Lech L'cha - Soulmate

Parshas Lech L’cha is the first of three biographical narratives covering the life of our patriarch Abraham. He was initially introduced as the successful goal of the lineage of Noah. This parsha contains seven major episodes: 1) his entry into the holy land, 2) his detour into Egypt, 3) parting with his nephew Lot, 4) his intervention in the war between Sodom and Babylon, 5) Hashem’s gifting of the holy land to the descendants of Avraham, 6) the less than successful attempt to take Sarah’s lady-in-waiting as a concubine, 7) the appointment of the descendants of Avraham to be G-d’s nation and its associated sign circumcision. The following parsha concludes with the birth of Rebekah, the daughter in law of Abraham. The third parsha, Chayay Sarah (the Life of Sarah), includes the passing away of Avraham but concludes with the death of his son Ishmael.

Much of the focus of the story of Abraham is the importance of circumcision and how he comes to merit having this mitzvah. This is intertwined with the importance of his wife, Sarah, and his relationship with her. Sarah is mentioned by name when Avram sets out for the land of Canaan. Rashi explains that when they were in Haran Avram would teach the men religion and Sarah the women. When going to Egypt they discuss her beauty and the related concerns.

An attempt to produce an heir to Avram through the servant of Sarah fails. Abraham’s personal servant is not considered appropriate to continue his work. After Sarah perishes Avraham takes another wife and father's many children. None of them are significant in the Chumash and Abraham sends them away. Previously Lot, because he does not wish to advance in religion, separates from Avram. Problematically,  he moves to Sodom and like them becomes twisted and depraved.

The underlying subtle issues seem to be soulmate and family purity. Avraham is not driven by lust. Subsequent adventures sharpen this characteristic until he can be further purified by circumcision. Also many approaches are explored concerning who will carry on his work. The only one that succeeds is the son that is borne to him by his wife Sarah. From this we learn that a man's greatest achievements may only be possible through refined purity and with the help of his soulmate.

לע"נ  האמה מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טז ניסן תשנח

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר  http://dyschreiber.blogspo

לך לך - יורש. #238

פרשת לך לך הוא הראשון של שלושה פרשיות שמספרים את חייו של אברהם אבינו. האיזכור הראשון שלו כמטרה המרכזית של שושלת בני נח.

פרשה זו מכילה שבעה פרקים עיקריים: 1) כניסתו לארץ הקודש, 2) הביקור במצרים, 3) היפרדות מאחיינו לוט, 4) התערבותו במלחמה בין סדום לבבל, 5) נתינת ארץ הקדוש לזרע אברהם, 6) קיחת הגר, 7) מינויו של זרע אברהם להיות עם קדוש לה' ומצוות מילה, סימנו. הפרשה הבאה מסתיימת עם לידתה של רבקה, כלתו של אברהם. פרשת השלישי, חיי שרה, כולל את פטירתו של אברהם ומסתיימת עם מותו של בנו ישמעאל.

דבר גדול בסיפורו של אברהם היא החשיבות של מילה וכיצד הוא זכה למצווה זו. זה קשור לחשיבות של אשתו, שרה, ואת הקשר שלו איתה. שרה מוזכרת בשמה כאשר אברם יוצא לארץ כנען. רש"י מסביר כאשר הם היו בחרן אברם למד דת לגברים ושרה לימדה לנשים. כאשר הם עמדו לרדת למצרים הם דנו על החששות הקשורים בה.

ניסיון לייצר יורש לאברם דרך משרתת שרה נכשל. משרתו האישי של אברהם אינו נחשב ראוי להמשיך בעבודתו. אחרי פטירת שרה, אברהם לוקח עוד אשה ויולד בנים. אף אחד מהם אינו משמעותי, ואברהם שולח אותם. לגבי לוט, הוא לא רוצה להתקדם בדת, ובסוף ניפרד מאברהם. בעייתי, כי הוא עובר לסדום וכמוהם הופך להיות מעוות ומרושל.

טאות הגוף לא שלט בא"א הרפתקאות שלו מחזקות מדה זאת עד שהוא יכול להיות מטוהר עוד יותר על ידי מילה. גם נדרשות גישות רבות לגבי איזה איש ימשיך בפיקודו. היחיד שמצליח הוא רק הבן שילד לו אשתו שרה. מכאן אנו למדים כי ההישגים הגדולים ביותר של האדם עתים קרובות אפשרי רק באמצעות טוהר מזקק שבעתים ובעזרת ישרות שלו.

לע"נ  הדוד מאיר בן חיים ז"ל נלב"ע כה תשרי תשנ" ב

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר  http://dyschreiber.blogspot.com

פרשת נח - סבלנות. # 237

בס"ד

---

יד יוסף                                

 ע"י יוסף שרייבר  #  237

---

נח

סבלנות

נושא עקרוני בפרשת נח היא המבול. הסיפור מאוד מפורט. "ויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום", (בראשית ז כד). לפני זה, "בשנת שש מאות שנה לחיי נח בחדש השני בשבעה עשר יום לחדש ביום הזה נבקעו כל מעינת תהום רבה וארבת השמים נפתחו. ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה", (בראשית ז יא יב). זה כנגד, "וישכו המים ב ויסכרו מעינת תהום וארבת השמים ויכלא הגשם מן השמים. . . ובחדש השני בשבעה ועשרים יום לחדש יבשה הארץ. וידבר אלהים אל נח לאמר, צא מן התבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך אתך", (שם ח).

לפני סיפור המבול מקדימה התורה ומספרת  שנח צדיק, תם, ואת הקב"ה התהלך. לעומת זה שאר אנשי העולם מושחתים ומלאים חמס. ויש אחרית דבר שהקרבנות של נח הקריב עלו כריח ניחוח לפני ה', ויאמר לא אסף עוד להכות את כל חי בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעריו, ונתן הסימן של הקשת.

הלאה סיפור שחם צחק על נח אבל שם ויפת כסו אותו. בהמשך הבני נח שהיה האבות של השבעים עמים. הבא - סיפור מגדל בבל. הבא - עשר דורות מנח עד אברהם.

נושא אחרון - תחילת סיפור אברהם שהוא גר בבבל אבל יצא לארץ אחרת. זה המטרה. אדם הראשון היה איש טוב אבל לא מספיק טוב להיות יסוד לכל העולם. הצטרך י' דורות לזכות זרעו עד בא נח. היו לנח ובניו חסרונות אבל פחות מן הדור המבול. עם י' דורות של זכות בא אברהם. הוא ראוי להיות אב של גוי ראוי לקבל התורה ולהורות אותה לכל העולם. אפילו הכי הצטרך ג' דורות עד יעקוב שמיטתו שלם. ועם ישראל נצטרך הרבה דורות עד שהם באמת ממלכת כהנים. זה ביאת המשיח.

כל זה עניין הקב"ה ארך אפים, רב אמת וחסד, נושא חטאה ופשע, ונקה ולא ינקה. בסוף יהיה לו דירה בתחתון. להגיע לזה הרבה זמן וזיכוך. לפעמים צריך לאבד עולם ולחיות ממנו רק משפחה אחד. מזה יש ללמוד לפעמים צריך הרבה סבלנות וזמן ואולי צריך לעזוב כמעט הכל ולהתחיל מן הראש להשיג השגה גדולה.

לע"נ  הדוד מאיר בן חיים ז"ל נלב"ע כה תשרי תשנ" ב

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר  http://dyschreiber.blogspot.com

אחרי-קדושים, פרקי אבות # 224 - אחריות הרבנים

 

פר' אחרי מות מתחיל עם תיקון לפטירתם של בני אהרן שהם מתו בחנוכת המשכן במדבר, "ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטרת ויקרבו לפני ה’ אש זרה אשר לא צוה אתם," (ויקרא ט א). הקושיא מדוע בן אדם מת ביד ה' על עבירה קטנה, גם יש ספק אם היה עבירה בכל אופן?

בהמשך, "ויאמר משה אל אהרן הוא אשר דבר ה' לאמר בקרבי אקדש ועל פני כל העם אכבד וידם אהרן", (ויקרא י ג). רש"י מסביר כי נדב ואביהוא היו אנשים גדולים שהיו מנהיגים ראשיים של ישראל. בהתבונן בדברי החומש נבין שמנהיגים של  ישראל היו משה, אהרן ומרים. נדב ואביהוא היו במעמד השני יחד עם בני אהרן, אלעזר ואיתמר, בתוספת יהושע ופנחס.

כוונת הפסוק היא כי הבאת קטורת זו היתה יוזמה שלהם והייתה סטייה בטקס הקבוע בקפידה. י"א שזה התפרצות ספונטאנית של התלהבות דתית, ומסבירים כמו שאסור להשתכר יותר מדי על יין כן אין לשכור יתר מדי על דברי תורה. ספרא ויקרא (פרק י) מדגיש כי נדב ואביהוא היה נמקה משלהם ולא דנו ברעיונות שלהם עם אחרים. רוב הפרשנויות שליליות ואומרות שההחלטה הזאת לא היתה שלהם, והן חרגו מסמכותן. גם יש להבין את הפסוק שהם היו מאוד פוחז.

"לֹא צִוָּה אֹתָם", גזמה מנמסה כוונתה מעשה זאת היה רע. בספרא כבאכול הקב"ה אמר, "אתם הכנסתם לפני אש טמאה". במילים אחרות מה נדב ואביהוא עשה לא בסדר הן בצורה והן בחומר. הם טעו להביא את הקטורת כמו שהם עשו והם טעו להביא את זה תקופה. סוג הגישה היה שגוי וזה לא היה סוג נכון של קטורת.

הקושי עודנו. כן חלה תקלה בטקס ונחשבו שהם הסריחו את המקום. אעפ"כ מיתה בידי שמיים נראה עונש מוגזם. התשובה היא כי שגיאות של מנהיג יכול לגרום לתוצאות מזיקות מאוד עבור אחרים. יש היבט של זה בפרקי אבות א ב באומרו של אנטיגנוס איש סוכו, "אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס". פירוש הרמב"ם, "והיו לזה החכם שני תלמידים שם האחד צדוק ושם השני ביתוס וכאשר שמעו שאמר זה המאמר יצאו מלפניו ואמר האחד לחברו הנה הרב אמר בפירוש שאין לאדם לא גמול ולא עונש". זה בעצם אומר כי אדם צריך לעשות את המצוות כי הם טובים במהותם וכי זה לא מתאים לעשות אותם עבור מניע הבסיס.

הצדוקים דחו את התורה משום שהם נצמדו למניעים בסיסיים לא בגלל קשיים בתורות דתיות. הם הרגישו צורך בהסבר כדי להצדיק את החלטתם ואת פרק זה היה קל לשימוש לרעה. מאוחר יותר פרקי אבות (ר' א יא) מנתח את הצורך של חכמים לשקול את המילים שלהם בזהירות. הוא חושש שחוסר זהירות יביא לתלמידים מוטעים, שיהרסו בגולה, משום שהם קיבלו רעיונות רעים, ובסופו של דבר יהיה חילול השם.

התורה אומרת שאם ריח מלוכלך ישתרש בקרב עם ישראל, התוצאות יכולות להיות טרגדיה. גם חוצפה וחצוצרה יכולים להיות הרות אסון ויש לעקורם. אם מנהיגי ישראל יחזקו אותם, התוצאות יכולות להיות הרסניות חו"ש. זה מראה את האחריות הגדולה כי הם הניחו על ידי הרבנים ומחנכים של העם היהודי וכמה חשוב זה כדי להנחות כראוי את העם בדרכים של תורה.

לע"נ  האמה מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טז ניסן תשנח

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר  http://dyschreiber.blogspot.com

 

 

Blogger English   http://dyschreiber.blogspot.com/2017/05/achre-mos-kedoshim-pirke-avot.html

Blogger Hebrew  http://dyschreiber.blogspot.com/2017/05/224.html

 



Achre Mos / Kedoshim, Pirke Avot - The Responsibility of the Rabbis

Achre Mos opens with a tikun for the death of the sons of Aharon who died during the inauguration of the Mishkan in the desert because they offered a strange incense that was not requested (ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטרת ויקרבו לפני ה’ אש זרה אשר לא צוה אתם), (Leviticus10:1). This is a difficult episode because people die by the hand of G-d for for what seems to be minor infractions if they are in fact infractions at all.

After that Moshe says "This is what the Hashem meant when He said, 'I will be sanctified through those near to Me”. Rashi explains that Nadav and Avihu were great men who were major leaders of Israel. If one analyzes the text of the Chumash one sees that the people leading Israel are Moshe, Aharon, and Miriam. Nadav and Avihu were in the second tier along with the sons Aharon, Eleazar and Ithamar, plus Joshua and Pinchas.

The intent of the pasuk is that the bringing of this incense was their own initiative and was a departure from a carefully prescribed pageant. Some see it as a spontaneous outpouring of religious enthusiasm, and explain that just like one should not become excessively intoxicated by wine likewise one should not excessively intoxicated by Torah. The Sifra on VaYikra (Chapter 10) emphasizes that Nadav and Avihu had their own reasoning and did not discuss their ideas with others. The gist of the commentaries is critical basically saying that this decision was not theirs to make and that they overstepped their authority. The pasuk can also be understood as them being very impetuous.

“Not requested” (לֹא צִוָּה אֹתָם) can be a tactful hyperbole for the word undesirable. In the Sifra the Holy One blessed be He is scripted as saying, “You brought before me a defiled (impure) fire”, (אתם הכנסתם לפני אש טמאה). In other words what Nadav and Avihu did was wrong both in form and substance. They were wrong to bring the incense they way they did and they were wrong to bring it period.

The difficulty still remains. Yes there was a glitch in the ceremony and say they did stink up the place. Still death by the hands of heaven seems to be an excessive penalty. The answer is that the errors of a leader can result in greatly damaging consequences for others. There is an aspect of this in Pirkei Avos 1:3 in the saying of Antignos the man of Socho to, “not be as slaves, who serve their master for the sake of reward. Rather, be as slaves who serve their master not for the sake of reward”.  Maimonides explains that the Sadducees distorted this statement by claiming that Judaism rejects the idea of reward and punishment for mitzvahs. It is in fact saying that a person should be doing the mitzvos because they are intrinsically good and that it is inappropriate to do them for a base motive.

The Sadducees were rejecting the Torah because they were clinging to base motives not because of difficulties with religious doctrines. They felt a need for a rationale to justify their decision and this maxim was easy to misuse. Later on Pirkei Avos (1:11) analyzes the need for scholars to weigh their words carefully. It fears that a lack of caution will result in misguided students, who will be destroyed in exile, because they have accepted bad ideas, and in the end there will be a desecration of G-d’s name.

The Torah is telling us that if a dirty smell takes root among the nation of Israel, the consequences can be a tragedy. Also impetuousness and presumptuous can be disastrous and should be uprooted. If the leaders of Israel strengthen them the consequences חו”ש can be disastrous. This shows the great responsibility that is assumed by the rabbis and educators of the Jewish people and how important it is to properly guide the nation in the ways of Torah.

לע"נ  האמה מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טז ניסן תשנח

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר  http://dyschreiber.blogspot.com

Blogger English   http://dyschreiber.blogspot.com/2017/05/achre-mos-kedoshim-pirke-avot.html

פרקי משה פרק ב # 223 - סעיפים שונים העוסקים בנוזלי גוף

מאמר ב "כולל פרקים תלויים בליחות".לאחר העיון בו, אפשר להבין מדוע הרמב"ם התנצל בהקדמתו לשימוש באפטוריזם.זה שונה מעבודות הרמב"ם כמו המשנה תורה, מורה נבוכים, ופירושו למשנה, שהם מאוד צלולים וממוקדים. יש להם מסרים ברורים שמתמזגים זה לזה והנושאים הבסיסיים ברורים ומאורגנים. זה כולל את הדיון שלו על פרקטיקות בריאות בהלכות דעות.

"פרקים תלויים בליחות" מציג כמה נושאים ביחד במה שנראה כמו אופנה מטורפת. בדרך זו ובאחרים היא מחקה את צורת המשנה. רבים מן הפתגמים הם תיאורים פיזיים של נוזלי גוף, היכן הם נמצאים, איך הם נוצרים, ואת השפעתם על הבריאות.

פרק זה נתפס בדרך כלל כמי שעסוק ב"ארבעת ההומור" של העת העתיקה. עם זאת, הרמב"ם נוטה להתייחס לכך יותר ככלל אצבע ולא כתיאוריה פורמלית ובבית הספר לפרקטיקה. אבל לא ברור אם הרמב"ם סובר שהוא שיטה או סתם מנהג. ניתן לשער כי הוא טען כי ארבעת ההומור תואמים את ארבעת היסודות, אך לא רצו לדון בכך בשל חששות מפני הביקורת כמו אלה שקיבל על נושאים דומים ב"הלכות יסודי התורה" ו"מורה נבוכים".

הנה הפרק הראשון כמו שהוא (נוסף מרחבים):

הדם הוא דבר מורכב מכל הליחות  כפי החלוקה טבעית      נולד בכבד       ונקרא בשם דם לתגבורת הדם ומשלו על הליחות האחרות      וזהו אשר יוצא בהקזה וקרני המציצה.      ובגוף יש ד׳ ליחות: הדם והלבנה והמרה אדומה והשחורה,     

אין רצוננו באמרו הדם הדבר "המורכב מכלל הליחות     (נ"א רצוננו לומר הדבר הלקוח במחשבה בלתי מעורב בדבר זולת מן הליחות)     בלתי מעורב בדבר זולת מן הלחות: (עכ"ל).

הבא אומר הרמב"ם כי כל הנוזלים מכילים את אותו חומר מימי. הנוזל המימי המזיק ביותר הוא המורה השחורה. פחות מזיק הוא אדום, פחות מזה מזיק הוא הלבן, החם ביותר והטוב ביותר מכל הארבעה הוא הדם.

כמה פרקים מוקדשים לתיאורים פיזיים של נוזלי הגוף, כפי שרופא יראה אותם. לאחר מכן ישנם מספר פרקים בנושאים קצרים שמעבירים את הנושא מדם לנושא העיכול. כמעט כל 15 הפרקים האחרונים קשורים לעיכול. הדם הוא המהות של מה הרמב"ם הוא מדבר, והעיכול הוא השדרה העיקרית.

למדתי לקח על בריאות ועל עיכול מפרק זה. דם בריא פירושו אדם בריא. משמעות הדבר היא כי אדם צריך להיות מודע ומעונין בדם שלו. אפשר להרגיש בדם סוכר גבוה וגם עייפות. זה צריך להיות מנוהל, במיוחד סוכר בדם גבוהה. במו עיני ראיתי שרמת הסוכר גבוהה בדם גורמת לקפיצות ולפזיזות, במיוחד אם זה מתמשך על ידי מנות גבוהות קבוע של ממתקים. לאחר מכן הסוכר הגבוהה בדם הנגרמת על ידי מזון מתקתק גורם להשמנת יתר. אחרי עשרות שנים זה גורם לסוכרת.

בשבילי הוא להיות מודע לטעם ואת הרגשות בגוף שלי. חשוב מאוד זה מרגיש את הקשר בין שניהם. המטרה היא בריאות טובה ושמחה. כמו שכתוב בקיצור שולחן ערוך לא ב, "ויש אנשי מעשה שקודם אכילה אומרים, הנני רוצה לאכול ולשתות כדי שאהיה בריא וחזק לעבודת הבורא יתברך שמו".

 

 

Bibliography:

פרקי משה - משה בן מימון, 1138-1204; HebrewBooks.org; Chapter 2 (כולל פרקים תלויים בליחות);

http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=46982&st=&pgnum=14

Rosner, Dr. Fred; Maimonides Medical Writings (Volume 3); pp 26 - 33; The Medical Aphorisms of Moses Maimonides; published by The Maimonides Research Institute, Haifa, Israel.

לע"נ  האמה מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טז ניסן תשנח

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר  http://dyschreiber.blogspot.com

Blogger English   http://dyschreiber.blogspot.com/2017/04/pirke-moshe-chap-2-assorted-paragraphs.html

Blogger Hebrew  http://dyschreiber.blogspot.com/2017/04/223.html

 

Blogger English   http://dyschreiber.blogspot.com/2017/04/pirke-moshe-chap-2-assorted-paragraphs.html

Blogger Hebrew  http://dyschreiber.blogspot.com/2017/04/223.html

 



Pirke Moshe - chap 2: Assorted Paragraphs Dealing with Bodily Fluids

The second chapter in Pirke Moshe is titled, “Assorted Paragraphs Dealing with Bodily Fluids”, and after scanning it, one can understand why Maimonides gave an apology in his preface for the use of aphorisms. It differs from works of the Rambam like the Mishna Torah, Guide for the Perplexed, and his commentary on the Mishna, which are very lucid and focused. They have distinct messages that blend into one another and the underlying themes are clear and organized. This includes his discussion of healthy practices in the laws of character (הלכות דעות). “Dealing with Bodily Fluids” presents several themes together in what seems to be a rambling fashion. In this way and others it mimics the form of the Mishna. Many of the aphorisms are physical descriptions of bodily fluids, where they are found, how they are formed, and their effect on health.

This chapter is often seen as the one that is busy with the “Four Humors” of antiquity. However, Maimonides tends to treat this more as a rule of thumb rather than a formal theory and school of practice. It is not immediately apparent what his opinion was of the theory of the “Four Humors”. It can be speculated that he held that the four humors corresponded to the Four Elements of antiquity but did not wish to discuss this due to worries about the criticisms like the ones he received over similar subjects in “Practices concerning the Basics of Torah” (הלכות יסודי התורה) and “Guide for the Perplexed”.

This is a translation of the first aphorism. I’ve tried to preserve the literary style of the more or less original text: The blood is the thing that is combined from all of the fluids, according to their natural disposition. Born in the liver, it is called by the name blood because of the preponderance of the blood and its domination over other fluids. It’s what comes out from blood-letting or suction cups. In the body there are four fluids: the blood, the white, the bitter red, and the black. Seemingly Garbled Text, which expresses the idea that blood in practice is not typically the blood of the Four Humors theory. The vehicle is a ruling which one of them is to be simply called “the blood”.

Next the Rambam states that all fluids contain the exact same watery substance. The most detrimental watery fluid is the black bile. Less detrimental is red, even less detrimental is the white, the warmest and best of all of them is the blood and the aspect of blood in it.

Several paragraphs are devoted to physical descriptions of bodily fluids the way a physician would be expected to see them. There are then a number of paragraphs on short subjects that segue from the subject of blood to the subject of digestion. Almost all of the last 15 of the 30 paragraphs are connected with digestion. Blood is the essence of what Maimonides is talking about and digestion is the major avenue.

I have learned a lesson on health and digestion from this chapter. Healthy blood means a healthy person. This means that a person should be conscious and interested in their blood. One can feel high blood sugar and fatigue in their blood. This needs to be managed especially high blood sugar. To me high blood sugar causes jumpiness and impetuousness especially if it is sustained by constant high doses of sweets. After that the high blood sugar caused by the highly sugared food causes obesity. It seems to me over a period of decades it results in diabetes.

For me a vehicle is to be conscious of taste and the feelings in my body. Very important to this is feeling the connection between the two of them. The goal is good health and happiness. As it is written in the Kitzur Shulchan Aruch (31:2), “There are men of action who, before eating, say: 'Behold I want to eat and drink in to be healthy and strong in order to serve the Creator, blessed be His name’.''

Bibliography:

פרקי משה - משה בן מימון, 1138-1204; HebrewBooks.org; Chapter 2 (כולל פרקים תלויים בליחות);

http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=46982&st=&pgnum=14

Rosner, Dr. Fred; Maimonides Medical Writings (Volume 3); pp 26 - 33; The Medical Aphorisms of Moses Maimonides; published by The Maimonides Research Institute, Haifa, Israel.

לע"נ  האמה מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טז ניסן תשנח

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר  http://dyschreiber.blogspot.com