ל"ג בעומר - ההלכה לדעת רבי שמעון

ל"ג בעומר הוא היום שבו זוכר עם חגיגה תנא הרב שמעון בר יוחאי.  שבח לו רבו ר"ע, " דייך שאני ובוראך מכירין כוחך", (תל' ירושלמי סנהדרין א ב, דף ו.). עיקר הוא שהחכמה וצדקתו של הרשב"י היו גדולים בהרבה, כי מחבריו. אלה רמזו במזמור הפופולרי שהושר עליו בל"ג בעומר, "שמן ששון מחבריך", ו "אור מפלא רום מעלה".

לגבי עצמו זאגט דגמרא, "ואמר חזקיה א"ר ירמיה משום רשב"י ראיתי בני עלייה והן מועטין אם אלף הן אני ובני מהן אם מאה הם אני ובני מהן אם שנים הן אני ובני   . . . הן ומי זוטרי כולי האי והא אמר רבא תמני סרי אלפי דרא הוה דקמיה קודשא בריך הוא שנאמר סביב שמנה עשר אלף ל"ק הא דמסתכלי באספקלריא המאירה הא דלא מסתכלי באספקלריא המאירה", (סוכה מה:). משמע רשב"י העליון והרבה לא הבינו אותו נכון או לא הבינו אותו בכלל. גם משמע היה לו חזיון ברור של רצונו המקום וידו בעולם השפל.

היה לרשב"י הכירה מיוחד של העמוקות וסודות התורה. לכן התחשב בכוונות האיש ו" דרש טעמא דקרא". זה לא אומר שהוא שם לב לפעולה, אבל כוונה הייתה חשוב. לדוגמה באיסור והתר בשבת דבר שאינו מתכוון לא מספיק סיבה לאסור.

הכי תמצא, גררת מטה בשדה אפשר לפלח את הקרקע. לכן י"א אסור משום חרישה. רשב"י מתיר בגלל לא התוצאה ולא הפעולה באמת חרישה. וגם אם במקרא פלח את הקרקע הוא דבר שאינו מתכוון. במצב מלאכה נעשה בדרך אומן אבל לא רוצה התוצאה רשב"י אסור משום פסיק רישה.

שיטת הרשב"י שיחסים מפוקפקים בין פעולה ואת הגרסה לא חשוב.

כמו כן הוא מודע יותר למה שהוא בעבודת מהות. עם זאת מסקנה מאוד הגיונית היא, שרבי שמעון מוערך טוהר הלב יותר מטוהר הפעולה. כמו כן הוא מודע יותר למה שהוא מלאכה ממש. עם זאת מסקנה מאוד הגיונית היא, שרבי שמעון מוקיר טוהר הלב יותר מטוהר הפעולה.

בדרך כלל ר"ש מתרכז כלשון הקרא ועקרו. לדוגמה - לרבי שמעון אינו מטמא טומאת אוכלין דתנן הערלה וכלאי הכרם ושור ושור הנסקל ועגלה ערופה וצפורי מצורע ופטר חמור . . . כולם מטמאין טומאת אוכלין ר"ש אומר כולן אין מטמאין טומאת אוכלין  . . . ואמר רב אסי אמר ר' יוחנן מאי טעמא דר"ש, ”מכל האוכל אשר יאכל", (ויקרא יא לד).  אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים קרוי אוכל, אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים אינו קרוי אוכל (מנחות קא).

גמ' שבת לג: - פתח ר' יהודה ואמר כמה נאים מעשיהן של אומה זו תקנו שווקים תקנו גשרים תקנו מרחצאות ר' יוסי שתק נענה רשב"י ואמר כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן תקנו שווקין להושיב בהן זונות מרחצאות לעדן בהן עצמן גשרים ליטול מהן מכס. משמע ר"ש לשיטתו אם אין כוונה לשם שמים כלל אין לקרא טוב.

הקושי הוא שכוונותיו אינן ברור לעין וסיבות פסולות נמצאות. לכן הדיות לא רוצה ולא יכול להכיר אותם. אבל חכם וצדיק מכיר המצב ברור.

כתוב בגמרא בכמה מקומות ש "ר' שמעון דרש טעמא דקרא" (יבמות כג., בבא מציעא קטו.) להפסיק פסק. דוגמה: מתני' אלמנה בין שהיא ענייה בין שהיא עשירה אין ממשכנין אותה שנאמר לא תחבול בגד אלמנה (דברים כה יז): גמ' ת"ר אלמנה בין שהיא ענייה בין שהיא עשירה אין ממשכנין אותה דברי ר' יהודה ר"ש אומר עשירה ממשכנין אותה ענייה אין ממשכנין אותה שאתה חייב להחזיר לה ואתה משיאה שם רע בשכנותיה. למימרא דר' יהודה לא דריש טעמא דקרא ור"ש דריש טעמא דקרא (ב"מ קטו.). תוצאה: אם אין משכון אין הלואה אז יש קולה לאלמנה עשרה.

הרשב"י נחשב מקל. נראה הסיבה שהוא חושב שההלכה עצמה חכים וחסיד. התוצאה הוא לא פוסק פסק אי הגיוני וטרחני.

הדרשים הגיוני ועתים קרובות בודק את כל האפשרויות שבחשבון. הוא היה מקובל גדול ושמש הסבירו הרבה כמו העשר ספירות והארבע עולמים למבנה שכלי שלו. הוא היה מאוד משכיל ויכל לראות את הדקויות בחומש, עד שהוא מבין את הסופר שלה ותופס את רצונו.

Blogger English

http://dyschreiber.blogspot.com/2014/05/lag-bomer-is-day-weremember-with.html

Blogger Hebrew

http://dyschreiber.blogspot.com/2014/05/blog-post.html

YouTube  

http://youtu.be/pLQbuEV6d2

לע"נ, הדוד ,לייב הערש בן אהרון ז"ל נלב"ע י"ז תמוז תשל"ב

Acknowledgements to websites: תורת אמת, וויקיטקסט, http://dictionary.reference.com/, http://hebrewbooks.org/,