משנה ברכות - פרק ז סעודת שבת # 319

הפרק השמיני של מסכת ברכות מתחיל בקידוש, וממשיך להלכות ברכת המזון, ומסתיים בהבדלה. למעשה המשניות הללו אינן המקור לשיטות אלה. אך הם נידונים דרך אגב בדיון בין בית שמאי לבית הלל על פרטיהם.

קידוש הוא לשון של  קדוש והיא מתייחסת לקדש יום השבת. הנוסח מבוסס על פסוקי התורה ומתייחס למועדים אשר התורה ציווה. הרעיון הוא שבכניסת השבת והמועד צריכה להיות הצהרה רשמית. זו פיסקה שמזכירה את החג, את המשמעות שלו ואת העובדה שהוא קדוש לאלוקים. מן הראוי לומר זאת על יין כסימן לחשיבותו ולשמחתו. אנשים שאינם אוהבים יין רשאים לצאת ידי חובתם על ידי שימוש במיץ ענבים.

הסיבה לכך שהיום הוא קדוש היא משום שהוא אמור לשמש אך ורק ללימוד, הפצה וחגיגת מצות התורה. לקראת חג הפסח המסר הוא חשיבות החופש ושיציאת מצרים אכן התרחשה. עבור יום כיפור הלקח הוא שעלינו להתנצל ולסלוח. לשבת המסר הוא שאלוקים עשה את העולם בשישה ימים ועלינו לקחת הפסקה וליהנות ממה שיש לנו. בקפידה לא נאמרים קידוש ביום כיפור, אך תפקידה מבוצע על ידי התפילה.

כמה משניות עוסקות בענייני נימוס. חלק מההנאה של שבת ויום טוב הוא לאכול ארוחה נחמדה עם לחם. לפני אכילת לחם, חכמים דורשים שטיפת ידיים בכדי שיהיו נקיים פיזית ורוחנית. בנוסף עליהם לייבש כראוי. כמו כן בסוף הארוחה, לפני ברכת המזון, יש לשטוף את הידיים שוב. באופן כללי הידיים לא צריכות להיות מלוכלכות כשאומרים ברכה. ניתן לצפות בידיים להתלכלך בזמן האכילה וזה היה עוד יותר בימי קדם לפני שהשימוש בכלי אוכל היה נפוץ. בנוסף, בימי התלמוד המלח, שנמרח על ידי צביטה מעט ממנו, היה חזק מאוד ויכול היה לפגוע בעיניים. כתוצאה מכך נקבע כי יש לשטוף ידיים לאחר האכילה. בנוסף יש לפנות את השולחן במיוחד מחתיכות לחם קטנות.

כהיום נוטלים ידיים לפני אכילת לחם. לשטיפה באמצע הארוחה המנהגים משתנים. בשבת יש שנהוג לעשות שטיפה סמלית קטנה. אחרים מחלקים מכל וכל ואומרים כי כבר לא משתמשים במלח סדומי מסוכן. אם שלושה גברים אומרים ברכת המזון, גם היא חובה מהתורה, זה נחשב לייפוי של המצווה לומר זאת על כוס יין. שוב מכיוון שהיא מדגימה את חשיבות המצווה ומוסיפה לשמחתה.

הַבְדָּלָה נאמר בסיום החג. זוהי לשון ההפרדה ומקורה מהתורה, במיוחד כדי להבדיל בין קודש לחול. משמעות הדבר היא הבחנה בין ימים שהוקצתה על ידי התורה למסירות למצוות; בניגוד לימים בהם ראוי לספק צרכים גופניים, למשל על ידי עיסוק במקצוע רגיל, קניות או תספורת. זוהי גם הצהרה רשמית שנאמרה על יין.באופן כללי למידה דתית ושמירת מצוות אמורות להיות נעימות וכיפיות. בדרך כלל הרכב טוב לכך הוא ארוחה מהודרת; ביום נקי מדאגות ארציות; עם משפחה, חברים ויין.

לע"נ  האמא מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טז ניסן תשנ"ח

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר http://dyschreiber.blogspot.com

Mishna Brachos: Chapter 7 - Shabbos Meal

The eighth chapter of Mishna Brachos (tractate on Blessings) starts with Kiddush (sanctification), the middle more or less has customs about birkat hamazon (Grace after Meals), and kind of ends with Havdalah (separation). In fact these Mishnayot are not the original source for these practices. Rather they are discussed through the prism of a debate between the schools of Shammai and Hillel about their details.

Kiddush (קִידוּש) is a variant of the word holy and it refers to sanctifying the Shabbos day. The ritual is of Biblical origin and refers to holidays that were instituted by the Torah. The idea is that at their start there should be a formal declaration. It is a paragraph that mentions the holiday, it's significance, and the fact that it is holy to God. It is appropriate to say it on wine as a sign of its importance and joy. People who don't like wine are permitted to fulfill the obligation by using grape juice. 

The reason the day is holy is because it is to be used exclusively for learning, disseminating, and celebrating religious concepts. For Passover the message is the importance of freedom and that the exodus from Egypt really did happen. For Yom Kippur the lesson is that we should apologize and forgive. For Shabbat the message is that God made the world in six days and we should take a break and enjoy what we have. Strictly speaking Kiddush is not said on Yom Kippur, but its function is performed by the liturgy.

Several Mishnayot deal with matters of etiquette. Part of the pleasure of Shabbat and Yom Tov is to partake of a nice meal with bread. Before eating bread, the sages require that the hands be washed in order that they be physically and spiritually clean. In addition they must be properly dried. Likewise at the end of the meal, before Grace after meals, the hands are to be washed again. Generally the hands should not be dirty when saying a blessing. Hands can be expected to get dirty when eating and this was even more so in ancient times before use of utensils was common. In addition, in the days of the Talmud the salt, which was applied by pinching a little of it, was very strong and could harm the eyes. As a result it was decreed that hands must be washed after eating. In addition the table is to be cleared especially of small pieces of bread.

Today there is a formal ritual washing before eating bread. For washing after a meal, practices vary. On Shabbos it's common to have a small symbolic washing. Others dispense with it entirely saying dangerous sodom salt is no longer used. If three men are saying birkat hamazon, also a Biblical obligation, it's considered a beautification of the mitzvah to say it over a cup of wine. Again because it demonstrates the importance of the mitzvah and adds to its joy. 

Havdalah (הַבְדָּלָה) is said at the conclusion of the holiday. It is the language of separation and is of Biblical origin, specifically to distinguish between sacred and secular. This means making a distinction between days set aside by the Torah for devotion to religious values; as opposed to days on which it is appropriate to provide for physical needs for example by engaging in an ordinary profession, going shopping, or getting a haircut. It also is a formal declaration recited over wine. 

Generally speaking religious learning and observance should be pleasant and fun. Often a good vehicle for this is a formal dinner; on a day free from mundane concerns; with family, friends, and wine.

לע"נ  האמא מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טז ניסן תשנ"ח

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר http://dyschreiber.blogspot.com

משנה ברכות: ברכות על אוכל - הכרת הטוב

הפרק השישי במשנה ברכות דן בברכות על האוכל. ההלכה היא לומר ברכות לפני ואחרי האוכל. באופן כללי זהו מנהג שהוקם על ידי חז"ל. הברכה היחידה הנדרשת מהתורה היא ברכת המזון, הנאמר לאחר אכילת לחם. מקורו בפסוק, "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה אֱלֹקיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ", (דברים ח י). זהו חלק מקטע המתאר את מעלותיה של ארץ ישראל. מכיוון שמוזכרים חיטה, שעורה, ענבים, תאנים, רימונים, זיתים והתייחסות לתמרים, יש דעה מינורית שהברכות על אלה הן גם מהתורה. באופן קפדני, הפסוק קורא הודיה לאלוקים על ארץ ישראל לאחר סעודה במזונותיה. עם זאת קל להסיק שברכות על אוכל מוצאות חן בעיני הרבונו של עולם. הגמרא מביאה הסברים אחרים. האחת היא שהכל בעולם שייך לה', ולכן צריך לומר בבקשה ותודה. דבר נוסף הוא שיהודי צריך להקדיש שבחים לה'. הפסוקים מובאים לתמיכה, אך הם מחשבים רק כרמזים.

הברכה המהותית לפני האכילה היא, "בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלקינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁהַכֹּל נִהְיָה בִּדְבָרוֹ". עם זאת עדין להשתמש באחת מחמש הברכות הספציפיות כאשר הדבר רלוונטי. הברכה, "בורא פרי העץ", היא לדברים כמו תפוחים ורימונים."בורא פרי האדמה", נאמר על אבטיח ועגבניות. זה ייאמר גם על כל שאר המוצרים החקלאיים כולל גבעולי סלרי והשרש ותפוח אדמה, שכן המילה פירות משמשת באופן רופף. פטריות אינן נחשבות תוצר של האדמה מכיוון שהזנתן מגיעה מחומר אורגני. לכן ייאמר עליהם שהכל וכך גם עם מוצרים חקלאיים המעובדים עד כדי כך שאבדת צורתם המקורית, למשל שוקולד וקפה. שֶׁהַכֹּל ייאמר גם על מוצרים מן החי והמים. 

מכיוון שהם נחשבים חשובים, מוצרים העשויים מקמח תבואה מקבלים ברכה מיוחדת. לחם ויין נחשבים חשובים מאוד, ולכן יש להם ברכות ייחודיות. ברכות שנאמרו לאחר מזונות הולכים בגישה דומה. חוקים הנוגעים לברכת המזון מורחבים יותר בגלל ההיבט הנוסף של אחווה.

אמירת ברכות מציגה רעיונות טובים רבים. אדם לומד להכיר ולהעריך דברים טובים כמו אוכל מזין טעים ואת הארץ הנהדרת שמייצרת אותם. גם המודעות לכך שיש אלוקים בשמיים המעניק מתנות ליצירותיו מתחזקת. בנוסף דקלום הברכה הופך לכלי להפיכתו של השגרתי לקודש ובאופן כללי לרומם את העולם מלהיות גס לקדוש.

לע"נ  האמא מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טז ניסן תשנ"ח

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר http://dyschreiber.blogspot.com

Mishna Brachos: Blessings on Food - Appreciating that which is Good

The sixth chapter of mishna Brachos (tractate Blessings) discusses blessings on food. The halacha (established coded practice) is to say blessings before and after eating. By and large this is a practice that was established by the rabbis. The only blessing that is considered to be required by the Bible is Grace after meals, which is said after eating bread. Its source is the verse, "You will eat and be satisfied and bless Hashem, your God, for the good land He has given you, (Deuteronomy 8:1). This is part of a passage describing the virtues of the land of Israel. Because wheat, barley, grapes, figs, pomegranates, olives, and a reference to dates are mentioned, there is a minor opinion that blessings over these are of Biblical origin as well. Strictly speaking the verse is calling for thanksgiving to God for the land of Israel after dining on its food. However it is easy to infer that blessings over food find favor in the eyes of the Ribono shel olam. The Gemara brings other rationales. One is that everything in the world belongs to God, therefore one should say please and thank you. Another is that a Jew should dedicate praises to God. Verses are brought in support, but they are only reckoned as hints.

The essential blessing before eating is, "Blessed is Hashem, our God, king of the universe; that everything is [by] His word" (בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁהַכֹּל נִהְיָה בִּדְבָרוֹ). This blessing can be said on all foods. However it is genteel to use a one of the five specific blessings when applicable. The blessing, "who creates fruit of trees", is for things like apples and pomegranates.  "Who creates fruit of the soil", would be said on watermelon and tomatoes. It would also be said on all other agricultural products including stalks of celery and roots like potatoes, as the word fruit is used loosely. Mushrooms are not considered a product of the soil because their nourishment comes from organic matter. Therefore sheh hakol would be said on them and likewise with agricultural products that are processed to the point their original form is lost, for example chocolate and coffee. שֶׁהַכֹּל would also be said on animal products and water. 

Because they are considered important, products made of grain flour receive a special bracha. Bread and wine are considered very important, therefore they have unique blessings. Blessings said after foods follow a similar approach. Laws concerning grace after meals are more elaborate because of the added aspect of camaraderie. 

Saying blessings inculcates many good ideas. A person learns to recognize and appreciate good things like tasty nutritious food and the wonderful land that produces them. Also the awareness that there is a God in heaven who bestows gifts on his creations is strengthened. Plus reciting the blessing becomes a vehicle for transforming the mundane into sacred and generally elevating the world from being profane to holy.

לע"נ  האמא מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טז ניסן תשנ"ח

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר http://dyschreiber.blogspot.com

Mishna Brachos - Amida Calling Out to God

The fourth and fifth chapters of masechet Berachot (discourse on blessings) detail the practices of prayer. The primary understanding of prayer is a request to God for something. Closely connected to this is a self evaluation from the standpoint of scripture and knowledge of the attributes of the Almighty. Examples of this would be salvation at times of danger, requests for money or success, a cure for ailments and injuries. It also includes giving thanks for gifts received from heaven.

The Rosh Yeshiva of Or Somayach, Rabbi Mendel Weinbach, told a story that the State of Israel in its early days shunned a connection with religion. Later on this troubled a senior member of the government establishment. He explained to an important assistant that when he was in a trench in war at a dangerous time, he felt he had to pray for his life. Although he had left the faith long ago, he had gone to yeshiva as a boy. A siddur was nearby so he opened it up and start to doven. He concluded that some sort of Jewish awareness was needed. The assistant agreed and replied that he had been in a later war and he too was in great danger and wanted to pray. But, he could not say a word -- he had been educated in the Israeli schools. 

Similarly people leading faithless lives had visions brought on by near death experiences. In the dream they were faced with demons kind of like them and the pit of everlasting destruction. To escape this horror they searched for distant old childhood memories to remember how to pray. When they did pray angels came and gave them a glimpse of the garden of Eden.

The standard Jewish expression of prayer is a ritual called the Amida (עֲמִידָה) which is the language of standing. It is said while standing because the supplicant so to speak is standing before the Holy One Blessed be He. It is also called the Shemoneh Esrei (שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה) or eighteen because it's most commonly used version originally had eighteen sections. It starts with mentioning God has the power to grant all requests, is kind, merciful, and holy. The second to last section is a prayer of thanks. For stylistic reasons, the last section is a prayer for peace. It includes personal requests for things like prosperity, health, and forgiveness. There are national requests for things like honest judges, return of the Jews to the land of Israel, restoration of Jerusalem and the Davidic monarchy. There is also a place to insert special personal requests. For Shabbat and holidays there are variations and insertions for the themes of the day.

The concept of prayer also includes calling out to God according to the need and time. People will travel to the Western Wall or a holy shrine to pour out their hearts. At times a person will simply say Ribono shel olam (master of the world - רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם). People will also say Psalms.

There are people who are very devoted. It is as if they made a pact with HaKadosh baruch Hu and are eating a festive meal at his table. They pray to him often for things big and small, thank Him for His bounty, and call upon His name. On the other side there are those that are very distant and have done bad things. Even so on their day of distress, they are invited to call upon God to rescue them from their travail. This is because God is merciful, loves His creations, desires that they do good and not be harmed.

לע"נ  האמא מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טז ניסן תשנ"ח

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר http://dyschreiber.blogspot.com

משנה ברכות - עמידה - קוראים להקב"ה #317

הפרקים הרביעי והחמישי של מסכת ברכות מפרטים את סדרי התפילה. ההבנה העיקרית של התפילה היא בקשה לאלוקים למשהו. קשר הדוק לכך הוא הערכה עצמית מנקודת המבט של כתבי הקודש וידע על תכונות הגיבור. דוגמאות לכך הן הישועה בשעת סכנה, בקשות לכסף או הצלחה, תרופה למחלות ופציעות. זה כולל גם תודה על מתנות שהתקבלו מהשמיים.

ראש ישיבת אור שמח, הרב מנדל וינבך, סיפר סיפור שמדינת ישראל בימיה הראשונים התנערה מקשר לדת. בהמשך זה הטריד חבר בכיר במערכת הממשל. הוא הסביר לעוזר חשוב שכשהיה בתעלה במלחמה בזמן מסוכן, הוא הרגיש צורך להתפלל על חייו. למרות שעזב את האמונה מזמן, הוא הלך לישיבה כנער. סידור היה בקרבת מקום אז הוא פתח אותו והתחיל להתפלל. הוא הגיע למסקנה שיש צורך במודעות יהודית כלשהי. העוזר הסכים והשיב שהוא היה במלחמה מאוחרת וגם הוא היה בסכנה גדולה ורצה להתפלל. אבל, הוא לא היה יכול לומר אפילו מילה אחד - הוא התחנך בבתי הספר הממלכתיים.

באופן דומה לאנשים המנהלים חיים חסרי אמונה היו חזיונות שהובאו על ידי חוויות סף מוות. בחלום הם התמודדו עם שדים הדומים להם ובור ההרס הנצחי. כדי לברוח מהאימה הזו הם חיפשו זיכרונות ילדות ישנים רחוקים כדי לזכור איך להתפלל. כאשר אכן התפללו באו מלאכים ונתנו להם הצצה לגן עדן.

הביטוי היהודי הרגל לתפילה הוא מצוות העֲמִידָה שהיא לשון לעמוד. זה נאמר בעמידה מכיוון שהמתחנן כביכול עומד בפני הקב"ה. זה נקרא גם שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה מכיוון שהגרסה הנפוצה ביותר הייתה במקור שמונה עשרה קטעים. זה מתחיל עם אזכור שלאלוקים יש את הכוח להעניק לכל בקשות, הוא בעל חסד, רחום, וקדוש. החלק השני עד האחרון הוא תפילת תודה. מסיבות סגנוניות, החלק האחרון הוא תפילה לשלום. זה כולל בקשות אישיות לדברים כמו שגשוג, בריאות וסליחה. ישנן בקשות לאומיות לדברים כמו שופטים כנים, השבת היהודים לארץ ישראל, שיקום ירושלים והמלכות דוד. יש גם מקום להכניס בקשות אישיות מיוחדות. בשבתות ובחגים יש שינוים ותוספות לנושאי היום.

עניין התפילה כולל גם קריאה לאלוקים לפי הצורך והזמן. אנשים ייסעו לכותל המערבי או למקום קדוש כדי לשפוך את ליבם. לעיתים אדם פשוט יגיד רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם. גם אנשים יאמרו תהילים.

יש אנשים שמסורים מאוד. זה כאילו עשו ברית עם הקדוש ברוך הוא ואוכלים סעודה חגיגית בשולחנו. הם מתפללים אליו לעתים קרובות על דברים גדולים כקטנים, מודים לו על השפע שלו וקוראים לשמו. בצד השני יש כאלה שרחוקים מאוד ועשו דברים רעים. אף על פי כן, ביום המצוקה שלהם, הם מוזמנים לקרוא לאלוהים להצילם מצרותיהם. הסיבה לכך היא שה' רחמן, אוהב את יצירותיו, רוצה שהוא יעשה טוב ולא ייפגע.

לע"נ  האמא מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טז ניסן תשנ"ח

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר http://dyschreiber.blogspot.com

משנה ברכות: שמע - פעמיים ביום כל יום # 31y

שלושת הפרקים הראשונים של המשנה (מסכת ברכות) מפרטים את ההלכות הנוהגת לגבי קריאת שמע. זה בעצם משפט אחד הוא שאומר, "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", (דברים ו ד). הרעיון הוא שקיים רק קל אחד והוא אלוקי ישראל. במחשבה היהודית מחשבים את אמירתה כהצהרה על קבלת עול שמים. במילים אחרות האדם אומר שהם מאמינים באלוקים, שהתורה היא רצונו הנגלה, והם מבקשים לחיות לפי הוראותיה.

לקראת סוף הפרק השני מציינת המשנה כי חתן פטור לומר את שמע בליל כלולותיו. ברטנורא מסבירה שאם גבר התחתן עם בתולה. בגלל הריכוז הלקוי שלו, זה לא יהיה אישור אמיתי של האמונה. לאחר מכן זה מספר את סיפורו של החכם התלמודי הגדול רבן גמליאל, ולמעשה הוא אמר קריאת שמע בליל כלולותיו. כשנשאל על ידי תלמידיו מדוע הוא לא מקיים את ההלכה הזו, הוא השיב שזה יפריע לו להתנהג כמו אחרים ולבטל את קבלת מלכות השמים על עצמו אפילו לרגע. המשנה מוסיפה ואומרת שמדובר במצב חריג וכי לרוב האנשים אין אמונתו של רבן גמליאל.

הנוהג הקבוע הוא לומר קריאת שמע פעמיים ביום, פעם אחת בבוקר ושוב בערב. כמו חלקים אחרים בתפילה זה מאוד חוזר. למשל תהילים קמד נאמר שלוש פעמים ביום כמו גם חלקים מעמידה. תפילות אחרות נאמרות פעם ביום, פעם בשבוע, או פעם בשנה. חלקם אומרים עקב אירועים נדירים ספציפיים. הפרק הראשון של פרקי אבות מביא אמרות שונות בשמותיהם של מספר חכמי התלמוד. מוסבר שאמרו דברים רבים בעלי ערך. עם זאת, אמרות אלה היו לעתים קרובות על לשונם והראו את אישיותם. למעשה מקובל שאנשים חוזרים על עצמם. הם ישוונו דברים שהם מוצאים מעניינים פעמים רבות בפרקי זמן קבועים. כמו כן הם יקראו ספרים וכתבי-עת שאומרים תמיד את אותו הדבר אם כי עם הִתגַוְנוּת קלות.

התפילות היומיות אינן קצרות. יש כמה דברים שאדם יגיד במהירות או אפילו ידלג. דברים אחרים ייאמרו בהרגשה כל יום מכיוון שהם מכים באקורד מגיב אצל אדם מסוים. לפעמים אדם לא ירגיש בנוח אם הוא לא אומר אותם. יש גם היבט של רוח לאומית המופיע בתפילה, גם אם לא כולם אומרים את זה. פחות או יותר כל בוקר וערב היהודים מצהירים זה לזה ולעולם, שיש יוצר אחד, הוא כל הזמן נותן קיום לכל הדברים, וזה אלוקי ישראל, שמוצג בחמישה חומשי תורת משה רבינו.

לע"נ  האמא מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טז ניסן תשנ"ח

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר http://dyschreiber.blogspot.com