ויחי - מילים אחרונות # 362

 בס"ד

הנושאים העיקריים של פרשת ויחי הם - מותם של יעקב אבינו ויוסף הצדיק. כאשר יעקב חש כי הגיע עת פטירתו. הוא קורא לבנו יוסף ומבקש ממנו לקבור אותו בארץ כנען  במערת המכפלה. זמן מה לאחר מכן יעקב חולה ונמצא על ערש דווי. יוסף לוקח את שני בניו והולך לבקר אותו. יעקב מתכנס ומחשבותיו פונות לחלומו הנבואי על הסולם שבין שמים לארץ. הוא נזכר כיצד הקדוש ברוך הוא הופיע ומברך אותו שייולד לו אומה שתגור בארץ הקודש. חלק מהברכה היה שכל אחד מבניו יהיה חשוב גם כאבי שבט יחיד. יעקב נותן ליוסף ברכה מיוחדת באומרו ששני בניו יהיו גם הם שבטים. מחשבותיו פונות אז לאשתו האהובה, רחל, וכיצד הוא קבר אותה מחוץ לבית לחם.

יעקב שמח מאוד לראות את בניו של יוסף מנשה ואפרים והוא מברך אותם ואומר שזו צריכה להיות מסורת בקרב צאצאיו לברך את ילדיהם באומרם שהם צריכים להיות כמו אפרים ומנשה. הוא מזכיר את הצעיר במפתיע תחילה ומסביר שאחיו יעשה טוב אבל אפרים יזכה לגדולה. הברכות רצופות בפניות לדת ומסכמות בוודאות שהקב"ה יחזיר את צאצאיו לארץ אבותיהם.

לאחר מכן יעקב אומר לילדיו להתאסף ביחד ומעניק לכל אחד מהם ברכה ייחודית. ראובן, שמעון ולוי ננזפים על הפקרות ואלימות פחזים. יהודה מעלה חזון של אריה מאושר בריא ומתברך בהנהגה, כנראה בגלל נכונותו להתמודד עם יוסף זועם ולהגן על בנימין. ברכת ו של יוסף היא כמעט זרם תודעה עם נושאים של יופי, סובלנות מול מצוקה, אליטיזם, שגשוג וכל טוב. האחרים נוטים להיות וינטיות מעט פואטיות. זבולון הוא מלח. יששכר הוא עובד קשה. דן נתקל בתור חתרן. נראה שגד הוא אגרוף נגד. נפתלי הוא רוח חופשית פואטית. בנימין הוא צייד רעב, אך נדיב.

בקשר ליוסף, החומש מדגיש כי שנותיו האחרונות היו טובות. הוא היה בשלום עם אחיו וראה את ילדיו לדור הרביעי. כאשר סופו קרב ובא הוא מביע את ודאותו בפני אחיו שהקב"ה יביא את בני ישראל לארץ שהבטיח לאברהם, יצחק ויעקב. גם שהוא צריך להתקבר שם מחדש.

ההפטרה היא על דבריו האחרונים של דוד המלך. הוא מדבר רק עם שלמה, נסיך הכתר, ובנה של אשתו האהובה בת שבע. הוא מתחיל בכך שהוא נותן לו עצות להיות חזק ולהראות את עצמו שהוא גבר. בהמשך הוא אומר לחיות על פי התורה ומבטיח לו שהדבר יהפוך אותו לחכם ומצליח בחיים.

לאחר מכן דוד בעצם אומר לשלמה להרוג את הגנרל שלו יואב ושימי בן גרא. הוא מגנה את יואב מכיוון שהרג את אבנר בן נר ואת עמשא בן יתר. זה קשה מכיוון ששני הגברים היו גנרלים במרד נגד דוד. בניסיון פיוס מינה דוד את שניהם להיות הגנרל שלו, במקום יואב. אולם במרידות שלאחר מכן, הם רק הגנו עליו בצורה חלשה. כאשר חייו של דוד המלך היו ממש בסכנה, יואב הרג אותם כדי לתפוס את הפיקוד ולנצח במלחמה. יואב אכן ציית לפקודותיו של דוד להקים את אורי החתי, בעלה של בת שבע, להיהרג בקרב. בדרך כלל דוד היה עוין את יואב ללא סיבה ניתנת להסבר.

שימי בן גרא היה גרוע ביסודו. דוד היה טוב לב אליו כי הוא היה מבית שאול המלך. עם זאת הוא מעולם לא קיבל את דוד כמלך והיה עוין. כשדוד ברח ממרדו של בנו אבשלום, קילל שימי את דוד באכזריות. דוד היה מאוד נעלב. עם כיבוש המרד ניצל שימי את רוח הפיוס כדי לתמרן את דוד והבטיח שלא לפגוע בו. עם זאת, ה' רצה שהוא ייהרג יחד עם כל הגברים בביתו של שאול, אך דוד תיעב לעשות זאת.

דוד גם מורה לשלמה לעיתים קרובות לקבל את משפחתו של ברזילי הגלעדי בשלחן המלוכה. זאת כדי להחזיר להם את חסדו לדוד כשברח מאבשלום.

ניתן להפיק מכך מספר לקחים. חשוב לציין כי דבריו האחרונים של האדם עושים רושם על הקרובים אליו. לכן ראוי לתת עצות ולחזק את אמונם באלוקים. זה יכלול מתן תוכחה על הפעמים בהן באמת נפגעו. בדרך כלל אם כי כאשר המוות מתקרב אדם הופך לאהבה במיוחד כלפי אשתו. נזכרים גם בחוויות ילדים ובחסד של אחרים שנגעו בלבם.

לע"נ  סימע בת אליעזר ז"ל נלב"ע יט חשון תש"ל

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר  http://dyschreiber.blogspot.com

VaYechi - Last Words

 בס"ד

The main themes of parshas VaYechi are the deaths of Ya'akov avinu and Yosef. When Jacob senses that his passing is near he calls for his son Yosef and tells him that it is important to him to be buried in Canaan in Machpela Cave. Sometime after this Ya'akov takes sick and is on his deathbed. Taking his two sons, Yosef goes to visit him. Jacob rallies and his thoughts turn to his prophetic dream about the ladder between heaven and earth. He recalls how the Holy One blessed be He appeared and blessed him that he would father a nation who would live in the Holy Land. Part of the blessing was that each of his sons would be important too as the father of an individual tribe. Jacob gives Yosef a special blessing saying that his two sons would also be tribes. His thoughts then turn to his beloved wife, Rachel, and how he buried her outside of Bethlehem.

Ya'akov is overjoyed to see Yosef's sons Menashe and Ephraim and he blesses them and says that it should be a tradition among his descendants to bless their children saying they should be like Ephraim and Manashe. He unexpectedly mentions the younger one first and explains his brother will do well but Ephraim will obtain greatness. The blessings are interspersed with appeals to religion and conclude with the certainty that G-d will bring his descendants back to the land of their fathers. 

Jacob then tells his children to gather together and gives each of them a unique blessing. Reuven, Shimon, and Levy are rebuked for impetuous licentiousness and violence. Judah conjures up a vision of a healthy happy lion and is blessed with leadership, probably because of his willingness to face an angry Yosef and defend Benyamin.  The blessing of Yosef is almost stream of consciousness with themes of beauty, forbearance in the face of adversity, elitism, prosperity, and everything good. The others tend to be vignettes somewhat poetic. Zebulon is a sailor. Issachar is a hard worker. Dan comes across as a subversive. Gad seems to be a counter puncher. Naftali is a poetic free spirit. Benjamin is a ravenous, but generous, hunter.

Concerning Yosef, the Chumash emphasizes that his final years were good. He was at peace with his brothers and saw his children to the fourth generation. When his end is imminent he expresses his certainty to his brothers that G-d will bring the children of Israel to the land He promised to Abraham, Isaac, and Jacob. Also that he should be reinterred there.

The haftorah is about the last words of King David. He only speaks to Solomon, the crown prince, and the son of his beloved wife Bathsheva. He starts by giving him advice to be strong and show himself to be a man. Next he says to live according to the Torah and assures him that this will make him wise and successful in life. 

After that David basically tells Shlomo to kill his general Yoav and Shimi ben Gera. He condemns Yoav because he killed Avner ben Ner and Amasa ben Jether. This is difficult because both men had been generals in rebellions against David. Attempting a reconciliation, David appointed both of them to be his general, replacing Yoav. However in subsequent rebellions, they only listlessly defended him. When King David's life was actually in danger, Yoav killed them in order to seize command and win the war. Yoav did obey David's orders to set up Uri the Hitite, Bathsheva's husband, to be killed in battle. Generally David was hostile to Joav for no explicable reason.

Shimi ben Gera was basically bad. David was very kind to him because he was from the house of King Saul. However he never accepted David as king and was hostile. When David was fleeing from his son Absalom's rebellion, Shimi viciously cursed David. David was very insulted. When the rebellion was put down, Shimi exploited the spirit of reconciliation to manipulate David into promising not to harm him. Hashem, however, wanted him to be killed along with all of the men in Saul's household, but David was loathe to do this.

David also instructs Shlomo to frequently have the family of Barzillai the Gileadite as guests at the royal table. This is to repay them for his kindness to David when he was fleeing from Avshalom. 

A number of lessons can be gleaned from this. Importantly a person's last words make an impression on those close to him. As such it is appropriate to give advice and to strengthen their faith in G-d. This would include giving rebuke for the times they were really hurt. Generally though when death is approaching a person turns to love especially towards their wife. Experiences of children and the kindness of others that touched their heart are also recalled.

לע"נ  האמא מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טז ניסן תשנ"ח

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר  http://dyschreiber.blogspot.com

פר' וישב, מקץ, ויגש - יוסף במצרים # 361

בס"ד

פרשת מקץ פותחת בפרעה העובר סיוט נוראי. בחלום הוא רואה שבע פרות בריאות מקסימות שנאכלות על ידי הפרות הכי גרועות שאי פעם ראה. למרות זאת שבע הפרות האיומות עדיין נראות איומות כתמיד. פרעה מזועזע כל כך ומתעורר. למרות זאת הוא נרדם שוב ויש לו עוד חלום רע דומה לראשון. שוב הוא ליד נהר הנילוס ורואה שבעה שיבולים יפים של תבואה על גבעול אחד. הם בתורם נאכלים על ידי שבע שיבולים חלשות, שדופת על ידי הרוח המזרחית, אך גם ממשיכות להראות אומללות כתמיד. פרעה מתעורר מכוסה בגלישת אווז ומישוש.

בבוקר פרעה שולח אחרי המיסטיקנים והאנשים החכמים שלו, אך כולם פחות או יותר נותנים את אותה תשובה והיא לא מספקת. כאשר העניינים מתחילים להיות מכוערים, המשרת של פרעה מדבר ואומר כי בזמן שהיה בכלא הוא ואסיר אחר חלמו חלום מטריד מאוד. לאחר מכן הוא סיפר כי ליוסף באמת היה רוח הקודש ופירש כראוי את החלומות.

פרעה ממהר להביא את יוסף לפניו. יוסף מסביר כי הָאֱלֹקִים אומר לפרעה כי מצרים תחווה שבע שנים של שגשוג גדול ואחריה שבע שנים של רעב קשה. הרעב יכלה את הארץ לחלוטין וששנות השגשוג יישכח. הכפלת החלום נועדה לומר לפרעה שהחלום הוא באמת מהאלוקים וההתחלה קרובה. לאחר מכן הוא ממליץ להפריש אוכל בשנים הטובות, כך שניתן יהיה למנוע אסון מוחלט בבוא השנים הרעות.

פרעה ומצרים כולם מתרשמים. פרעה הופך מיד את יוסף לראש ממשלה, נותן לו את בתו של הכהן הגדול בנישואין, ומכנה אותו צָפנַת פענֵחַ שמשמעותו "מי שתופס את הנסתר". כאשר רוכב על מרכבתו הקהל צועק אברֵך שמשמעותו "אני אשתחווה או אברך" ו"אביו הרך של פרעה ".

יוסף מייצר מייד מערכת לאחסון מזון ואחרי שבע שנים מתפרץ רעב עולמי. הרעב כה כך חמור, עד שהעם בהדרגה נותן את כספו, משק הבקר והקרקע ליוסף תמורת מזון. לאחר שהעם מוכר את עצמו כעבדים לפרעה, יוסף נותן להם זרע לשתול והרעב מסתיים (ראה שמות מז יט ו - כג).

בתקופת המקרא היה ויזר לפרעה בשם Imhotep שרבים אומרים שהוא יוסף. אם נכון, זה מניב נקודת מבט מצרית לסיפור זה. המקור העיקרי הוא כיתוב באבן שנקרא "רעב סטלה". זה לא מזכיר שבע שנים של שפע. אלא זה מתחיל במהלך רעב נורא מאוד שאינו מראה סימני סיום. פרעה ג'וזר מבקש מאמהוטפ, המתואר כחזן הראשי בממסד הדתי הפורמלי, לבקש פיתרון מהעולם הרוחני. אימהוטפ עושה זאת וחוזר לפרעה.

אימהוטפ מסביר לג'וסר שיש אל כמעט נשכח של מצרים בשם ח'נום. מומלץ לפרעה ללכת למקדש שלו וללמוד שזה היסטוריה. לאחר שעשה זאת ג'וזר עושה טיהור, תהלוכה חשאית ומגיש מנחה.

לפרעה יש אז חלום בו חנו'ם נראה לו. הוא מרוצה מעבודתו של פרעה ואומר לו שהוא אדון הבריאה, אבי האלים, ומסר לו את המסר הבא. "אני אגרום לך לנילוס להתנפח, בלי שיהיה שנה של חוסר ותשישות בכל הארץ, אז הצמחים יפרחו ויתכופפו מתחת לפירותיהם ... ארץ מצרים מתחילה לערבב שוב, החופים הם זורחת נפלא, ועושר ורווחה שוכנים איתם, כמו שהיה קודם ". החלום מתגשם והרעב מסתיים.

נראה כי הלקח של השילוב הזה הוא הנבואה של יוסף של שבע שנים רעות לא הייתה מושרשת בטבע, אלא שזה ייקח שבע שנים של אימה עבור מצרים לקבל את העובדה שיש בורא יחיד של כל. ותובנה זו היא שסיימה את הרעב.

לע"נ  סימע בת אליעזר ז"ל נלב"ע יט חשון תש"ל

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר  http://dyschreiber.blogspot.com

 

Parshat VaYayshev, MiKetz, VaYigash - Yosef in Egypt

 בס"ד

Parshas MiKetz opens with Pharaoh experiencing a horrible nightmare. In it he sees seven lovely healthy cows that are then eaten by the worst looking cows he's ever seen. Even so the seven horrible cows still look as horrible as ever. Pharaoh is so shaken that he wakes up. Even so he falls asleep again and has another bad dream similar to the first. Again he is by the Nile River and sees seven beautiful ears of grain on one stalk. They in turn are eaten by seven emaciated ears of grain, blasted by the east wind, but also continue to look as miserable as ever. Pharaoh wakes up covered with goosebumps and palpating.

In the morning Pharaoh sends for his mystics and wise men but they all more or less give the same unsatisfying answer. When things start to get ugly, Pharaoh's butler speaks up and says while he was in jail he and another inmate had a very unsettling dream. He then intimated that Yosef really had ruach hakodesh (divine inspiration - רוּחַ הַקוֹדֶש) and properly interpreted the dreams. 

Pharaoh rushes to have Yosef brought before him. Yosef explains that the Powers that Be (הָאֱלֹקִים) are telling Pharaoh that Egypt will experience seven years of great prosperity followed by seven years of severe famine. The famine will completely consume the land and that the years of prosperity will be forgotten. The doubling of the dream is meant to tell Pharaoh that the dream is really from G-d and the onset is imminent. He then advises that food be set aside during the good years so that total disaster can be avoided when the bad years come.

Pharaoh and all of Egypt are impressed. Pharaoh immediately makes Yosef prime minister, gives him the daughter of the high priest in marriage, and calls him Tsafnat panayach (צָפנַת פּענֵחַ) meaning "he who perceives the hidden". When riding his chariot the crowd shouts avraych (אַברֵך) meaning "I will bow or bless" and "tender father of Pharaoh".

Yosef promptly creates a system to store food and after seven years a worldwide famine breaks out. The famine is so severe that progressively the people give their money, livestock, and land to Yoseph in exchange for food. After the people sell themselves as slaves to Pharaoh, Yosef gives them seed to plant and the famine ends (see Exodus 47:19 and 23).

In Biblical times there was a vizier to Pharaoh called Imhotep who many say is Yosef. If true, this  yields an Egyptian perspective to this story. The main source is an inscription in stone called the Famine Stela. It does not mention seven years of plenty. Rather it starts during a very horrible famine that shows no signs of ending. Pharaoh Djoser asks Imhotep, who is described as the principal cantor in the formal religious establishment, to inquire of a solution from the spiritual world. Imhotep does so and returns to Pharaoh. 

Imhotep explains to Djoser that there is an almost forgotten god of Egypt called Khnum. Pharaoh is advised to go to his temple and learn it's lore. After doing this Djoser makes purification, a secret procession, and presents an offering. 

Pharaoh then has a dream in which Khnum appears to him. He is pleased with Pharaoh's service and tells him that he is the master of creation, father of Gods, and gives him the following message. "I will make the Nile swell for you, without there being a year of lack and exhaustion in the whole land, so the plants will flourish, bending under their fruit . . . The land of Egypt is beginning to stir again, the shores are shining wonderfully, and wealth and well-being dwell with them, as it had been before". The dream comes true and the famine ends.

It would seem that the lesson of this combination is that Yosef's prophecy of seven bad years was not rooted in nature, rather it would take seven years of horror for Egypt to accept that there is a single creator of all. And it is this insight that ended the famine.

לע"נ  האמא מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טז ניסן תשנ"ח

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר  http://dyschreiber.blogspot.com

The Story of Hanukah

בס"ד

There is a sense of timing in telling the stories of well-known events. If told too frequently they become hackneyed, risk actually being forgotten, and their lessons rejected. Judaism is very cyclical and as such this is a major concern. It's been a while since I told the story of Hanukkah so I thought this would be a good year to do it.

The date of the rebellion by the Maccabees is generally fixed at 3621 on the Jewish calendar. This corresponds to 140 BC which would make it a contemporary of the Roman destruction of the city of Carthage. It would be 173 years after the death of Ezra which is the end of the period of prophecy. This is also the time that Alexander the great seized Judea from Persia. The second Temple had been standing for 213 years.

A prelude to the story of Hanukah is with the account by Josephus about Antiochus the Great and how he praised the Jews for their piety to G-d, gave large gifts to the temple, and strove to make it even more glorious (Jewish Antiquities book 12 chapter 3 paragraph 3). In addition they were given permission to live according to their own laws. Things turned very bad when he was succeeded by his brother Antiochus Epiphanes. Epiphanes means "God Manifest" in Greek, but because of his often eccentric behavior and capricious actions many called him Epimanes meaning "The Mad One".

There were internal quarrels among the Jews and a group of them approached Antiochus Epiphanes and told him that they wished to leave the Jewish lifestyle, adopt the Greek lifestyle, build a gymnasium in Jerusalem, and generally follow the king's laws (Ibid 12.5.1). This was the beginning of the Hellenist movement among the Jews. Conceptually though, it was not much different from the turning to the gods of Tyre, Baal and Ashtoreth, during Biblical times, or to assimilation today.

The Scroll of the Hasmoneans (מְגִלַת הַחַמוֹנָאִים) starts by calling Antiochus a very powerful Greek king. He made a decision to attack Jerusalem and destroy the Jews because they did not observe the customs of Greece and the king's laws, rather they kept their own. They hoped for the crushing of foreign kings, the establishment of a king of their own, and that they should rule over the entire world. Antiochus desired to uproot the Biblical covenant and focuses on the mitzvahs of Shabbos, declaring the new month, and circumcision.

He then sent his governor, Nicanor, with a large body of troops which massacred many people. After their victory they sacrificed a pig in the Temple. This enraged Yohanan the son of Mattathias who proceeded to assassinate Nicanor. Antiochus then sent a small army who invaded Jerusalem killing many people. He in turn was driven out and his forces routed by the five sons of Mattathias: Judah, Shimon, Yohanan, Yohonatan, and Elazar, and their band which was called the Maccabees.

Bagris invaded Jerusalem a second time with a large professional army. Soldiers were drafted from throughout the empire. They also brought armored elephants which were the most powerful weapon of the day. The Jews engaged them in a battle in which Judah killed. The Maccabees, though, remained high spirited and continued the fight.

Religious Jewish literature does not credit the Maccabees with the final victory over the Greeks. Rather, it brings the legend of Judith, the daughter of the high priest. She was very beautiful and the Greek governor demanded to sleep with her on her wedding night. She feigned cooperation and tricked him into drinking wine until he passed out. She then chopped off his head and brought it to Jerusalem. The enemy army was terrified and fled, ending the war. 

When the war was finally over the Maccabees cleaned up the Temple and wanted to perform the mitzvah of lighting the menorah. They only found one days supply of olive oil and it would take eight days for them to produce oil that was ritually pure. Nevertheless they lit the menorah with the oil they had. Miraculously it lasted eight days. This was understood as a sign that the real miracle was that they won the war. The lesson was that they did not win because of their military prowess, rather it was because they were good people and it showed up in battle.

לע"נ  האמא מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טז ניסן תשנ"ח

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר  http://dyschreiber.blogspot.com

סיפור חנוכה

בס"ד

יש תחושה של עיתוי בסיפור סיפורי האירועים הידועים. אם מספרים אותם בתדירות גבוהה מדי הם נעשים פרוצים, עלולים להסתכן בשכחה ושיעוריהם נדחים. היהדות היא מאוד מחזורית וככזו היא דאגה גדולה. עבר זמן מאז שסיפרתי את סיפור חנוכה, אז חשבתי שזו תהיה שנה טובה לעשות את זה.

תאריך המרד על ידי המכבים נקבע בדרך כלל על 3621 בלוח השנה היהודי. זה תואם את שנת 140 לפני הספירה, מה שהפך אותה לעת זמנית של ההרס הרומי של העיר קרתגו. זה יהיה 173 שנים לאחר מותו של עזרא שזו סוף תקופת הנבואה. זה גם הזמן שאלכסנדר הגדול תפס את ארץ יהודה מפרס. בית המקדש השני עמד 213 שנה.

הקדמה לסיפור חנוכה היא הסיפור של יוספוס על אנטיוכוס הגדול וכיצד שיבח את היהודים על אדיקותם לאלוקים, נתן מתנות גדולות לבית המקדש, וחתר להפוך אותו למפואר עוד יותר (העתיקות היהודיות ספר 12 פרק 3 סעיף 3). בנוסף הם קיבלו אישור לחיות על פי החוקים שלהם. הדברים הפכו לרעים מאוד כאשר אחיו אנטיוכוס אפיפנס הוחלף אחריו.

פירושו של אפיפנס הוא "גלוי אלוהים" ביוונית, אך בגלל התנהגותו המוזרה ולעתים קרובות גַחְמָנִי רבים כינו אותו אפימאנס שפירושו "המטורף".

היו מריבות פנימיות בקרב היהודים וקבוצה מהם פנתה לאנטיוכוס אפיפנס ואמרה לו שהם רוצים לעזוב את אורח החיים היהודי, לאמץ את אורח החיים היווני, לבנות גימנסיה בירושלים ובדרך כלל לפעול על פי חוקי המלך (שם 12.5.1). זו היתה תחילתה של המתיוונים בקרב היהודים. מבחינה מושגית, זה לא היה שונה בהרבה מהפנייה לאלים צור, בעל ואשתורת בתקופת המקרא או התבוללות בימינו.

מגילת החשמונאים מתחילה בקריאת אנטיוכוס למלך יווני חזק ביותר. הוא קיבל החלטה לתקוף את ירושלים ולהשמיד את היהודים משום שהם לא שמרו על מנהגי יוון וחוקי המלך, אלא הם שמרו על שלהם. הם קיוו לרסוק מלכים זרים, להקמת מלך משלהם, וכי עליהם לשלוט על כל העולם. אנטיוכוס רצה לעקור את הברית המקראית ומתמקד במצוות השבת, בהכרזה על החודש החדש ובמילה.

לאחר מכן שלח את המושל שלו, ניקנור, עם מספר רב של חיילים שטבחו באנשים רבים. לאחר ניצחונם הם הקריבו חזיר בבית המקדש. זה הרגיז את יוחנן בנו של מתתיהו שהמשיך להתנקש בחיי ניקנור. אנטיוכוס שלח אז צבא קטן שפלש לירושלים והרג אנשים רבים. הוא בתורו גורש וכוחותיו הופנו על ידי חמשת בני מתתיהו: יהודה, שמעון, יוחנן, יוחונתן ואלעזר, ולהקתם שנקראה המכבים.

בגריס פלש לירושלים בפעם השנייה עם צבא מקצועי גדול. חיילים גויסו מכל רחבי האימפריה. הם הביאו גם פילים משוריינים שהיו הנשק החזק ביותר של היום. היהודים עסקו בהם בקרב בו יהודה נהרג. אולם המכבים נותרו במצב רוח מרומם והמשיכו במאבק.

הספרות היהודית הדתית אינה מזכה את המכבים בניצחון הסופי על היוונים. במקום זאת, זה מביא את האגדה של יהודית, בתו של הכהן הגדול. היא מיתממת ותוך שיתוף פעולה לשכנע אותו לשתות יין עד שהתעלף. אחר כך קצצה את ראשו והביאה אותו לירושלים. צבא האויב נבהל ונמלט, וסיים את המלחמה.

כאשר סוף סוף המלחמה הסתיימה, המכבים ניקו את בית המקדש ורצו לקיים את מצוות הדלקת המנורה. הם מצאו אספקה של יום אחד בלבד של שמן זית ולקח להם שמונה ימים לייצר שמן שהיה טהור. אף על פי כן הדליקו את המנורה בשמן שהיה להם. באורח פלא זה נמשך שמונה ימים. זה הובן כסימן לכך שהנס האמיתי היה שהם ניצחו במלחמה. הלקח היה שהם לא ניצחו בגלל תעוזתם הצבאית, אלא בגלל שהם אנשים טובים וזה הופיע בקרב.

לע"נ  סימע בת אליעזר ז"ל נלב"ע יט חשון תש"ל

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר  http://dyschreiber.blogspot.com

וישלח - הִתבּוֹדְדוּת # 359

 בס"ד

לאחר שנפרד מחותנו לבן, יעקב מתכונן לפגוש את אחיו עשו, שלא ראה שנים רבות. נזכר בפחד על הברכה אשר לטענת עשיו נגנבה מיצחק אביהם, יעקב שולח שליחים לעשיו בהודעה מפייסת. הוא מביע את התקווה שהוא יתקבל בצורה חביבה ורומז שיש להניח כל כעס כלפיו משום שמעולם לא קיבל אף אחד מההטבות המוזכרות בברכה. בכל מקרה מבחינה עושר הוא לא עשה רע.

כשהשליחים מגיבים שעשיו מגיע עם 400 איש לפגוש אותך, יעקב נבהל וחושש שהוא עומד להיות מותקף. הוא מתפלל לעזרה שמימית המבטאת את פחדיו ומזכיר את הבטחת האלוקים להגנה. בהמשך הוא עושה הכנות צבאיות במקרה של קרב. לבסוף הוא שולח מתנה גדולה לעשיו בניסיון לפייסו. למרות שהוא מתוח, יעקב נשאר בכוונה לפגוש את אחיו פנים אל פנים.

הוא ממשיך בדרך ושולח את משפחתו ואת כל רכושו מעבר לנחל יבק. עם זאת הוא עצמו נשאר בצד השני לבדו. בלילה הוא נתקל במלאך שמתאבק איתו כל הלילה. המלאך אינו מנצח אך מצליח לפצוע את יעקב בתוך הירך. עם עלות השחר לפני שעזב, המלאך מברך את יעקב באומרו שהוא יהיה שר ה' כי הוא נאבק באדם ובמלאך ובסופו של דבר ניצח.

הפרשנויות אומרות שזה היה המלאך, סמא"ל, שהוא הדוגמה של סוג הרוע המיוצג על ידי עשו. גישתו היא לטשטש את העין הפנימית של החוכמה כך שלאדם אין תפיסת אמת ועיוור לדת. כתוצאה מכך הוא רחוק מהאלוקים, לא מודאג מההשפעות הרעות של הרוע, ואינו יכול להבין את דקויות התורה. זהו השטן, מלאך המוות ויצר הרע (ראה כלי יקר בראשית לב כה).

הרב שלי, אלי חיים קרליבך, הסביר את הפרק הזה באומרו שהמלאך שאל את יעקב את השאלה הזו: לגבי דת, תורה, אלוקים ומוסר; האם אתה באמת מאמין בזה? הוא המשיך מכיוון שהמלאך יכול לפצוע אותו בירך, יש היום נישואי תערובת. נראה שהרעיון הוא שכסף, תאווה, אמונה רדודה ואמון ברובים, יש להם כח מושך גדול למוח היהודי.

כדי לענות על שאלות אלה נדרש שקט ושלווה. אישה, ילדים ורכוש יהיו הסחות דעת. חייבים באמת להרהר במה שנמצא בליבם ובנפשם. אם אדם מבודד את עצמו מכל מה שיש לעשות זאת, הוא יטהר על ידי ההשראה המתקבלת מלמעלה (ראה ספר המידות - ברסלב: התבודדות).

לע"נ  סימע בת אליעזר ז"ל נלב"ע יט חשון תש"ל

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר  http://dyschreiber.blogspot.com

VaYishlach - Solitude

 בס"ד

After parting from his father-in-law Lavan, Ya'akov prepares to meet his brother Esav, who he has not seen in many years. Recalling the ill will about the stolen blessing from Yitzhak, their father, Ya'akov sends messengers to Esau with a conciliatory message. He expresses the hope that he will be received amicably and hints that any anger towards him should be assuaged because he never received any of the benefits mentioned in the blessing. In any event financially he has not done poorly. 

When the messengers respond that Esau is coming with 400 men to meet you, Yaakov is alarmed and fears that he is going to be attacked. He prays for heavenly assistance expressing his fears and mentions G-d's promise of protection. Next he  makes military preparations in the event of a battle. Lastly he sends a large gift to Esau in an attempt at appeasement. Even though he is tense, Jacob remains intent on meeting his brother face to face. 

He continues on the way and sends his family and all his possessions across the Yabbok stream. However he, himself, remains on the other side alone. At night he encounters an angel who wrestles with him all night. The angel does not prevail and, but succeeds in injuring Jacob inside the thigh. At daybreak before he leaves, the angel blesses Jacob saying he will be a minister of G-d because he has wrestled with man and morality and in the end has won.

The commentaries say that this was the angel, Samiel, who is the archetype of the type of evil that is represented by Esav. Its approach is to dull the inner eye of wisdom so that a person has no perception of truth and is blind to religion. Consequently he is distant from G-d, unconcerned about the ill effects of evil, and cannot comprehend the subtleties of the Torah. This is the devil, the angel of death, and the evil inclination (see Kli Yakar on Genesis 32:25). 

My rabbi, Eli Chaim Carlebach explained this episode saying that the angel asked Ya'akov this question: Concerning religion, the Torah, G-d, and morality; Do you really believe it? He continued because the angel could injure him in the thigh, there is intermarriage today. The idea seems to be that money, lust, shallow faith, and trust in guns can be very dazzling attractions to the Jewish mind. 

To answer these questions takes peace and quiet. Wife, children and possessions will be distractions. One must really ponder what is in their heart and soul. If a person isolates himself from everything to do this, he will be purified by the inspiration that is received from above (see Sefer HaMidot - Breslav: Seclusion).

לע"נ  האמא מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טז ניסן תשנ"ח

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר  http://dyschreiber.blogspot.com

ויצא - לא תגנב #358

 

בס"ד

טריקים הם אחד הנושאים בסיפורו של יעקב אבינו. בפרשת ויצא לאחר שעבד 14 שנים עבור לבן בעיקר בחינם, יעקב מבקש שכר. הם מבצעים עסקה שכבשים ועזים שיש בהם שחור ילכו ליעקב. לאחר מכן מספר החומש כיצד יעקב הניח עץ מנומר לפני בעלי החיים החזקים יותר בזמן שהם מזדווגים, וכתוצאה מכך נולדו להם צאצאים שחורים ולבנים. עם זאת הוא לא הציג מוטות אלה כאשר החיות החלשות הזדווגו. בדרך זו החלשים יותר נפלו ללבן והחזקים יותר ליעקב וגרם לו לשגשג יותר מאשר לבן. כאשר לבן מזהה את המצב, הוא מתנגד ליעקב.

בשלב זה נראה כאילו רימו את לבן. עם זאת הסיפור ממשיך כי הקדוש ברוך הוא גילה את הפעולה הזו ליעקב, אמר לו לעשות זאת, ומסביר כי הוא שם לב לרמאותיו הרבות של לבן. יוצא שבמצב זה היה מתאים להיות ערמומי.

זה מנוגד ליעקב בערמומיות לגרום לעשיו למכור לו את זכויותיו של הבכור. הדברים הולכים רע אחרי זה. ראשית יעקב נדחק לגנוב את הברכה שאביו ייעד לאחיו. בשלב הבא עליו להתמודד עם לבן שמושך כל הזמן סוגים של רמאות. בשני המקרים הטריקים מצליחים. עם זאת אצל לבן נראה שהם היו הולמים, אך לא עם עשו. הסיבה לכך היא שנכסים אלה למעשה הועברו מלבן ועשיו ליעקב. יעקב הרוויח אותם, הם טרפו אותם.

השאלה היחידה הייתה הדרך שבה היה ראוי שיעקב יתפוס את המתנות הללו. במקרה של עשו הוא אומר לימים ליעקב, "אָחִי, יְהִי לְךָ אֲשֶׁר-לָךְ", (בראשית לג ט), כלומר שהוא לא רצה להיות מנהיג עם קדוש ועדיף שהדברים האלה ילכו לאחיו. אלא שהתנגדותו של עשו הייתה למניפולציה שיעקב הפעיל להשגתם. באמת היה מגיע לו טוב מזה. מצד שני מתגלה מאוחר יותר שלבן אינו מקבל שיעקב מחזיק בדבר, לא את בעלי החיים, לא את נשותיו, לא את ילדיו. כתוצאה מכך התנהגות סמויה נגדו הייתה ראויה. לבן אכן מקבל את זה ונפרד מיעקב בשלום.

הקדוש ברוך הוא מקדיש תשומת לב למה שקורה באמת ועובר דרך ההִתפַּלפְּלוּת. בסיפור בת-שבע, כאשר דוד המלך מורה ליואב, "הָבוּ אֶת־אוּרִיָּה אֶל־מוּל פְּנֵי הַמִּלְחָמָה הַחֲזָקָה וְשַׁבְתֶּם מֵאַחֲרָיו וְנִכָּה וָמֵת", (שמואל א יא טו), אומר לו הנביא בשם אלוקים, "וְאֹתוֹ הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן", (שם יב ט). בעשרת הדיברות כתוב "לא תגנב". בהמשך כתוב אל תשדוד, תרמה, תשקר, תן למישהו להתרוצץ, תקע, אזמל, תהיה קסום, השתמש בתזמון חכם, שוחד. כל אלה הם מעשים גרועות בפני עצמן. אבל כולם דרכים לומר שאדם מחויב להיות כנה לא רק עם הכסף שלו, אלא גם עם המיקום החברתי שלו, ובעיקר גם כל השאר. במקרה של יעקב הוא היה, לכן הוא הצליח.

לע"נ  סימע בת אליעזר ז"ל נלב"ע יט חשון תש"ל

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר  http://dyschreiber.blogspot.com

VaYetze - Thou Shalt Not Steal

 בס"ד

Trickery is one of the themes in the story of Ya'akov avinu. In parshas Vayyétsé after working 14 years for Laban essentially for free, Jacob asks for compensation. They strike a deal that sheeps and goats that have black in them will go to Jacob. The Chumash then recounts how Jacob put speckled pieces of wood in front of the stronger animals while they were mating which resulted in them having black and white offspring. However he did not display these rods when the weaker animals were mating. In this way the weaker ones fell to Laban and the stronger to Yaakov causing him to become more prosperous then Laban. When Lavan recognizes the situation, he turns against Jacob.

At this point it looks like Laban has been cheated. However the narrative continues that HaKadosh baruch Hu revealed this technique to Jacob, told him to do it, and explains that He has taken note of Laban's many rip-offs. It comes out that in this situation it was appropriate to be cunning.

This contrasts with Ya'akov cunningly getting Esau to assign him the rights of the first born. Things go badly after that. First Yaakov is pushed into stealing the blessing his father intended for his brother. Next he must deal with Lavan who is constantly pulling these types of shenanigans. In both cases the tricks succeed. However with Lavan it seems that they were appropriate, but not with Esav. This is because these assets in essence had been transferred from Laban and Esau to Jacob. Jacob had earned them, they had forfeited them. 

The only question was the way that it was proper for Yaakov to take possession of these gifts. In the case of Esau he later tells Jacob, "my brother what's yours is yours", (Genesis 33:9), meaning that he did not want to be a leader of a holy nation and better that these things should go to his brother. Rather Esav's objection was to the manipulation Yaakov employed to obtain them. He really deserved better than that. On the other hand it is revealed later that Laban does not accept that Yaakov owns a thing, not the livestock, not his wives, not his children. Consequently surreptitious behavior against him was proper. Lavan does accept it and parts with Ya'akov in peace.

The holy One, blessed be He, pays attention to what is really happening and peers through the sophistry. In the story of Bathsheva, when King David instructs Joav, "Place Uriah in the front line where the fighting is fiercest; then fall back so that he may be killed", ( ll Samuel 11:15), the prophet tells him in the name of G-d, "You have killed him with the sword of the Ammonites", (ibid 12:9). In the Ten Commandments it says, "Do not steal". Later on it says don't rob, cheat, lie, give somebody a run around, gouge, chisel, be enchanting, use clever timing, bribe. These are all bad practices in and of themselves. But they are all ways of saying a person is obligated to be honest not only with their money, but also their social position, and most everything else too. In the case of Ya'akov, he was, that is why he succeeded.

לע"נ  האמא מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טז ניסן תשנ"ח

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר  http://dyschreiber.blogspot.com

Poems of Judah HaLevy - Do Not Extinguish the Fire of Love

 בס"ד

On 29 Heshvan (16 November) I completed "The Selected Poems Of Yehuda Halevi", translated and annotated by Hillel Halkin. Link to PDF . Judah ha-Levi was a major Jewish philosopher and poet. His works are the expression of a deeply religious soul. He lived in Spain from c. 1075 until 1141 where he was a doctor of great renown. His book "The Kuzari" is an argument for faith in G-d that is still popular today. Among other points it says that the logical arguments between the eternity of the universe and an external creator are balanced, but the Torah, guarded by the tradition of the Jews, tips the balance in favor of belief. He also said that hidden within the creation are signs of a creator and these are the roots of belief and denial.

Many of his poems have religious themes. He also wrote poems about love,some of which were erotic, every day life, personal feelings, and eulogies. They are filled with religious passion and replete with references to Tanakh which is the hallmark of his poetry.

In the poem named Ofra, he describes how a woman of his affections hung him out to dry. "Ofra does her laundry in my tears; And dries it in the sunshine she gives off", (עָפְרה תְּכַּבֵס אֶת  בָּגָדֶיהָ בְּמֵי דִּמְעִי וְתְִשׁטָחֵם לְשֶׁמֶשׁ זָהֳרָהּ). The girl's name means a young deer or woman and is an allusion to several romantic verses in the Song of Songs. In one of his eulogies he praises the deceased as, "Prince and a giant, honest and straight; Feared the Almighty, a man understanding and wise", (ׂשַׂר וְגָדֹול, תָּם וְיָשָׁר, יְרֵא הָאֵל וְאִיש נָבֹון וְחָכָם).

His most famous poem is [צִיּוֹן, הֲלֹא תִשְׁאֲלִי [לִשְׁלוֹם אֲסִירַיִךְ (Zion Do You Not Inquire about the Welfare of you Captives), which is included in the liturgy for the 9th of Av. In it he cries over the destruction of the Temple mentioning its shrines and prays for the redemption of the Jewish people and their return to Mount Zion. Considering the extreme difficulties of traveling to the Holy Land and its nadir of its destruction, he states, "It would be pleasing to my soul to go in tatters and barefoot so as to be on the desolate ruins that were your sanctuary", ( ינעם לנפשי הלוך ערום ויחף עלי חרבות שממה, אשר היה דביריך).

After his wife died, when he was in his sixties, Yehuda HaLevy set out for the land of Israel, and wrote a number of poems on the way describing his experiences and feelings including the travails of the journey and the honor given to him on the way. The trip was difficult but even so he was enthusiastic. He writes, "the sea shall rage, and my soul shall be glad; For to me the sanctuary of G-d is near", (וְיָם יִזְעַף וְנַפְשִׁי תַעֲלֹז, כִּי   אֱלֵי מִקְדַֹּש אֱלֹהֶיהָ קְרֵבָה).

There is no correspondence from him in the land of Israel. Uncertain fragmentary evidence exists that he perished upon arriving to Jerusalem.  There is a Jewish legend that when approaching he was awed by the sight of the Holy City, and sang his most beautiful elegy, "Zion ha-lo Tish'ali." At that moment he was killed by an Arab horseman, who dashed forth from a gate (Gedaliah ibn Yaḥya, "Shalshelet ha-Ḳabbalah," ed. Venice, p. 40b).

לע"נ  האמא מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טז ניסן תשנ"ח

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר  http://dyschreiber.blogspot.com

פיוטי יהודה הלוי - אל תכבה את אש האהבה

 בס"ד

ב- כ"ט חשוון (16 בנובמבר) סיימתי ללמוד את "השירים הנבחרים של יהודה הלוי", בתרגום והערות מאת הלל הלקין (קישור- 

קישור לפיוטי יהודה הלוי

יהודה הלוי היה בעל מוסר ומשורר יהודי גדול. יצירותיו הן ביטוי לנפש דתית עמוקה. הוא התגורר בספרד בין השנים ד'תתל"ה עד ד'תתק"א, שם היה רופא בעל שם רב. ספרו "הכוזרי" הוא טיעון לאמונה באלוקים שהוא פופולרי עד היום. בין היתר, נאמר כי הוויכוחים ההגיוניים בין נצח היקום לבורא חיצוני מאוזנים, אך התורה הנשמרת על ידי מסורת היהודים מעניקה איזון לטובת האמונה. הוא גם אמר כי מוסתרים בתוך הבריאה הם סימנים של יוצר ואלה שורשי האמונה וההכחשה.

לרבים משיריו יש נושאים דתיים. הוא כתב גם שירים על אהבה, חלקם ארוטיים, חיי יום יום, רגשות אישיים והספדים. הם מלאים בתשוקה דתית ושופעים התייחסויות לתנך שהוא סימן ההיכר של שירתו.

בשיר בשם עפרה הוא מתאר כיצד אישה מחיבתו תלה אותו לייבוש, "עָפְרה תְּכַּבֵס אֶת בָּגָדֶיהָ בְּמֵי דִּמְעִי וְתְִשׁטָחֵם לְשֶׁמֶשׁ זָהֳרָהּ". פירוש - שמה של האשה צבי או אישה צעירה, והוא רמז למספר פסוקים בשיר השירים. באחד ההספדים הוא משבח את הנפטר כ "שַׂר וְגָדֹול, תָּם וְיָשָׁר, יְרֵא הָאֵל וְאִיש נָבֹון וְחָכָם".

השיר המפורסם ביותר שלו הוא "צִיּוֹן, הֲלֹא תִשְׁאֲלִי [לִשְׁלוֹם אֲסִירַיִךְ]". שנכלל בין הקינות לצום ט' באב. בו הוא בוכה על חורבן בית המקדש המזכיר את מקדשיו ומתפלל על גאולת העם היהודי ושובו להר ציון. בהתחשב בקשיים הקיצוניים בנסיעה לארץ הקודש ובמפלס חורבנה, הוא קובע, "ינעם לנפשי הלוך ערום ויחף עלי חרבות שממה, אשר היה דביריך". 

לאחר שאשתו נפטרה, כשהיה בשנות השישים לחייו, יצא יהודה הלוי לארץ ישראל, וכתב מספר שירים בדרך המתארים את חוויותיו ורגשותיו כולל הצרות של המסע והכבוד שניתן לו על דֶרֶך. הנסיעה הייתה קשה אך למרות זאת הוא התלהב. הוא כותב, "וְיָם יִזְעַף וְנַפְשִׁי תַעֲלֹז, כִּי אֱלֵי מִקְדַֹּש אֱלֹהֶיהָ קְרֵבָה".

אין שום תכתובת ממנו בארץ ישראל. קיימות עדויות מקוטעות ולא ברורות שהוא נספה עם הגעתו לירושלים. יש אגדה יהודית שכשהוא התקרב הוא נדהם ממראה העיר הקדושה, ושר את הקינה הכי יפה שלו, "צִיּוֹן הֲלֹא תִשְׁאֲלִי".באותו הרגע הוא נהרג על ידי סוס ערבי, שזינק משער

לע"נ  סימע בת אליעזר ז"ל נלב"ע יט חשון תש"ל

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר  http://dyschreiber.blogspot.com