בראשית – האור כי טוב # 37

פרשת בראשית מתחיל בריאה מאין. הדברים שנבראו בהחיל כאשר הקדוש ברוך הוא דיבר היו שמים וארץ. המקובלים אומרים הם הארבעה יסודות; אש, רוח, מים ועפר. עפר זה הארץ שנאמר בפסוק. "רוח האלוקים" זה גם רוח האוויר. מים כמו שכתוב, "רוח האלוקים מרחפת על פני המים" (בראשית א ב) .מילת הרפרוף (מרחף) הוא אותו הדבר כמו ציפור מרחפת, אומרים מנפנף בכנפיו, ומעל לקן שלה. הרעיון הוא אחד ושהתנועה היא אנרגיה או חשמל.

בפסוק השלישי הקב"ה אומר, "יהי אור". זוהי יצירה של אור, אבל נראה שהוא בא מארבעה היסודות, ולא נוצר מאין. בפסוק הרביעי שהוא אומר, הקב"ה ראה שהאור היה טוב. השימוש במילה "טוב" (טוב) מביא צד צידקות. זה כמו הספר יצירה (א ה) המפרט את הספרות מבלימה. הם מורכבים משלושת הממדים המגודם (אורך, רוחב, עומק), ממד של זמן (התחלה והסוף), וממד צידקות (טוב ורע). כנראה האור הגשר בין הממדים הגשם וצדק.

אור החיים מפרש: ואומרו רוח אלקים וגו' אמרו במדרש (ב''ר פ''ב) זה רוחו של משיח. ספורנו מפרש: וירא אלהים את האור כי טוב. והי' כן כי ראה אלהי' ובחר במציאותו מפני התכלית אשר הוא הטוב שכגללו המציאו בידיעתו הפועלת.

רש"י מפרש: ורוח אלהים מרחפת. כסא כבוד עומד באויר, ומרחף על פני המים ברוח פיו של הקב"ה. זה מרמז כי מטרת הבריאה היא מלכות שמים על הארץ. וגם: ויבדל. ראהו כי טוב, ואין נאה לו ולחשך שיהיו משתמשין בערבוביא, וקבע לזה תחומו ביום ולזה תחומו בלילה.

קשה החומש מפרט את היצירה של הכוכבים ביום הרביעי, ומתאר אותם כאורות מאירים (מאורות). איך יכול להיות אור מהיום הראשון של בריאה, אם מקור האור לא נברא רק ביום הרביעי? יש רמז מהמים. המים מתחת השמים הוא אסף להיות ים והיבשה מופיעה. המצב הקודמת הייתה עולם כמו בוץ. נראה הכוח חשמל הוא בחינת אור. אנרגיה זו זורמת לכוכבים ואז ממנו מאירים בעולם. זה מקביל לנורה המחוברת לגנרטור מופעל על ידי טחנת רוח. כביכול נימה זורחת האור, שנמצא באוויר.

תחילת העולם תהו ובהו. בחושך הסבך הזה נשאר. אבל באור בונה ומטהר. הרעיון הוא שבאמצעות את הצד הרוחני של אור מפרידים הטוב מהרע. במצב של בורות ובלבול, טוב ורע מאוד מבולבלים. האור חזק ומתגבר במיוחד כאשר הוא מרוכז בחכם וצדיק. מהם זורחים לכל הבריאה כולה. סופו מגיע לשלמות אדם והקמת עולם אשר "מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים", (ישעיה יא ט).

 To read on Blogger click:

http://dyschreiber.blogspot.com/2013/09/the-light-was-good.html

Discussion of light as a metaphor for knowledge and good

The Light was Good

Parshas Bereshis opens with creation from nothing. The things that were absolutely created when HaKadosh baruch Hu spoke were heaven and earth. The kabalists say this includes the four basic elements of nature; fire, air, water, and earth. Earth is clearly stated in the verse. In describing the "spirit of G-d" the word for spirit is the same as wind (רוח). Water is explicitly mentioned as it says the, "spirit of G-d fluttered on the face of the water". The word flutter (מרחפת) is the same as a bird hovering, say flapping its wings, above its nest. The idea is one of movement and that is energy.

In the third verse G-d says, "Let there be light". This is the creation of light but it seems to be drawn from the four elements as opposed to being created from nothing. In the fourth verse it says, "G-d saw that the light was good". The use of the word "good" (טוב) introduces a moral dimension. This parallels the Sefer Yetzirah (1:5) which details the emanations from nothing. They are comprised of the three physical dimensions (length, width, depth), a dimension of time (beginning and end), and a moral dimension (good and evil). Light seems to be the bridge between the physical and moral dimensions.

The Or HaChaim brings Bereshis Raba (Chapter 2) that the spirit of G-d is the days of the Messiah. The Sforno explains that "good" refers to a desirable final goal. Therefore light is the medium through which the world achieves perfection. Rashi explains "the spirit of G-d" as the "throne of glory", suggesting that the goal of the creation is the kingdom of heaven on earth. He also discusses the separation of light and darkness explaining that it was not pleasing before G-d that light and darkness though be used as a tangled mixture (ערבוביא), therefore He fixed a border that this is day and this is night. This hints of a separation between good and evil.

Puzzlingly the Chumash lists the creation of the stars on the fourth day and describes them as illuminating lights (מאורות). It is often asked how can there be light from the first day of creation if the source of light was not created until the fourth day. The treatment of water provides a hint. The water beneath the heavens is gathered into seas and the dry land appears. This suggests that the previous state was a world of something like mud. It seems that kinetic energy is an aspect of light. This energy flows into the stars from which then shine their light on the universe. It is analogous to a light bulb attached to a generator powered by a windmill. So to speak the filament is radiating the light that is found in the air.

The world starts in a state of emptiness and chaos (תהו ובהו). In darkness this tangle remains. However in light we build and purify. The idea is that by means of the moral dimension of light we separate good from evil. In a state of ignorance and confusion, good and evil are very muddled. The light becomes especially intense when it is concentrated in the wise and righteous. From them it shines out to the entire creation ultimately perfecting man and establishing a world that is filled with knowledge of G-d like the water fills the sea (Isaiah 11:9).

V'Zos HaBracha - וזאת הברכה - Honesty and Light

V'Zos HaBracha - וזאת הברכה - Honesty and Light

In what are almost his last words Moshe blesses the tribes of Israel. The bracha for the tribe of Levi has a special significance because it is the priestly tribe. It opens with poetic beauty that is never the less cryptic.

  Original          English                            Transliteration

 וּלְלֵוִי אָמַר      To Levi he said

תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ    Your "tumim and urim"     tu-me-chah v'u-re-chah

לְאִישׁ חֲסִידֶךָ    to Your devotee.              L-eesh cha-see-de-chah

The words "tumim and urim" are difficult. Their first mention in the Chumash is in connection with the clothes of the High Priest (see Exodus 25:30). In it they are required to be "given over to" (ונתת) or placed in the breastplate of justice. They are given no physical description in a section which deals extensively with physical descriptions, suggesting that they in fact may not be physical at all.

The word "tumim" (תֻּמִּים) is a form of the word tam (תם) which means integrity and innocence. Ya'akov avinu is described as a tam. Rashi explains this as "his heart and his mouth are the same" meaning he says what he really feels or is that he is honest. The word "urim" (אורים) is a form of the word light (אור). The Gemara uses a variant of it, אורייתא, as an expression of religion. The Gemara (Yoma 73b) also explores, "Why were they called ‘Urim and Thummim’? ‘Urim’ because it made their words enlightening, 'Thummim’ because it perfected their words". The word "ma-shlee-meen" is also the language of shalom, meaning that it is a path to perfection and peace.

The Sforno explains that the urim and tumim are an expression of speaking with divine inspiration by the head of the tribe of the most devoted which was imbued with the presence of the shechina. The Rabenu Bechai understands the urim and tumim as being clothed in righteousness and quotes Iyov (Job 29:14), "I clothed myself in righteousness and it enveloped me like a robe and like a miter was my justice". So to speak the Chumash is saying that the tribe of Levi is graced by the light of religion and from them we can learn what Hashem really feels.

The blessing then mentions the loyalty to Hashem the Levi'im showed when the rest of the nation of Israel went astray after the golden calf. The praise is that they placed the word of G-d and their attachment to religion above family relationships. Because of this loyalty they were made the priestly tribe. This is more than simply having the High Priest drawn from their ranks; rather it means that all of them became officers in the hierarchy of the faith.

As a reward they were to be the ones to instruct G-d's standards of fairness to the nation. The verse continues that they will, "place incense in His nose and the burnt offering on the altar", (Devarim 33:10). The word nose is a Biblical idiom for anger. However, a pleasant fragrance and a meal with a friend calm anger. So to speak the Levi'im are to be the advocates of the children of Israel when they sin. Part of their approach is by creating a warm atmosphere of friendship towards Heaven. In recompense they are giving a blessing that their work will be favorable before Hashem and their enemies will be stifled at their inception.

The Levi'im are the formal aristocracy of the nation of Israel. What this means is that the blessings come to them first. After that they disseminate to all of the people. However Israel itself is considered as a nation of priests. This means that after the light of Above is absorbed by the entire nation it is intimated to all of humanity.

To view on YouTube click:

 http://youtu.be/FqTohXQFKLo

Discussion of the "Urim and Tumim", how they clothe the tribe of Levi in honesty and light, and how this blessing spreads to Israel and the world

אנו עמך Anu A-meh-chah We are Your People sung at 7:59

תרגום לעברית ע"י  Google              

http://dyschreiber.blogspot.com/2013/09/36.html

וזאת הברבה – תמימות ואור # 36

בכמעט מילותיו האחרונות, משה מברך את שבט ישראל. יש לברכה לשבט לוי משמעות מיוחדת משום שהוא השבט הכוהני. היא פותחת עם יופי פיוטי אפילו הכי הוא נסתר. כמיו שכתוב, " וללוי אמר תמיך ואוריך לאיש חסידך", (דברים לג ח).

המילים "אורים ותומים" קשים. השימוש הראשון שלהם בחומש הוא בקשר בגדי הכהן הגדול (ראה שמות כח ל), כמו שכתוב "ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התמים". פ' "נתת" – לשים. אין להם תיאור גשמי דווקא בסעיף העוסק בהרחבה בתיאורים גשמיים. לכן יש רמז שהם לא גשמי בכלל.

המילה "תֻּמִּים" היא לשון תם פירוש יושרה ותמימות. לדוגמה יעקב אבינו "תם יושב אהלים" (בראשית כה כז). פרש"י: כלבו כן פיו מי שאינו חריף לרמות קרוי תם.משמעות, הוא אומר את מה שהוא באמת מרגיש או הוא שהוא כנים.המילה "אורה" היא לשון אור. הגמרא משתמשת בגרסה שלו, אורייתא, כביטוי לדת. הגמרא (יומא עב) גם דורש, "למה נקרא שמן אורים ותומים אורים שמאירין את דבריהן תומים שמשלימין את דבריה".

הספורנו מספביר: "תומיך ואוריך לאיש חסידך. הנה חתומים וגם האורים נתתם לאהרן שהיה איש וראש לשבט החסיד שהוא שבט לוי. ובזה התבאר שהיה מדבר ברוח הקדש ושכינה שורה עליו כאמרם ז''ל כל כהן שמדבר ברוח הקדש ושכינה שורה עליו נשאלים בו באורים ותומים". הרבינו בחיי מסביר את אורים ותומים כמו שלבוש בצדק. כביכול החומש אומר ששבט לוי מחונן באור של דת ומהם יכולים ללמוד את מה שבאמת מרגיש הקב"ה.

ברכה אז מזכירה את הנאמנות הלויים לבורא עולם כאשר שאר עם ישראל הלכו שולל אחרי עגל הזהב. השבח שהם הניחו את דבר ה ' והקשר לדת מעל יחסי משפחה. בגלל נאמנות זה הם נעשו להיות שבט הכוהני. זה יותר משהכהן הגדול נמשך מתוכיהם, אלא שכולם הפכו לקצינים בסולם דרגות של האמונה.

בשכר זה הם, "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך", (דברים לג י). מילת האף הוא מטבע לכעס. עם זאת, ניחוח נעים וארוחה עם חבר רוגע הכעס. כלומר הלויים סנגורים של בני ישראל כאשר הם חוטאים. חלק מהגישה שלהם הוא על ידי יצירת אווירה חמה של ידידות כלפי שמים. בתמורה הם קבלו את הברכה, "פעל ידיו תרצה", (דברים לג יא) ואויביהם יושמדו בראשיתם.

הלויים הם האצולה הרשמית של עם ישראל. פירוש שהברכות יבואו אליהם ראשונה. לאחר שהם מפיצים לכל האום. עם זאת ישראל עצמה נחשבת כאומה של כהנים. משמעות דבר כי לאחר שהאור מעל נקלט על ידי העם כולו הוא מגלה לכל בני אדם.

To view on YouTube click:

 http://youtu.be/FqTohXQFKLo

אנו עמך הפיוט 7:59

To read on Blogger click:

http://dyschreiber.blogspot.com/2013/09/vzos-habracha-honesty-and-light.html

יום כפור – שעיר המשתלח # 35

יום כפור – שעיר המשתלח

אחת מהמצוות ליום כיפור, בימי הבית המקדש היה מצות השעיר המשתלח. בו לקח את שני השעירם והעמיד אתם לפני הכהן הגדול פתח אהל מועד. ונתן על שני השעירם גורלות גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל. רש"י: "ונתן אהרן על שני השעירים גרלות" - מעמיד א' לימין וא' לשמאל ונותן ב' ידיו בקלפי ונוטל גורל בימין וחברו בשמאל ונותן עליהם את שכתוב בו לשם הוא לשם ואת שכתוב בו לעזאזל משתלח לעזאזל. לאחר מכן סמך את שתי ידיו על ראש השעיר החי והתודה עליו את כל עונת בני ישראל ונתן אתם על ראש השעיר ושלח ביד איש עתי המדברה. החומש מסקן שהשעיר לעזאזל לקח את כל פשעיהם לארץ גזרה (ראה בספר ויקרא טז ז - ט, כ – כב).

מה פירוש "עזאזל? רש"י: "עזאזל" - (יומא ס"ז ת"כ) הוא הר עז וקשה צוק גבוה שנא' ארץ גזרה חתוכה. פירוש המילה עצמה "עז" "אזל" שהוא "לצאת לעזות". רמז שהעזות קשורה עם חטא. הרמב"ן ואחרים שהוא שמו של מזיק.

להכלי יקר והרמב"ן יש בזה כנגד יצר הרע. הכלי יקר אומר השני שעירים כמו השני גדיי עזים שיעקב הכין ליצחק אביו, כשהוא קיבל את ברכה המיועדת לעשו במרמה. הרמב"ן דורש את המילה "שעיר" ואומר זה כנגד הצד הרע של עשו, אשר יושב בארץ שעיר. והוא גם דורש "שעיר" כמו "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירם אשר הם זנים אחריהם" (ויקרא יז ז). פרש"י: "לשעירם" – לשדים. הרעיון הבסיסי בפתגם אנושי "לתת לשטן בשלו".

    

העניין העקרי הוא השעיר לעזאזל להאשים מישהו אחר, לא רק לכל החטאים שלו, אבל לכל דבר רע שבעולם. כביכול החוטא הוא אומר, "לא הייתי חוטא חוץ בגללו ועכשיו שהוא יצא אני אתנהג כהוגן". לכן הכהן הגדול בכובד ראש מאשים את כל חטאי העם בעז הזו לאחר מכן שולחת את עז לתוך ג'ונגל. כביכול כל מה שלא בסדר בעולם הוא באשמתו של עז הזו. בדרך זו מקיווה שהרשע יחזור בתשובה, אע"פ השתמשו הערמה.

יש עוד לקת להתלמד מזה. מהמילה עזאזל אנו למדים כי חוצפה היא לעתים קרובות רכב על חטא. בנוסף מי ששקוע בחטא נוטה להיות מונע למדבר קשה עד כדי בקצו של צוק. בישוב אנשים הם אמון ומנומס לכן החוצפה יכולה להימשך די הרבה זמן. עם זאת השטיק האלה לא יצליח נגד חיות פרא במדבר במיוחד אם נעשה על ידי טלה.

הספורנו דורש: "גורלות" - כי הגורל בפרט על ידי איש חסידו הוא כאשר ישאל איש בדבר האלקים כאמרו, בחיק יוטל את הגורל, ומה' כל משפטו (משלי טז לג). "ועשהו חטאת" -  גורל יעשה את השעיר חטאת כאמרם ז''ל הגורל עושה חטאת ואין השם עושה חטאת. רש"י על משלי טז לג: "בחיק יוטל את הגורל" - בינו לבין עצמו אדם מטיל גורל, "ומה' כל משפטו" - לברור לכל אחד ואחד חלקו. העיקר שיש בחירה חופשית דווקא בין טוב ורע. כמו ברירת האיש ה' יברור הגורל שלו. אפשר להיות בארץ גזרה או בקודש קדשים בבית המקדש.

לע"נ מאיר בן חיים ז"ל, אחו של האמה -  כה בתשרי תשנ"ב                   

                                          

וגם בדואר אלקטרוני      http://dyschreiber.blogspot.co.il ניתן באתר  

To view on YouTube click:

 http://youtu.be/8RtLt1zW8VI

The High Holiday piyut HaYom (היום) is sung at 8:32

Yom Kippur יום כפור – The Scapegoat

One of the mitzvahs for Yom Kippur, when the Temple stood in ancient times, was the ritual of the scapegoat. It is described in the book of Leviticus (16:7-9, 20-22). In it two identical goats are placed in front of the High Priest. Two lots are drawn randomly one labeled "to Hashem" and the other "to Azazel" (עזאזל) and placed on the goats. The goat marked "to Hashem" is brought as a sin offering. Next the other goat, while it is still alive is placed in front of the Cohen Gadol. He then places his hands on the goat's head and confesses the various sins of the house of Israel. After that the scapegoat is taken into the wilderness and released. The Chumash then concludes that the scapegoat has taken all of their transgressions to a "cut off land".

The commentaries discuss the word Azazel. Some render it as the name of a place that it is rugged with high cliffs. Az, עז, literally means "bold" and many use it as a description of the place. The word itself can be read as "go out to", אזל, to "bold", עז. The hint is that boldness is associated with sin. The Ramban and others see it as the name of a fallen angel.

The Cli Yakar and the Ramban see the scapegoat to a certain extent as a concession to evil. The Cli Yakar draws a parallel to the two goats Ya'akov had prepared for his father Yitzchak, when he received the blessing intended for Esau by deceit. The Ramban explores the use of the word שעיר for a goat and draws parallels to the bad side of Esav, who dwelled in the land of Seer שעיר, and to the use of the Chumash of this word to describe a pagan demon (see VaYikra 17:7). The basic idea in the language of the popular saying "is to give the devil his due".

The central idea of the scapegoat is to blame somebody else not only for all of one's sins but for everything else that is wrong in society. So to speak the sinner is saying, "I would have been fine except because of this other person and now that he's gone I will in fact be fine". Therefore the High Priest solemnly blames all the sins of the nation on this goat then sends the goat into a jungle. So to speak everything that is wrong in the world is the fault of this goat. In this way it is hoped that the bad will repent even though they used an evasive maneuver. 

There are other lessons to be learned. From the word Azazel we learn that brazenness is often a vehicle for sin. In addition one who is engrossed in sin tends to be driven into a rugged wilderness and may find himself on the edge of a cliff. In civilization people are trusting and polite for that reason brazen wrong doing can continue for quite some time. However these tricks will not work against wild animals in a jungle particularly if done by a lamb.

The Sforno focuses on the lot picked by the High Priest and compares it to asking for the word of G-d. He then quotes the book of Proverbs (16:33), "The lot is cast in the lap but, from Hashem is all judgment". Rashi explains that a person casts his own lots after that Hashem chooses each man's portion. The thrust seems to be that a person has free will to choose between good and evil and based on that choice Hashem may place him in a rugged wilderness or in the inner sanctuary of the Temple.

To view on YouTube click:

 http://youtu.be/8RtLt1zW8VI

The High Holiday piyut HaYom (היום) is sung at 8:32

Hello (peace) to you my Beloved - שָׁלוֹם לְךָ דּוֹדִי

שָׁלוֹם לְךָ דּוֹדִי הַצַּח וְהָאַדְמוֹן[1]

Hello (peace) to you my beloved, the fair and rosy            

שָׁלוֹם לְךָ מֵאֵת רַקָּה כְּמוֹ רִמּוֹן[2]

Hello to you, from the temple [of the head] like a pomegranate

לִקְרַאת אֲחוֹתַךְ רוּץ צֵא נָא לְהוֹשִׁיעָהּ

Towards your sister run, go please to salvation

            וּצְלַח כְּבֶן יִשַּׁי רַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן[3] 

Triumph like ben Yeshai [King David against] Rabat [the capital] of Ammon

מַה לָּךְ יְפֵה-פִיָּה כִּי תְעוֹרְרִי אַהֲבָה

What is it about you, pretty of prettiest, that you arouse love

            וּתְצַלְצְלִי קוֹלֵךְ כִּמְעִיל בְּקוֹל פַּעֲמוֹן[4]

And the chimes of your voice that are like the sounds of the bells [on the high priests robe]

הָעֵת אֲשֶׁר תַּחְפֹּץ אַהֲבָה אֲחִישֶׁנָּה

At the time that you desire, love hastens to you

            עִתָּהּ וְעָלַיִךְ אֵרֵד כְּטַל חֶרְמוֹן[5].

Now upon you I'll descend like the dew of [Mount] Hermon

---

[1] Song of Songs 5:10

[2] Song of Songs 4:3, 6:7

[3] 2 Samuel 12:26

[4] Exodus 28:33,34

[5] Psalm 133:4

http://dyschreiber.blogspot.com/2013/09/hello-peace-to-you-my-beloved.html

האזינו – נקמת עבדיו # 34

פרשת האזינו בעצם פיות אגדה .ההקדמה מספרת חסדו הקב"ה ואת עקרוניותו של עם ישראל במשפחות בני אדם. לאחר מכן הוא צופה שישראל תהיה משגשגת ובתוך עושרם  ודחה ומבזבז את הברית. הקב"ה יכעוס ומטילי עונשים גדולים על האומה. עם זאת, הוא לא יחסוך עבדיו מהסבל והגויים ישמחו ביראו את נקמת  עם ה'.

הפסוק המתאר מצב זה הוא, "כי ידין יהוה עמו ועל עבדיו יתנחם כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב", (דברים לב לו). זה מתאר את יחס בין האומה שסר מן הדרך והצדיקים המעטים שנותרו. דווקא, שהחטא של העם לא רק מהביא יסורים רבים, אלא גם תגרום לצדיקים הפכה לשוליים. התרגום ירושלמי מוסיף שהם יהיו ללא פרנסה ותמיכה. ורש"י מסביר שהסיבה הצדיקה תינצל היא כי הם מבודדים ונטושים.

משמע מי האור תפקידו של הצדיק,"ליסר בשבט מוסר למרגיזי קל", ויהו, "למדריכים בדרכי ה' להדריכם". כישלון לעשות ככה יתחשב כחטא מצידם. עם זאת, כי אין להם כוח לעשות זאת, הם נחשבים נקי מעבירה.

 סופו של דבר הישועה של הצדיקים מבשרת את תחילתו של ימי המשיח כמובא בגמרא, "ת"ר (דברים לב, לו) כי ידין ה' עמו [וגו'] כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב אין בן דוד בא עד שירבו המסורות ד"א עד שיתמעטו התלמידים ד"א עד שתכלה פרוטה מן הכיס ד"א עד שיתייאשו מן הגאולה שנאמר ואפס עצור ועזוב כביכול אין סומך ועוזר לישראל", (סנהדרין צז.).

הצדיק גם ככוח החיים של האומה. בקשר זה השיר מסתיים בפסוק, "הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו", (דברים לב מג). פירוש הספורנו, "הרנינו גוים. שיכירו כולם כי ישר ה' ולא עולתה בו כאמרו ישמחו וירננו לאומים כי תשפיט עמים מישור: . . . עמו. ויכפר ג''כ עמו כל מה שעשו מחלול ה' וזולתו". האור החיים מוסיף, "תכפר עליהם הארץ אשר היתה לשמה ולחרפה שנים רבות זה יהיה לכפרת עון עם ה'".

אור החיים ממשיך, "{לו} כי ידין ה' עמו וגו'. אחר שגמר ענין מכעיסי אל עד סופם חזר להבטיח לכללות ישראל שלא לעולם יריב אתם . . . ועל עבדיו יתנחם - פירוש בשבילם יתנחם לומר די צרות הגלות". בנוסף, "יבא בטענה לפני האלהים הרמוז בתיבת צור, והוא חסיו בו כי ישראל הגם שירשיעו ויעברו על חלק ממצות ה' אף על פי כן כל מחסיהם בה', ועליו סובלים דלות ושפלות, ונהרגים על קדושת שמו, ועומדים ומצפים לצור גואלם והוא אומרו חסיו בו".

כיפורים הוא בעצם לא עניין של עונש. זה יותר דווקא רעיון של תיקון. עם זאת תיקון מרמז איזה נפילה. בקנה אחד עם הספורנו מפרש, "עמו. ויכפר ג''כ עמו כל מה שעשו מחלול ה' וזולתו באופן שישיב שכינתו בתוכם כאמרו 'יחדו ירננו כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון'", (ישעיה נב, ח)".

To view on YouTube click:

 http://youtu.be/_pvoNranujc

A discussion of how the tsadikim are the vital core even of a sinful nation and how they beckon it to redemption

La Yesa Goy (לא ישא גוי) sang at 6:58

To read on Blogger click:

A discussion of how the tsadikim are the vital core even of a sinful nation and how they beckon it to redemption

http://dyschreiber.blogspot.com/2013/09/haazinu-atonement-of-his-servants.html

Ha'azinu האזינו – The Atonement of His Servants

Parshas Ha'azinu is basically an epic poem. The introduction tells us about the kindness of Hashem and the centrality of the nation of Israel in the families of man. It then predicts that Israel will be prosperous and because of their wealth will spurn the bris. G-d will become angry and inflict great punishments on the nation. However, he will spare his servants from the suffering and the nations will rejoice when they see the vengeance of the people of HaKadosh Baruch Hu.

The verse that describes this situation is, "For the Lord will judge His people, and on His servants he will relent; for he sees that they are helpless, insignificant, isolated, and abandoned", (Deuteronomy 32:36). This describes the interplay between the nation as a whole which has gone greatly astray and its few remaining tsadikim. Specifically, that the sinful behavior of the people will not only bring widespread suffering, but will also cause the righteous to become marginalized. The Targum Yerushalmi adds that they will be without sustenance and support. Rashi explains that reason the tsadikim will be spared is because they are isolated and abandoned.

From the Or HaChaim it can be inferred that it is the function of the righteous to strongly rebuke those that anger the Almighty and to guide people in the ways of Hashem. Failure to do this would be reckoned as a sin on their part. However, because they have no power to do so, they are considered to be blameless.

Ultimately the salvation of the righteous will herald the beginning of the messianic era as is brought in the Gemara, " the Rabbis taught 'for Hashem will judge His people . . . when he sees they are helpless, insignificant, isolated, and abandoned'. The son of David will not come until hardship is multiplied. Another explanation is until the students are few; another explanation until the pocket is empty of the last penny; another is until we have completely despaired of the redemption", (Sanhedrin 97:).

The tsadikim are also seen as the life force of the nation. In connection with this the song ends with the verse, "Sing nations [to] His people, for the blood of his servants will rise and be avenged he will answer his adversaries and atone the soil of His people", (Devarim 32:43). The Sforno comments that the nations will sing to HaKadosh Baruch Hu because they will recognize that Hashem is straight with no iniquity in Him; specifically that the desolation of the Holy Land was just recompense for what the people did to it. This is one of the aspects of vengeance and atonement. The Or HaChaim adds that the desolation of the land will be a source of mockery to the nation because of their insolence.

The Or HaChaim continues that Hashem will not quarrel with His people forever. After that G-d will relent because of the righteous among the nation. In addition even though the behavior of the nation was not decent there is a legitimate claim that they did rely on Hashem, suffered poverty and degradation for the sake of heaven, were killed for the sanctification of G-d's name, and steadfastly yearned for the redemption.

Atonement is basically not an issue of punishment. It is more precisely a concept of rectification. However rectification implies some sort of fall. In line with this the Sforno comments that the atonement is not only about the desecration of G-d's name and otherwise, rather it is also the return of the shechina to dwell among the chosen people. He concludes his analysis quoting the verse, "together they will exalt when eye to eye they see the return of Hashem to Zion", (Isaiah 52:8).

To view on YouTube click:

 http://youtu.be/_pvoNranujc

A discussion of how the tsadikim are the vital core even of a sinful nation and how they beckon it to redemption

La Yesa Goy (לא ישא גוי) sang at 6:58