חנוכה - נצחון במלחמה # 327

ההפטרה לשבת חנוכה היא חזון שראה הנביא זכריה. בתוכה הוא רואה מנורה. לצדו עצי זית המספקים שמן לאורותיו. בהמשך מלאך מעביר את המסר הזה מה' לזרבבל, "לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה' צבאות", (זכריה ד ו). חיבור ההפטרה לחנוכה הוא המנורה ואחר הנושא הנושא של יישוב מחדש של ארץ ישראל. זרבבל עמד בראש חידוש היישוב מחדש של היהודים בארץ הקודש בסוף גלות בבל. חנוכה מרחיב את הרעיונות הללו. כלומר, אספקת יום אחד של שמן זית למנורה במקדש נמשכה באורח פלא שמונה ימים. נושא נוסף הוא הניצחון הצבאי של המכבים על האימפרטור העוצמתי אנטיוכס. תוצר לוואי של ניצחון זה הוא שיהודה הפכה למדינה עצמאית ואילו לפני שהיא הייתה רק מחוז של אימפריה כזו או אחרת.

הניצחון של המכבים היה בלתי סביר. על היהודים היה מספר גדול של צבא מצויד היטב ומקצועי, ואנטיוכוס היה גנרל בכיר. מתתיהו וחמשת בניו היו מנהיגים טובים יותר. מחויבותם של היהודים למצוות וללמוד תורה העניקה להם את היתרון להיות הרבה יותר רוחניים. ברמה העמוקה ביותר היוונים התעקשו שאין שום דבר מעבר למדע, לטבע ולשכל האנושי. בניגוד לכך אמרו היהודים יש קל שלמעלה מן הטבע ושולט על הטבע ושניתן לתפוש אותו, אך לא להבינו לחלוטין.

תגובת ההלניסטים הייתה דיכוי, רדיפה והשפלה. לדוגמה, הם היו מקריבים בפומבי חזיר במקדש ומזמינים נכבדי קהילה לאכול את הבשר. זה היה לקנטר מאוד, בייחוד ליוחנן בנו של מתתיהו הכהן הגדול שהגיב בהריגתו של המושל הקיסרי, בגריס. זה היה למעשה קרב מנוף שהסתיים כאשר גנרל האויב דרש להיפגש עם יהודית בת יוחנן הכהן הגדול. תגובתה הייתה להביא אותו לשיכור וכשהוא התעלף היא כרתה את ראשו והביאה אותו לירושלים. צבאו של אנטיוכוס הוחלט על טרור, ברחו ומעולם לא חזר.

על סמך המכבים ניתן לחשוב שכוח אמיץ הוא הדרך ליהודים להשיג את ארץ ישראל והריבונות עליה. הנביא בא ליידע אותנו שאם אנו בוחנים את זה לעומק, לא באמצעות כוח צבאי ישראל תהיה מדינה עצמאית, אלא דרך רוחו של הקדוש ברוך הוא. השיבה לציון החלה בכך שהשם עורר את רוחו של כוֹרֶשׁ, מלך פרס, והצהיר כי כל יהודי שרוצה ליישב מחדש את ירושלים ויהודה עודד לעשות זאת. הוא גם הצהיר בגאווה שה' הפך אותו לשליט בעולם כדי לבנות את בית המקדש.

יש מקדימים. לקראת סוף שבעים השנים בגלות, דניאל מתוודה על חטאי העם היהודי ומתפלל שיש לקיים את דברי ירמיהו ולבנות מחדש את ירושלים. בעבר אסתר המלכה בפליטת קינות הלשון, "וְאֵיכָכָה אוּכַל וְרָאִיתִי בְּאָבְדַן מוֹלַדְתִּי", (אסתר ח ד). פירוש מולדת היא שטח אדמה או חבל ארץ אשר לעם יש זיקה היסטורית ארוכה אליו. לבסוף נחמיה מקונן על חורבן ירושלים, מתוודה על חטאי האומה ומבקש שתינתן לו רשות לחזור ליהודה. זו שיבת ציון והיא נעשית בשלום באמצעות תפילה, תשובה, ורצון המקום.

כתוב בחומש, "ה' איש מלחמה", (שמות טו ג); פירושה שלפעמים רצון ה' נגלה על ידי מלחמה והמכבים היו כלי לזה. אפילו הכי זה מכשל עם היהודים אומרים בחרב שלנו נירש הארץ והוא יושיענו. ואז הם מבוישים ונשחטים ככבשים על ידי מי ששונא אותם. בשלב מסוים, לעתים קרובות נמוך, היהודים נבוכים מהאשליות השווא שלהם, ומודים בכך שארץ ישראל היא מתנה מהקב"ה. אז הם הופכים למרכבה לכוחו של אלוקים ונגח על צריהם (פרפראזה תה' מד).

לע"נ  האמא מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טז ניסן תשנ"ח

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר http://dyschreiber.blogspot.com

Hanuka - Victory in War

The haftorah for Shabbos Hanuka is a vision seen by the prophet Zechariah. In it he sees a menorah. Beside it are olive trees providing oil for its lights. Next an angel gives this message from Hashem to Zerubavel, "Not by might nor by power, but by my spirit, says the Lord of hosts", (Zechariah 4:6). A connection of the haftorah to Hanuka is the menorah and another is the theme of the resettlement of the land of Israel. Zerubabel was spearheading the resettlement of the Jews in the Holy Land at the end of the Babylonian exile. Hanuka expands on these ideas. Namely that a one day's supply of olive oil for the Temple menorah miraculously lasted eight days. Another theme is the military victory of the Maccabees over the powerful emperor Antiochus. A byproduct of this victory is that Judea became an independent state whereas before it was only a province of one empire or another.

The victory of the Maccabees was an unlikely one. The Jews were vastly outnumbered by a well equipped, professional army and Antiochus was a top general. Matisyahu and his five sons were better leaders. The commitment of the Jews to mitzvahs and Torah learning gave them the advantage of being much more spirited. On the deepest level the Greeks insisted that there was nothing beyond science, nature, and the human intellect. Opposing this the Jews said that above nature was a supernatural God who could be perceived, but not totally understood. 

The reaction of the Hellenists was repression, persecution, and humiliation. For example they would publicly sacrifice a pig in the Temple and invite community dignitaries to eat the meat. This was highly inflammatory, particularly to Yochanan the son of Matisyahu the high priest who responded by killing the imperial governor, Bagris. It was in fact a seesaw battle that ended when the enemy general demanded to sleep with Judith the daughter of Yohanan the High Priest. Her response was to get him drunk and when he passed out she chopped off his head and brought it to Jerusalem. The army of Antiochus was terrorized, fled, and never came back.

Based on the Maccabees it is possible to think that brute force is the way for the Jews to obtain the land of Israel and sovereignty over it. The prophet comes to let us know that if we look into it deeply it is not through military force that Israel will be an independent state rather it is through the spirit of the Holy One blessed be He. The return to Zion started with Hashem arousing the spirit of Cyrus, the King of Persia, to proclaim that any Jew, who wished to resettle Jerusalem and Judea was encouraged to do so. He also proudly declared that Hashem had made him ruler of the world in order to build the Temple. 

There are forerunners. Towards the end of the seventy years in exile, Daniel confesses the sins of the Jewish people and prays that the words of Jeremiah should be fulfilled and Jerusalem should be rebuilt. Previously Queen Esther in a slip of the tongue laments, "How can I bear to see the destruction of my motherland (מוֹלַדְתִּי)", (Esther 8:6). Finally Nechemia laments the destruction of Jerusalem, confesses the sins of the nation, and requests that he be given permission to return to Judah. This is the restoration of Israel and it is done peacefully through prayer, penitence, and the will of God.

It says in the Chumash, "Hashem is a man of war", (Exodus 15:3), meaning that at times God's will is revealed through war, and the Maccabees were a vehicle for this. Nevertheless this becomes a stumbling block when the Jews start believing that it was by their own sword that they acquired the land and it is their salvation. It is then that they are humiliated and slaughtered like sheep by those that hate them. At some point, often a low one, the Jews are embarrassed by their vain illusions, and admit that Israel is a gift from God. With that they become a vehicle for God's strength and prevail over their enemies (paraphrase from Psalm 44).

לע"נ  האמא מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טז ניסן תשנ"ח

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר http://dyschreiber.blogspot.com

Mishna Peah 1:2 - Approaches to Efficiency

The second tractate in the Talmud deals primarily with the undesirability of a person being over meticulous when he harvests his field. To use a popular expression, one should not squeeze a penny until the eagle screams. Rather small quantities of burdensome to gather crops should be abandoned to the poor. This would include produce in the corners and edges of the field, small amounts of grapes, either on the vine or that have fallen to the ground, small quantities of grains that drop at the time they are being gathered, and small bundles that have been forgotten in the field. 

The economic context of this mishna is a society where most of the people supported themselves by farming a personally owned plot of land. Through cash crops, there was specialization and trade but it was not nearly as developed as it is in a modern advanced economy. Tithes given, four out of seven years, were the primary support of the poor, while the above were incidental gifts. As a result the mishna rules that the amount of peah (פֵאָה - edge or corner), the plants on the edge of the field to be unharvested, does not have a minimum quantity. 

The rabbis say one should leave leave not less than one sixtieth of the field, but his does not seem to be a Biblical requirement. It's possible to learn that a person should not be chincy from this mitzvah, but the letter of the law is, "When you reap your land's harvest, do not completely harvest the ends of you fields", (Leviticus 19:9), therefore something must be left. Rabbi Yehuda holds that at least one plant must be left on the edge. However the tone of the mishna is that crops must be left for the poor, their location in the field is not of importance, and that the issue is charity. The section about leaving crops to the poor ends with the line, "l am Hashem your God", (ibid 10). Rashi explains that it means, "a judge to extract punishment", specifically on people who do not obey this command.

The general approach to land in the Chumash is that it belongs to God and man is basically a tenant and a worker on it. As a result a farmer's ownership of the plants as well as the fruits and vegetables on them is less than that of a storekeeper's or manufacturer's inventory. A similar sentiment is later expressed by Moshe rabenu when he gives permission for a pedestrian to eat a small quantity of grapes or wheat from a field that he is passing by, but he can't really take anything with him, (see Deuteronomy 23).

The second mishna in Peah adds that although there is no fixed amount one must consider the size of the field and the number of the poor. In other words one should give proportionally more if there is a bumper crop or there is a lot of poverty. The mishna adds a third criteria, "to the extent of one's humility (הָעֲנָוָה). This creates a significant amount of discussion among the commentaries. Most of them make homilies that add emphasis to the previous ideas concerning wealth and poverty. One does say that a humble person would give more. Submissiveness is an aspect of עֲנָוָה. It would seem that a person, with a stronger commitment to this mitzvah or mitzvahs in general, would more greatly submit himself to it by donating more. As a paradigm considering a mitzvah in terms of resources, need, and importance is a good one.

One of the general messages of the Torah is that the poor should be supported, one should have a personal relationship with them, and that mitzvahs, even ones not directly related to this precept, are a good vehicle for this goal. As a result for a store to give a slow moving product to a shul lottery, the item in the soiled package to a poor family, or over abundant vegetables and cookies to a collel, would all be reckoned as splendid deeds. A variant would be giving the end of a salami to a shopper's child. Also a small amount of shoplifting, padding of expense accounts, and making personal use of company property should be ignored.

לע"נ  האמא מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טז ניסן תשנ"ח

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר http://dyschreiber.blogspot.com

משנה פאה א ב - גישות ליעילות # 326

המסכת השנייה בתלמוד עוסקת בעיקר שאין רצוי לאדם להקפיד יותר מדי בעת שהוא מקציר את שדהו. כדאי להשתמש בביטוי הנפוץ, אין לסחוט את הדולר עד שהנשר צועק. לכך יש להפקיר כמויות קטנות של היבול לעניים. זה יכלול תוצרת בפינות ובקצוות של השדה, כמויות קטנות של ענבים, בין בגפן או שנפלו ארצה, כמויות קטנות של גרגירים שנפלו בזמן איסופם, וצרורות קטנות שנשכחו בשדה.

הסביבה הכלכלית של משנה זו היא חברה שרוב האנשים תמכו בעצמם בחקלאות חלקת אדמה בבעלות אישית. באמצעות גידולי מזדמנים הייתה התמחות וסחר, אך הוא לא היה מפותח כמעט כמו בכלכלה מודרנית מתקדמת. מעשר שנמסר, ארבע שנים מתוך שבע שנים, היה התמיכה העיקרית של העניים, בעוד שהדברים לעיל היו מתנות מקריות. כתוצאה מכך המשנה קובעת כי הכמות של הפֵאָה הוא הצמחים בקצה או בפינה השדה שלא יקצרו, אין כמות מינימלית.

ההלכה הוא להפקיר  לא פחות מששים שישים מהשטח, אך נראה כי לא מדובר בחיוב מן התורה. אפשר ללמוד שאסור לאדם להיות קמצן מהמצווה הזו, אבל מכתב החוק הוא, וּבְקֻצְרְכֶם אֶת־קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר, (ויקרא יט ט), לכן מוכרח להישאר משהו. רבי יהודה גורס כי יש להשאיר לפחות צמח אחד בקצה. עם זאת המהלך של המשנה היא שיש להשאיר יבולים לעניים, למיקום שלהם בשדה אין חשיבות, וכי הנושא הוא צדקה. הקטע בנושא השארת יבולים לעניים מסתיים בקו, "אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם", (שם י). פרש"י, "דַּיָּן לִפָּרַע", במיוחד על אנשים שאינם מצייתים לפקודה זו. 

הגישה הכללית לאדמה בחומש היא שהיא שייכת לקב"ה. האדם הוא בעצם דייר ועובד עליו. כתוצאה מכך הבעלות של החקלאי על הצמחים כמו גם על הפירות והירקות עליהם היא פחותה מזו של מלאי של מחסן או יצרן. תחושה דומה באה לידי ביטוי מאוחר יותר על ידי משה רבנו כשהוא נותן אישור להולך רגל לאכול כמות קטנה של ענבים או חיטה משדה שהוא עובר לידו, אבל הוא לא יכול באמת לקחת איתו כלום, (ראהדברים כג).

המשנה השנייה בפאה מוסיפה שלמרות שאין סכום קבוע, יש לקחת בחשבון את גודל השדה ומספר העניים. במילים אחרות יש לתת באופן יחסי יותר אם יש יבול בשפע או שיש הרבה עוני. המשנה מוסיפה מדה שלישי "ולפי רוב הענוה". זה עושה דיונים רבים בין הפרשנויות. מרביתם אומרים דרשות שמוסיפים דגש לרעיונות הקודמים הנוגעים לעושר ועוני. אחד אומר שאדם עניו היה נותן יותר. כניעה היא היבט של עֲנָוָה. נראה כי אדם, עם מחויבות חזקה יותר למצווה זו או למצוות באופן כללי, יכנע את עצמו אליו ביתר שאת באמצעות תרומה רבה יותר. כתַבְנִית בהתחשב במצווה מבחינת מן יכולת, צורך וחשיבות, היא טובה.

אחד המסרים הכלליים של התורה הוא שצריך לתמוך בעניים, צריך לקיים איתם קשר אישי, ומצוות, אפילו כאלה שלא קשורות ישירות לתפיסה זו, הן כלי טוב למטרה זו. כתוצאה מכך שחנות שתעביר מוצר שלא נמכר להגרלת בית כנסת, פריט באריזה פגומה למשפחה ענייה, או עודפי ירקות ועוגיות לכולל, היו כולם מחשבים כמעשים נהדרים. וריאנט יכול לתת הסוף של סלמי לילד של קונה. גם יש להתעלם מכמות קטנה של הרמת חנויות, ריפוד של חשבונות הוצאות ושימוש אישי בנכסי החברה.

Mishna Brachos 4:1 - Halachic Intricacies

The Talmud explicitly sets the times of religious services. Morning prayers (Shacharit) are from dawn until midday. Afternoon prayers (Minhah) are from a half hour after midday until sunset, but some say until the stars come out. When it comes to the Evening service, the Mishna (Brachos 4:1) declines to give it a fixed time. The time for the additional prayers (musaf) is the whole day. The term prayer (תפִילָה) has several usages and in this case it refers to the series of prayers called the Amida. 

Concerning Ma'ariv the Bartenura explains the language, "it is not fixed", saying its time is the entire night but, the Mishna uses this language to imply that the evening prayers are optional. This is because Ma'ariv corresponds to burning the remains of unconsumed obligatory sacrifices which were brought in the morning and afternoon. He gives as an example sacrifices that became ritually unclean or ruined and therefore were not consumed at the normal time.

The services as we know them today have evolved over time. There is an opinion that praying three times a day started with the patriarchs, however, they were formally instituted by the men of the Great Assembly (אנשי כנסת הגדולה), and were meant to  correspond to the obligatory sacrifices described in the Chumash (see Gemara Brachos 31.). Because there is no evening sacrifice, the evening service was deemed to be optional while the morning and afternoon services were deemed to be obligatory. The Bartenura continues that later on the service was accepted as an obligation. 

The concept of prayer is different from the obligation to recite the Shema in the evening and the two of them are interwoven in today's liturgy. Even so this peculiarity makes it acceptable to conduct Ma'ariv earlier, starting from the middle of the afternoon, and this is done in some congregations on Shabbos in the summer when sunset is late. It is also done when it is felt that it will be difficult to gather a minyan later on. Even so one is still required to recite the Shema later in the evening, albeit without a minyan. 

It comes out that the law is not black and white. Somethings are strong obligations. For example the eating pork or routinely working at one's ordinary profession on Shabbos would be banned by the Chumash. On the other hand food cooked in pots which give a pleasing flavor using unkosher sources are forbidden by the Gemara. The custom today, though is not to use such utensils even if the impart no taste. On Shabbos there are leniencies for people who need an elevator, even though many still will not use them. Other things are considered beautications of the mitzvah like using olive oil to light the Hanuka menorah. Allowances are made for difficult situations or if a large financial loss will be incurred. The important thing is to properly understand the sources and set priorities accordingly.

לע"נ  האמא מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טז ניסן תשנ"ח

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר http://dyschreiber.blogspot.com

משנה ברכות ד א: הלכות מסובכות # 325

התלמוד קובע במפורש את זמני התפילה. שחרית היא משחר  ועד חצות היום. תפילת מנחה מחצי שעה אחרי חצות היום ועד השקיעה ויש אומרים עד צאת הכוכבים. כשמדובר בקשר לערבית, המשנה (ברכות ד א) מסרבת לתת לו זמן קבוע. הזמן למוסף הוא כל היום. למונח תפִילָה מספר שימושים ובמקרה זה הוא מתייחס לסדרת התפילות שנקראת העמידה.

לגבי מעריב הברטנורא מסביר את הלשון, "אין לה קבע", ואומר זמנה כל הלילה. והא דתני אין לה קבע ולא קתני זמנה כל הלילה, לאשמעינן דתפלת ערבית רשות, לפי שהיא כנגד הקרבת איברים ופדרים שקרבים כל הלילה, והנך רשות נינהו שכיון שנזרק הדם נרצה הקרבן אף על פי שנטמאו איברים ופדרים או שאבדו, עכ"ל.

התפילה כפי שאנו מכירים אותם היום התפתחה עם הזמן. יש דעה כי התפילה שלוש פעמים ביום התחילה עם האבות, אולם הם הוקמו רשמית על ידי אנשי כנסת הגדולה, ונועדו לתאום עם הקרבנות החובה המתוארים בחומש (ראה גמרא ברכות 31). מכיוון שאין קרבן ערב, תפילה ערבית נחשב לרשטת ואילו תפילות הבוקר והצהריים נחשבו לחובה. הברטנורא ממשיכה, "ומיהו האידנא קבלוה עליהם כחובה".

מושג התפילה שונה מחובת אמירת קריאת שמע בערב ושניהם שזורים בליטורגיה של ימינו. למרות זאת יוציא דופן הזו מקובלת על התחלת מעריב מוקדם יותר, החל  בפלג המנחה, והדבר נעשה בכמה קהילות בשבת בקיץ כששקיעה מאוחרת. זה נעשה גם כאשר מורגשים שיהיה קשה לאסוף מניין בהמשך. אף על פי כן, עדיין נדרש לומר קריאת שמע בהמשך הערב, אם כי ללא מניין.

יוצא שהחוק אינו שחור-לבן. יש דברים שהם חובות חזקות. לדוגמא, אכילת חזיר או עבודה שגרתית במקצועו הרגיל של אדם בשבת ייאסר על ידי חומש. מצד שני אוכל מבושל בסירים שנותנים טעם נעים באמצעות מקורות לא כשרים אסור על ידי הגמרא. המנהג כיום הוא לא להשתמש בכלי אוכל כאלה גם אם אין להם טעם. בשבת ישנן הקלות לאנשים הזקוקים למעלית, למרות זה רבים עדיין לא ישתמשו בהם. דברים אחרים נחשבים להידור המצווה כמו שימוש בשמן זית להדלקת חנוכיית חנוכה. יש קולות עבור מצבים קשים או אם ייגרם הפסד כספי גדול. הדבר החשוב הוא להתייעץ עם רב הבקיא היטב במקורות  בכדי לקבוע סדר עדיפויות בהתאם.

לע"נ  האמא מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טז ניסן תשנ"ח

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר http://dyschreiber.blogspot.com

Hanukah - Rededication

The Talmud in tractate Avodah Zarah (עבודה זרה - idolatry, literally strange worship) describes the holidays of Rome. Most of them have to do with glorification of the king. The actual idols, used by man as we know him today, are frequently statues of people. It's often believed that they are the images of the nation's patriarchs and distinguished personalities. Many times planets and stars are named after them in their honor. Homage, prayers, and sacrifices were offered to the idols. The sun, moon, and the stars themselves were also objects of worship, but considerably less so.

Two of the holidays, though, Saturnalia and Kalends revolved around the winter solstice which then fell on December 21. Calends was eight days after and Saturnalia was four days before on December 17 and could last seven days until the 23rd. It was a very happy, popular Roman holiday with good and bad points. On the negative side there were raucous parties, excessive eating and drinking, unbridled licentiousness, gambling, and gladiators which were reckoned as human sacrifices. On the positive side there was gift giving, especially to children, community singing, homes were decorated, and candles were lit as a symbol of light. Philosophically it was a yearning for the restoration of an ancient golden age. The holiday was named after the Roman god Saturn, who bears many similarities to Noah.

As Roman paganism died out Saturnalia was changed into the Christian holiday Christmas. The good practices were maintained and the bad ones curtailed. It was celebrated on 25 December which was reckoned as the birthday of Jesus of Nazareth. On the dark side the church would incite violence against the Jews ranting that they were sinners who killed prophets as well as their lord and master, Jesus of Nazareth. Nevertheless its major theme was peace on Earth and goodwill towards man. 

The Talmud ascribes its ultimate origin to Adam the first man. When he saw that the days were getting shorter, he thought it was punishment for his sin, and was afraid that the world was returning to chaos and desolation. He then sat and fasted for eight days. When the winter solstice occurred, he saw that the days were getting longer again and realized that this was the natural cycle of the world. He then decreed eight days of celebration. Adam celebrated for the sake of heaven, but subsequent generations turned it into a pagan festival.

Accounts of man before the Flood are sparse. A significant number tunnels in mountains with small rooms at their ends in which the sun only shines at sunrise of the winter solstice have been found. There is a similar design for the massive stone campus at Stonehenge, which was the site of a major pilgrimage. Carnac with thousands of stone blocks weighing many tons adds the three four five right triangle as a theme. There are also very large works that seem to be dedicated and the stars, for example the pyramids in Egypt which replicate Orion's belt. It is speculated that human sacrifice was performed at some of these sights. In any case the huge size of these monuments seems to be an exaggeration and fetish of the things being glorified.

Judaism does not greatly emphasize precision in nature. Passover must be in the spring and Succos must be in the fall, but the precise day is not important. There is no summer holiday in the Chumash. A lunar calendar is used but even that can be adjusted for the convenience of the community. There are schools of thought that ban secular studies including the sciences. 

Even so I would think that a holiday started by Adam the first man would have been observed by the Jews. It could be that the excesses and bad experiences of the past caused it to be rejected and forgotten, and left an aversion to the idea of nature in general. Interestingly, though, the winter solstice typically falls during the eight day holiday of Hanuka. Its main observance is lighting candles. The halacha is to give cash gifts to religious scholars. Secular Jews exchange gifts. People bet candies on the dreidel. Parties are held but the food is not elaborate. The fundamental idea is that there is a God that rules over nature. 

The insight of Adam was that sin unchecked can return the world to chaos and desolation. That realization alone may be enough to end the lengthening darkness and begin a period of lengthening light. There is reason for joy over this. Unfortunately for the immature laughter comes from gluttony, mania, pornography, and barbarism. This too comes to an end and gives way to a proper feast with family, lovely music, and candles for light and beauty. Also this idea is embedded in nature and the way Hashem created the world. It could be that the sins of the past are no longer very strong and that heaven has started to forgive and rededicated man's first holiday among the Jewish people.

לע"נ  האמא מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טז ניסן תשנ"ח

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר http://dyschreiber.blogspot.com

חנוכה שיחה מחדש #324

במסכת  עבודה זרה מתואר חגי רומא. רובם קשורים להאדרת המלך. האלילים האמיתיים, המשמשים את האדם כפי שאנו מכירים אותו כיום, הם בדרך כלל פסלים של אנשים. האמונה כי הם הדימוי של האבות והאישים הנכבדים של האומה. פעמים רבות נקראים כוכבי לכת וכוכבים על שמם לכבודם. כבוד, תפילות וקורבנות מוגשים לאלילים. השמש, הירח והכוכבים עצמם היו גם מושאי פולחן, אך באופן פחות משמעותי.

אולם שניים מהחגים, סטרנורא וקלנדא התרכזו סביב סופת הימים החורפים שנפלה אז ב -21 בדצמבר. קלנדא היה שמונה ימים אחרי, וסטרנורא הייתה ארבעה ימים לפני כן ב -17 בדצמבר ויכולה להימשך שבעה ימים עד ה -23. זה היה חג רומאי מאוד שמח ופופולרי עם נקודות טובות ורעות. בצד השלילי היו השתוללות מוגזמת, אכילה ושתייה חסרת מעצורים, הימורים וגלדיאטורים שנחשבו כקרבנות אנוש. בצד החיובי הייתה מתנות, מתנה בעיקר לילדים, שירה בקהילה, בתים עוטרו ונרות דולקו כסמל לאור. מבחינה השקפה זו הייתה כמיהה להחזרתו של תור זהב עתיק. החג נקרא על שם האל הרומי סטורן הנושא דמיון רבים לנח.

עם התפוגגות של עבודה זרה רומאית, סאטורנליה השתנה לחג המולד הנוצרי. התנהגויות טובות נשמרו והרעים צמצמו. זה נחגג ב- 25 בדצמבר, שנחשב ליום הולדתו של ישו מנצרת. בצד האפל הכומרים היו מסיתים אלימות כלפי היהודים בזעקם שהם חוטאים שהרגו נביאים כמו גם אדונם והרב שלהם יהושע  הנוצרי. עם זאת הנושא העיקרי שלו היה שלום בעולם ורצון טוב לאדם.

התלמוד מייחס את מקורו לאדם הראשון. כשראה שהימים הולכים ומתקצרים, הוא חשב שזה עונש על חטאו, וחשש שהעולם חוזר למהומה ושממה. בעקבות כך ישב וצם שמונה ימים. כאשר התרחש סופת היום החורפי, הוא ראה שהימים מתארכים והבין שזה המחזור הטבעי של העולם. לאחר מכן הוא גזר על שמונה ימי חגיגה. אדם חגג לשם שמים, אך לדורות מאוחרים יותר היה לשם ע"ז.

המידע על האדם לפני המבול דליל. קיימות מנהרות עם חדר קטן בסוף בהרים בהן נמצאה השמש רק עם זריחת השמש החורפית. יש עיצוב דומה לקמפוס האבן הענק בסטונהנג', שהיה אתר עליה לרגל מרכזית. קרנאק עם אלפי אבני אבן שמשקלם טונות רבות מוסיף את שלושת ארבעת חמשת המשולש הימני כנושא. יש גם יצירות גדולות מאוד שנראות כמוקדשות והכוכבים, למשל הפירמידות במצרים המשכפלות את חגורתו של כסיל. משערים שהקרבה אנושית הושגה בכמה מהמראות הללו. בכל מקרה הגודל העצום של אנדרטאות אלה נראה כהגזמה ושִׁטוּי על הדברים שהם המופארים.

היהדות לא מדגישה מאוד את הדיוק בטבע. חג הפסח חייב להיות באביב וסוכות חייבות להיות בסתיו, אך היום המדויק אינו חשוב. בחומש אין חג שבקיץ. משתמשים בלוח שנה ירחי אך אפילו ניתן להתאים אותו לנוחות הקהילה. יש שיטות שאוסרות לימודי חול ודוחים את המדעים.

אף על פי כן הייתי חושב שחג שהתחיל על ידי אדם הראשון היה מקיים את היהודים. יכול להיות שהעודפים והחוויות הרעות של העבר גרמו לדחייתו ושכחתו, והשאירו רתיעה מרעיון הטבע באופן כללי. אולם מעניין לציין כי סופת היומנים בחורף נופלת בדרך כלל בחג שמונת הימים של חנוכה. הקפדה העיקרית שלו היא הדלקת נרות. ההלכה היא לתת מתנות במזומן ללומדי תורה. יהודים חילונים מחליפים מתנות. אנשים מהמרים סוכריות על סביבון. מסיבות נערכות אך האוכל פשוט. הרעיון הבסיסי הוא שיש אלוקים השולט על הטבע.

התובנה של אדם הייתה שחטא שאינו מתוקן יכול להחזיר את העולם לתהו ובהו. יכול להיות שההכרה הזו לבדה יכולה לסיים את החושך המתארך ולהתחיל תקופה של אור מתארך. יש סיבה לשמחה על כך. למרבה הצער הצחוק הנוֹאָל נובע מזולל וסובא, השתוללות, ואכזריות. גם זה יסתיים ומפנה את מקומו לחגיגה נאותה עם משפחה, מוזיקה מקסימה ונרות לאור ויופי. גם רעיון זה משובץ בטבע ובדרך בה ה' יצר את העולם. יכול להיות שחטאי העבר כבר אינם חזקים וכי שמים החל לסלוח ולחדש את החג הראשון של האדם בקרב העם היהודי.

לע"נ  האמא מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טז ניסן תשנ"ח

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר http://dyschreiber.blogspot.com