פְּתוּחָה השניה בפרק השלישי של משלי, קורא שלא להסתמך על ההבנה. זה בלתי צפוי בהתחשב בגלל ספר משלי מדגיש התפתחות השכל במיוחד המאפיין של הבנה. בהוסיפו לקושי זה, קצת אחרי כך אומר אין להיות חכם בעיני עצמו.
הדאגה היא ניצול השכל כדי להצדיק כל דבר הנחשק. המוח תמיד מזומן לספק איזה שקלא וטריא יש להגיד דברים כמו שאתה אף פעם לא יודע, שחור הוא לבן, או כל זה שטויות; לעתים קרובות באריכות תוך כדי דיבור מהיר. לכן כל מעשיהם הם ראויים לחלוטין, אפילו אלה רע; אולי ברור, אולי בעדינות.
האזהרות נגד שימוש לרעה בידע ובהיגיון מותאם למוסר לבטוח באלוקים בלב שלם ולנטוש את הרוע. אמנם לא נאמר במפורש, התורה ומצוותיה נחשבים ההגדרה של טוב. אם כן, ביטחון בהקב"ה היא שמירת התורה והאמונה כי דברים טובים יקרו בגלל זה. הקטע נותן את הדוגמה שזה יהיה לרפא את הבשר להרוות את הצמא של העצמות. המשמעות היא כי התורה מספק מזון ומרפא את תחלואי האדם.
סוף הפתוחה, "כבד את ה' מהונך ומראשית כל־תבואתך", (משלי ג ח). ההבנה הפשוטה היא לתת צדקה. היא גם רומזת שהטוב ביותר שיהודי יכול לייצר צריך לתת בגאווה לדת. השאלה היא מה הקשר עם אין להיות חכם מדי לטוב שלך? התשובה היא בעניין צדקה אנשים באים עם כל מיני תירוצים ערומים. זה אפילו יותר קיצוני אם הרעיון הוא כי תרומה, אפילו בשפע לא מספיק. הדת צריך לקבל את הטוב מכל.
כאן צריך להתבונן על דברי שלמה המלך. האם הוא אומר שיהודי צריך להקדיש את חייו ליהדות ולא לנסות לצאת מזה בתירוצים. או שהוא אומר אם אתה רוצה לשמוע הטיב על תירוצים, סיפורים, ופלפולים, יש לשים לב איך אנשים מתנהגים כאשר נתבקשו לתת צדקה. כנראה קצת בשניהם.
לע"נ האמא מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טז ניסן תשנ"ח. העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני וגם באתר http://dyschreiber.blogspot.com
No comments:
Post a Comment