לקבוע סדר עדיפויות בהתאם.
לע"נ האמא מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טז ניסן תשנ"ח
העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני וגם באתר http://dyschreiber.blogspot.com
No comments:
Post a Comment