החלק השלישי והאחרון של פרק הראשון במשלי חוקר את עמדות של מדת החכמה. כביוכל אם חכמה עצמה יכולה לדבר, מה היא היתה אומרת על מגוון נושאים. כדי להמחיש את זה שלמה המלך מתאר חוכמה כאישה 'אומרת מה באמת על דעתה. הקטע הוא בעיקרון נזיפה של אלה שזונחים חוכמה.
זה מתחיל עם הטון של השפלה, חכמה צועקת בחוץ ברחובות. היא קוראת מתוך הרעש בכניסה לעיר. כאן היא צורחת על עם הארצים ושואלת אותם, כמה זמן הם תאהבו את העם ארצות שלכם. אל הלצים היא שואלת, כמה זמן אתם תאהבו את הלצנות שלכם. אל כסילים, כמה זמן אתה שונא ידע. הרעיון הוא שהף חכמה כועסת על אלו, מנסה לחשוב איתם על נקודת המבט שלהם, ומקווים שהם ישנו את דרכם. אם הם עושים בתשובה, הם יענקו את הרוח ומילים שלה.
חכמה לא מצפה שכולם יקבלו את ההתכחשות, אעפ"כ נעלבת מן הדחייה. לכן, כאשר אסון מכה, היא תצחק על טיפשים, ללגלג הפחדים שלהם, ולהתעלם מהם כאשר הם בוכים לעזרה. זאת משום שהם שנאו ידע ובחרו לא לחשוש ה". הרעיון הוא שהידע מביא אדם ליראת השמים וזו הסיבה הוא נדחה בדרך כלל.
אסונות קוראים מאת לאת וזה הדרך של העולם .כשהם מתרחשים, הבורים תמיד יחזרו לטיפשותיהם; הכסילים ינסו למצוא מקלט בעולם פנטזיה; וזה יהרוס אותם. מצד שני, אלה שהקשיבו לקול חכמה, יבטיחו בבטחה הזוועות ויהיו רגועים מול הרוע.
לע"נ האמא מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טז ניסן תשנ"ח. העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני וגם באתר http://dyschreiber.blogspot.com
No comments:
Post a Comment