שמות: ישועת הרחוקים והשפלים

ספר שמות נפתח עם הירידה של בני ישראל לעבדות. זה לא היה עבדות כפי שמקובל לחשוב על זה כי זה לא היה מקרה של מצרים בפרט מחזיקה יהודי מסוים כעבדים. אלא שזה היה מקרה של גיוסו לשירות ציבורי שבו עבודת העבודה הייתה מוגזמת ובוטה. אומה אחת בעובדה שעבוד עם אחר אבל אדם אחד לא היה שעבוד אחר.

הרדיפה מתחילה עם "מלך חדש של מצרים אשר לא ידע את יוסף." יש ויכוח בגמרא בנוגע להצהרה זו. צד אחד אומר שהוא היה אדם חדש, על הכסא שלא ידע יוסף באופן אישי. הצד השני הוא יותר ביעד עם הנושא של הטקסט. באופן ספציפי, כי המלך החדש של יוסף ידע אבל התנהג כאילו הוא מעולם לא שמע עליו והיה לו המערכת תחזור למצב בו היה לפני שהפך למשנה למלך יוסף.

יש הבדל מובהק בשינוי בעמדות כלפי דת על ידי השושלת המצרית. תגובתו של פרעה קודם ליוסף הייתה, "האם יש ניתן למצוא אדם כזה שיש לו רוח האלוקים בו", (בראשית  41:38). הוא גם מאוד סומך על יוסף, במידה שהוא נותן לו סמכות רחבה מאוד. פרעה מאוחר יותר שונה במידה ניכרת. כאשר פנו אל משה, פשוט לזמן מחוץ לפסטיבל דתי במדבר, הוא משיב בכעס, "מי הוא ה' שאני צריך להקשיב לקולו לפטר את ישראל, אני לא יודע וגם לא ה' וגם לא אפטר ישראל", (שמות ה:ב). פרעהה מאוחר למעשה מכחישה דת ובוטחת בבני ישראל.

הסיבה שניתנה על ידי החומש לרדיפה היא שהמצרים חששו שישראל תעזוב תחומם. כתוצאה מכך הם הנהיגו שיטה כדי למנוע פעולה זו. כאשר הגישה לא ספקה את הציפיות שלהם, באמצעים יותר ויותר קשים לא יושמו.

הדיכוי נמשך שנים רבות גם לאחר שפרעה הנהיגה נפטר. הבני ישראל גניח בגלל המצוקה ובכיים נשמעים לפני כסא הכבוד. בשלב זה קב"ה כביכול מזכיר את בריתו עם האבות. המשפט שמסתיים במשפט קשה ", והקב"ה ידע" (שמות2:23-25 ). השאלה היא מה הוא יודע? התורה התמימה מביא תלמוד הירושלמי (תענית 81) שהיו מחשבות על חזרה בתשובה בתוך בני ישראל. זה יוצר קושי כי מהטקסט אין חטא נראה לעין. תשובה מובנת בדרך כלל כנטישה ומתחרט הפרה. עם זאת, זה יכול לכלול פונה אל דת לאחר שאחד רק יש להיות נעדר. במילים אחרות, בגלל הרדיפה חלה התעוררות בראשיתית של האמונה.

זה כאן כי אנו מתחילים לראות היבט של ישראל וזה משימה בעולם הזה. למרות שיהודי יכול לעשות שום דבר שהוא יהודי, לא פחות שיש בו היבט של אברהם, יצחק ויעקב. לכן עצם מראו של יהודי יכול לעורר סוגיות הנוגעות לחוכמה, קדושה ואמונה באלוקים. הטבע הפנימי של העולם הוא אפל עם קרן של אור שמתפשט. מה שזה אומר הוא שידע גבוה וקדושה גבוהה יותר מדוכאים לעתים קרובות. כי תמיד יש התקדמות בחוכמה והמוסר תמיד יהיה היבט של הגלות המצרה. זהו גם היבט של הפסוקים האחרונים של תהלים מד: כא-כז.

" כא אם שכחנו שם אלקינו ונפרש כפינו לאל זר כב הלא אלקים יחקר זאת כי הוא ידע תעלמות לב כג כי עליך הרגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה כד עורה למה תישן אדני הקיצה אל תזנח לנצח כה למה פניך תסתיר תשכח ענינו ולחצנו כו כי שחה לעפר נפשנו דבקה לארץ בטננו כז קומה עזרתה לנו ופדנו למען חסדך ".

גם רמז במזמור הנ"ל הוא היבט של הרוע של רדיפה ובעצמו. חלק מהדיכוי במצרים היה פשוט סבל חסר טעם. יהודי צריך להיות מופרע על ידי שבכל פעם שהיא מתרחשת. אחד הופך לרגיש יותר לזה לאחר שחש בכאבו אישי. זהו היבט של תהלים עב: יב-יד.

" יב כי יציל אביון משוע ועני ואין עזר לו יג יחס על דל ואביון ונפשות אביונים יושיע יד מתוך ומחמס יגאל נפשם וייקר דמם בעיניו טו ויחי ויתן לו מזהב שבא ויתפלל בעדו תמיד כל היום יברכנהו ".