פרשת בשלח - מלחמות ה'

בפרשה בשלח בני ישראל עוזבים את מצרים ונכנסים למדבר סיני. זה מתחיל במתקפה הסופית של המצרים וקריעתו המופלאה של ים - סוף בה ישראל עברים ומצרים טבעו. זה ממשיך עם המתקת מים מרים, מן יורד גשם יורד משמים ומים מן הסלע; הרבה נסים. הוא מסתכם עם תבוסתו של עמלק במלחמה באמצעים טבעיים.

החומש מסביר שכאשר ישראל יצאו ממצרים לארץ הקודש, ה 'לא נתן להם לקחת את המסלול הישיר והקצר לאורך חוף הים התיכון. זה היה המסלול אשר נבחר על ידי אברהם כאשר ההלך למצרים בתקופת הרעב בימיו, ונבחר על ידי האחים של יוסף בימי הרעב בימיהם. במקום זאת בני ישראל נסעו מאה קילומטרים לכיוון הדרום ובכלל חצו את הים סוף שלא לצורך. הסיבה שניתנה לדרך יוצאת דופן זה היא, אם אפשר לומר, שהאלוקים היה מודאג מכך שכאשר ישראל ראתה מלחמה הם יחזרו למצרים. הפסוק מזכיר גם שבני ישראל יצאו ממצרים חמושה רומזים למלחמות הבאות.

שם משמואל מביא דיון במכילתא, הדומה ידי הכלי יקר. רב יהושע לוקח את העמדה כי ישראל צריכה לחוות את קריעת הים סוף כדי שיהיו להם די האמונה באלוקים ולמעשה לאמין לנבואתו של משה רבנו. זה היה כדי שהם יקבלו את התורה בהר הסיני. רב אליעזר יותר של פחות לוקח התפקיד שאת הרפתקאותיו במדבר היו צורך בכך שהעם היהודי הייתי לנו ביטחון במלחמה כדי שלא לברוח חזרה למצרים. הרעיון הוא שאם הם ינסו לחזור למצרה שהם חזרו בדרך העוקפת שהם כעת. על תגובות זה הרמב"ן שאם הגולה נראית קרובה קיים נטייה לחזור לשם. בנוסף על הקשיים ניצבת בפני העם המטוהר. בגלל הניסויים במדבר האומה קבלה ביטחון כי באמצעות דבקות באמונה, הם ינצחו במלחמה. נושא זה בא לידי ביטוי בתהילים מ"ה, ה',

             כִּי לֹא בְחַרְבָּם יָרְשׁוּ אָרֶץ וּזְרוֹעָם לֹא הוֹשִׁיעָה לָּמוֹ כִּי יְמִינְךָ וּזְרוֹעֲךָ וְאוֹר פָּנֶיךָ כִּי רְצִיתָם :

 זה משקף את סיפורה של מלחמת עמלק. המשנה מסביר כי כאשר לבם של ישראל היה לשמים שהם נצחו אבל כשלא, הם כשלו.  יש רמזים ומחקרים של מושגים אלה בסיפור ו' ב" שבחי הבעל שם הטוב "(שבחי הבש"ט ). בזה הבעש"ט נופל עם כנופיה של שודדים. הם אומרים לו שהם יכולים להראות לו את הדרך לארץ ישראל. זה מסלול של מערות ומעברים תת קרקעיים. כאשר הבעש"ט מלווה אותם הוא פוגש בחרב לוהטת מסתובבת, אשר גורמת לו לחזור על עקבותיו. בדרך חזרה הוא פוגש צפרדע ענקית במדבר. הצפרדע מסבירה שהוא היה תלמיד חכם שבייש את מצוות נטילת ידים ואז הלך לגמרי מחוץ לדרך הטוב. כתוצאה מכך זה היה העונש שלו.כשהוא הודה בחטאו לבעל שם הטוב, התלמיד חכם נסלח והוא עלה לעולם הבא.

 הפסוק הראשון בפרשה זו בא ללמד אותנו שמלחמת עמלק היא בכל דור ומניחה הרבה תחפושות. לפעמים זה עם פצצות וכדורים. בפעמים אחרות הוא פשוט נשק אוזן קשבת. לא בטוח שהמלחמה היא קשה יותר. יש נטייה כאשר הוא מתמודד עם חרב מתנדנדת או עוגמת נפש גולמית לברוח לחיים פחות מפרכים בגלות. עם זאת, אם היינו עדים לקריעת ה' את ים סוף, שמיעת קולו על הר סיני, ויש לי את כל עמלק הביס המוכן בקרב אחד, אזי לפנינו את האמונה וחוכמה לנצח במלחמות ה '.

לעילוי נשמת אהרון בן יוסף ז"ל

לתרומות והנצחות: 08/9791824

BeShalach - The Wars of Hashem

In parshas BeShalach the children of Israel leave Egypt and enter the Sinai Desert. It starts with the final attack of the Egyptians and the miraculous parting of the Red Sea and in which Israel passed through and Egypt drowned.  It continues with the sweetening of bitter water, manna raining down from heaven, and water from a rock; also miracles. It concludes with the defeat of Amalek in war by natural means.

The Chumash explains that when Israel left Egypt for the Holy Land, G-d did not let them take the short direct route along the Mediterranean coast. This was the route taken by Avraham to Egypt during the famine in his days and taken by the brothers of Yosef during the famine in their days. Rather the children of Israel traveled hundreds of miles to the south including unnecessarily traversing the Red Sea. The reason given for this unusual path is, if it's possible to say, that G-d was concerned that when Israel saw war they would return to Egypt. The pasuk also mentions that the children of Israel left Egypt armed hinting of wars to come.

The Shem MiShmuel brings a debate in the Mechilta, which is paralled by the Clee Yakar. Rabbi Yehoshua takes the position that Israel needed to experience the parting of the Red Sea so they would have the necessary faith in G-d and in fact believe the prophesy of Moshe rabenu. This was in order for them to accept the Torah on Mount Sinai. Rabbi Eliezer more of less takes the position that the adventures in the desert were needed so that the Jewish people would have confidence in war so they would not flee back to Egypt. The idea is that if they attempted to return to Egypt they would retrace the circuitous path they were currently on. On this the Ramban comments that if the diaspora seems close there is a tendency to return there. In addition the hardships faced by the people purified them. Because of the trials in the desert the nation gained confidence that through adherence to the faith, they would prevail in war. This theme is expressed in Psalm 44:4:

                כִּי לֹא בְחַרְבָּם יָרְשׁוּ אָרֶץ וּזְרוֹעָם לֹא הוֹשִׁיעָה לָּמוֹ כִּי יְמִינְךָ וּזְרוֹעֲךָ וְאוֹר פָּנֶיךָ כִּי רְצִיתָם:

For not by their sword did they inherit the land, neither did their arm save them, but Your right hand and Your arm and the light of Your countenance, for You favored them.

This mirrors the story of the war against Amalek. The Mishna explains that when the hearts of Israel were towards heaven they prevailed but when not, they faltered.

There are hints and explorations of these concepts in the sixth tale in "Praises of the Baal Shem Tov" (שבחי הבש"ט ). In it the Baal Shem Tov falls in with a gang of robbers. They tell him that they can show him the way to the land of Israel. It is a route of caves and underground passages. When the Besht accompanies them he encounters a swinging fiery sword, which causes him to turn back. On the return journey he encounters a giant frog in a desert. The frog explains that he was a religious scholar who disgraced the mitzvah of washing the hands then entirely went off the path. Consequently this was his punishment. When he confessed his sin to the Baal Shem Tov, the scholar was forgiven and he ascended to the world to come.

The first verse of this parsha comes to teach us that the war against Amalek is in every generation and assumes many guises. Sometimes it is with bombs and bullets. Other times the weapon is simply a sympathetic ear. It is not certain which war is the more difficult. There is a tendency when faced with a swinging sword or gross aggravation to flee to a less taxing life in the exile. However if we have witnessed the parting of the Red Sea, heard the voice on Mount Sinai, and have all ready defeated Amalek in one battle, we then have the faith and wisdom to prevail in the wars of Hashem.

>>>>>>>>> ^^^^^^^^^^^^^ <<<<<<<<<<

To view on YouTube click:         http://youtu.be/KuwyrZkGjSg

A discussion of how the parting of the Red Sea and other experiences in the desert prepared the Jewish people to accept the Torah and to fight the wars of Hashem

To download Audio click:  https://www.box.com/s/puqj7s9p2xg57usgdsy0

פר' בא - הכרה בכוחות המהוה

בפרשת בא קב"ה אומר למשה שהוא הכביד את לבו של פרעה, ולכן הוא צריך לדרוש את שחרורו של בני ישראל. מטרה, אם כי, אין בכך לקבל בחירותם, אלא הוא לעורר סירוב מפרעה ובכך להביא מכה נוספת על מצרים. הםפור ממשיך בהסברו של הקב"ה להתנהגות בלתי צפויה כזה, במיוחד כך שהעם יהיה לספר את הסיפור הזה לילדיהם ונכדיהם. הכוונה היא בכך ש" וידעתם כי אני ה' אלקיכם" (שמות י:ב).

 

הפסוק הזה חוזר על עצמו פעמים נוספות בחומש. הוא אמר ראשון כאשר מחאה משה ל אכזריות מפרעה שהיא תוצאה של הבקשה שאיסרא לקבל זמן כדי לחגוג פסטיבל דתי (שמות ו:ז). הקב"ה משיב כי הוא משחרר אותם מסבלם בצדק ובכוח רב. בנוסף הוא עושה אותם לעמו ו עושה את עצמו להיות האלוקים שלהם. לפחות חלק מזה הוא כדי שידעו "אני ה' אלקיך".

הביטוי הזה הוא גם אמר בחיבור עם הקב"ה מעניק לישראל את המן לאכול במדבר (שמות יב:טז) ומספר הפעמים בנביאים. הוא משמש פעמים רבות בספר יחזקאל, ובם חזונו של עמק העצמות היבשות.המעניין יחזקאל מכיל את אחד מהתיאורים הברורים של קב"ה על כסאו, פמלייתו, והמנגנון שבאמצעותו הוא מנהל את העולם.

החוט המקשר בין כולם הוא הכרה באלוקים בעולם הזה. כביכול קב"ה אמר "הנה אנוכי, זה שבו אתה יכול למצוא אותי". הוא אומר את זה למשה. הוא אומר את זה לעם ישראל. הוא אומר את זה לאדם שקורא את התנ"ך. הרבי יהודה הלוי בספר הכוזרי (סעיף א חלק עז) מבטא את הרעיון במונחים מאוד פיוטיים. הוא אמר "ואל יהיה וחוק בעיניך הראות ושמי עניינים אלקיי״ם נכבדים בעולם הזה התחתון כשיהיו רחומוים ההם נכונים לקבל אותם וזרו שרש האמונה ושרש המרי" 

קב"ה כביכול הוא בתקשורת המתמדת עם היצירה שלו ובמיוחד עם העם היהודי. הבעיה היא שאנחנו לא מכירים באלוקים גם כשהוא מדבר איתנו. תנ"ך הוא נותן לנו מקומות שבם אפשר לראות אותו. ה' הוא מוחשי בהשפלה וההרס של הרשעים, כמו גם את גאולתו של הצדיק. הוא יכול להימצא בביצועו של צדק ובעצמה גדול, כמו גם את הפעילות היומיומית של לקיחת הלחם היומי שלנו. לפעמים קב"ה מתנהג בישירות פעמים אחרות דרך אמצעות כמו טבע או ההתנהגות של יצורי חיים.

לעולם אדם חייב להיות דרוך לראות את נוכחותם של הכוחות המהוה. הפרשה מסתיימת במצוות של פסח ותפילין. אלה מספקים רמז לשביל צורך להכיר את הבורא. הרעיונות שהובעו הם את החשיבות של שמירת דת ודווקא עדויות. צריך להיות עניו, חכם, וזריז. אדם צריך להיות מודע ליציאת מצרים ובמיוחד המכה בכורות. בנוסף המקום הטוב ביותר להיות ניחן בתפיסה מיוחדת הוא ארץ ישראל

Parshas Bo: Recognizing the Powers that Be

In Parshas Bo G-d tells Moshe that He has hardened Pharaoh's heart, therefore he should demand the release of the children of Israel. The object, though, is not to gain their freedom, rather it is to elicit a refusal from Pharaoh and thereby bring another plague on Egypt. The passage continues with G-d's explanation for such unexpected behavior, specifically so that the nation will recount this story to their children and grandchildren. The purpose being so that "all of you will know that I am Hashem your G-d (וידעתם כי אני ה' אלקיכם) (Shmos 10:2).

This phrase is repeated another two times in the Chumash. It is first said when Moshe objects to the harsh treatment by Pharaoh which is a result of the request that that Israel receive time off to celebrate a religious festival (Shmos 6:7). G-d replies that He is liberating them from their suffering with justice and great power. In addition He is making them His nation and making Himself their G-d. At least part of this is so that they will know the "I am Hashem your G-d".

The phrase is also said in connection with G-d giving Israel the manna to eat in the desert (Shmos 16:12) and a number of times in the Prophets. It is used many times in the book of Yechezkel, among them his vision of the valley of the dry bones. Interestingly Yechezkel contains one of the clearest descriptions of G-d on His throne, His entourage, and the mechanism by which he runs the world.

The common thread in all of these is recognition of G-d in this world. So to speak G-d is saying, "Here I am, this is where you can find Me". He is saying it to Moshe. He is saying it to the nation of Israel. He is saying it to the person reading the Tanach. Rabbi Yehuda HaLevi in the Kuzari (part 1 paragraph 77) expresses the idea in very poetic terms. He states that one should not consider it improbable that there are G-dly traces in this lower world. However, one must be primed to accept them. He adds that this is the root of both faith and denial.

So to speak G-d is in constant communication with his creation and particularly with the Jewish people. The problem is that we do not recognize G-d even when he is talking to us. The Tanach is giving us places where He can be seen. Hashem is perceptible in the humiliation and destruction of the wicked as well as the redemption of the righteous. He can be found in the execution of justice and in great might as well as the mundane activity of harvesting our daily bread. Sometimes G-d acts directly other times through agencies like nature or the behavior of living creatures.  

Never the less a person must be primed to see the presence of the Powers that Be. The parsha concludes with the mitzvahs of Pesach and tefillin. These provide a hint of the path needed to recognize the Creator. The ideas conveyed are the importance of religious observance including ritual testimonies. One should be humble, wise, and energetic. A person should be mindful of the exodus from Egypt and specifically the sleighing of the first born. In addition the best place to be graced with special perception is the land of Israel.

וארא: העקשן של חטא וחורבנם

וארא: חטא העקשנות וחורבנם

פרשת וארא ממשיך סיפור יציאת ישראל ממצרים. נושא מרכזי הוא כמה הרסני חטא יחיד יכול להיות אם הוא דבק בעקשנות. החטא שמעורר את פורעניות הקשות על פרעה ומצרים, הוא בגלל סירובם לאפשר לבני ישראל לצאת מתחומם. זה גורם לעשר מכות נוראיות ומגיע לשיאו עם טביעת המצרים בים הסוף.

החטא למעשה מתחיל כאשר פרעה מטיל שרשרת זהב סביב צווארו של יוסף. במידה מסוימת הוא אומר ליוסף שאפילו עם כל הפאר הזה, הוא קשור בשלשלות למצרים. זה הופך להיות ברור יותר עם ​​קבורתו של יעקב. פרעה מאפשר ליוסף לעזוב באופן זמני רק בגלל שבועה שהוא עשה לאביו להביאו לקבורה בארץ הקודש. כאשר יוסף בעצם נוסע למערת המכפלה הוא מלווה על ידי כוח מצרי גדול אשר יגרמו באם הוא ימלט לתוצאות קשות מאוד. בנוסף הוא מתחייב להשאיר חפצים וילדים של בני ישראל  במצרים, במידה מסוימת כמשכון.

כאשר בני ישראל הופך להיות עם גדול ורב עצמה, מצרים חוששת כי במקרה של מלחמה על ידי ביצוע עסקה עם האויב שהם יכולים לעזוב. בתשעת הראשונים של העשר מכות פרעה עקשן מסרב לאשר לעם ישראל לנסוע הרחק משליטתו. לאחר מותם של הבכורים בהסכמת מצרים עזבו בני ישראל את ארץ מצרים, אך הם חזרו בהם ורדפו אחריהם.

מצרים מכירה בטובה הניכרת שישראל עשתה עבורם. הם גם מודעים שלישראל יש זכות לצאת, אולם הם לא מכבדים את הזכות הזאת, זה דומה ליחסו של לבן, כאשר יעקב הופך אותו מאיש עני לאיש עשיר, לבן לא רק שלא רוצה שיעקב יעזוב הוא גם רוצה לשמור את כל הרווחים לעצמו ולטפל ביעקב כאילו היה ילד קטן עוזר בחנות. תיקון על חטא זה נעשה בזמן המשנה, כאשר מינו את רב אלעזר בן עזריה לנשיא, אשתו שאלה אותו אם הוא יכול לקבל את העובדה שמינויו להיות ראש הסנהדרין יהיה זמני בלבד, הוא השיב שהוא יכול מכיוון שזה יהיה כבוד גדול שהחזיק במשרה, אפילו לזמן קצר.

הנחישות העקשנית של מצרים להחזיק את בני ישראל, נראה כאמצעי להראות כמה הרסני חטא קטן יחסית יכול להיות אם הוא נצמד אליו. הרצון לשמור על עובד רווחי, שיש לו רצונות להזדמנויות טובות יותר, זה לא כל כך נורא, עם זאת, העקשנות גורמת להרבה יותר חטאים חמורים ועם השלכות חמורות, המצרים מתחיל ברדיפות שהופכות פרנואידי ורצחני.

עד שמשה מתקרב אל פרעה, כאשר החטא שולט עליו, ועל יועציו, ועל העם המצרי, כאשר משה הופך את מטהו לנחש אשר אוכל את הנחשים שנהיו מהמטות של יועצי פרעה, הם באמת צריכים לדעת שהם לא יכולים לנצח. במכה השלישית (כינים) יועציו של פרעה מילולית מכירים בכך שזה את אצבעו של הקב"ה. האיום להביא מכת ארבה (ה8) נלקח ברצינות, אבל זה לא משנה את המצב. העקשנות בהיצמדות ל"חטא הקטן" גורמת לחטאים גדולים וחטאים אחרים שהיו קיימים, להתגלות. פרעה מתחילה להיות רודן ואנשיו הפכו לרוצחים. כאשר החטא שולט עליהם אותו ומפתל את שכלם וגורם להם להיות אפיקורסים גאים שמשחקים משחקים מטופשים. בסופו גורם להרס שלהם.

כל אנשים וכל האומות יש חולשות וטעויות. השאלה היא באיזה שלב הם מתוקנים. כאשר אדם מזוהה עם מצווה דתית הוא עושה זאת. זה יהיה כמעשה אמונה. פעמים אחרות אדם פועל מכיוון שהוא לומד על ידי התנהגות של סביבתו. לפעמים אחרות עדיין אדם יפעל על ידי התבוננות פנימית שלו של החוש הטוב והרע. אם הוא עושה כך זה הוא תוצר של דברים כמו הסתכלות והתבוננות שזה יהיה תוצר של השכל. סוגים מסוימים של התנהגות לעורר אהבה או שנאה או יכולים להיות יפה או מכוער. מידה זו היא תוצר של רגשות. לעתים התנהגות מעוררת תגובה פיזית, טובה או רעה. זה במישור המעשה.

בכל הארבעה המצבים יש דרגות של בהירות. לעתים אדם מתמודד עם רמזים עמומים פעמי הודעה השנייה היא נראית לעין. מצווה דתית יכולה להיות מאוד ברורה. דברים אחרים יכולים להיות מאוד הגיוניים או טפשים מאוד. תגובה רגשית יכולה להיות מאוד חזקה. משהו יכול להיות מועיל או מזיק מבחינה פיזית. הבהירות מגדיל את המקרה להתנהגות מסוימת הופכת למושך יותר. באיזה מקום גורם החטא להתפתחות מרכיבים פסיכולוגיים שלילים.

 

יש ממד חברתי. בדרך כלל אחד חייב להפר מוסר פופולרי לעשות משהו לא בסדר. עם זאת יש פעמים שהחברה לא בסדר וצריך להפריד את עצמו לעשות את הדבר הנכון. כאשר אדם פועל על ידע של עובדה חדשה או הבנה של ההשלכות של מידע קיים, הוא העריך שהוא  חכם. אם הוא דבק בדוגמה שהוא העריך כעקרוני. אם הוא משלם מחיר על שעשה את הדבר הנכון, הוא העריך שהוא צדיק. 

VaEra - The Stubborn of Sin and Their Destruction

Parshas VaEra continues the story of the exodus of Israel from Egypt. A major theme is just how destructive a single sin can be if it is stubbornly adhered to. The sin which triggers the harsh retributions on Pharaoh and Egypt is their refusal to allow Israel to leave their domain. This causes ten horrible plagues and culminates with the drowning of the Egyptians in the Red Sea.

The sin in fact begins when Pharaoh places a golden necklace around the neck of Yosef. To a certain extent he is telling Yosef that even with all of this luxury; he is chained to Egypt. This becomes clearer with the burial of Ya'akov. Pharaoh allows Yosef to leave temporarily only because of an oath made to his father to bury him in the Holy Land. When Yosef actually travels to the Ma'aras HaMachpela he is accompanied by a large Egyptian force which would make escape very difficult. In addition the possessions and children of the Israelites remain in Egypt to a certain extent as a pledge.

When Israel becomes a large and powerful people, Egypt fears that in the event of a war by making a deal with the enemy they could leave. In the first nine of the ten plagues Pharaoh steadfastly refuses to authorize Israel to travel away from their control. After the death of the first born Egypt consents to their departure but reneges and pursues.

Egypt recognizes the considerable good that Israel has done for them. They are also cognizant that Israel has the right to leave, however they do not respect that right. This is similar to the attitude of Lavan. Ya'akov has made him from a poor man into a rich man. Lavan not only did not want Ya'akov to leave but wanted to keep all of the profits for himself and treat Ya'akov as if he was a small child helping around the store. A rectification for this sin was made in the Mishna by Rabbi Elazar ben Azarya when his wife asked him if he could accept the fact that his appointment to be head of the Sanhedrin would only be temporary. He replied he could as it would be an honor to have held the post even for a short time.

The stubbornness of Egypt's determination to hold onto Israel, though, seems only to be a vehicle for how destructive a relatively small sin can be if it is clung to. The desire to retain a productive employee, who has his sights on better opportunities, is not so terrible. However, the obstinacy causes much more serious sins and with serious consequences. In Egypt it starts with persecution which becomes paranoid and murderous.

By the time Moshe approaches him, the sin is ruling over Pharaoh, his advisors, and the Egyptian people. When Moshe turns his staff into a snake which eats the staffs turned to snakes of Pharaoh's advisors, they really should know that they can not win. With the third plague (lice) Pharaoh's advisors verbally acknowledge that it is the finger of G-d. The threat to bring a plague of locusts (the eighth) is taken seriously, but it does not change the situation. The obstinacy in clinging to a small sin causes big sins and other sins that were present to surface. Pharaoh begins a tyrant and his people become murders. When the sin rules over them it twist there brains making them vain apostates playing stupid games. In the end it causes their destruction.

All people and all nations have their failings and shortcomings. The question is at what point they are corrected. At times a religious precept will strike a responsive chord and a person will proceed to follow it. This would be reckoned as an act of faith. Other times a person is taught by the behavior of his environment. Still other times a person will be guided by his internal sense of right and wrong. If this is the product of things like observation and meditation it would be a product of the intellect. Certain types of behavior arouse love or hatred or can be beautiful or ugly. Learning from this is a product of the emotions. At times behavior elicits a physical reaction, good or bad. This is in the realm of action.

In all four situations there are degrees of clarity. At times a person is dealing with abstruse hints other times message is apparent. A religious precept can be very clear. Other things can be very logical or very stupid. An emotional response can be very strong. Something can be physically beneficial or harmful. As clarity increases the case for a particular behavior becomes more compelling. At some point refusal to submit becomes a sin and a psychological complex tends to develop.

There is a social dimension as well. Typically one must violate popular morality to do something wrong. However there are times when society is wrong and a person must separate himself to do the right thing. When a person acts on knowledge of a new fact or an understanding of the implications of existing information, he is reckoned as a חכם (wise man). If he adheres to dogma he is reckoned as principled. If he pays a price for doing the right thing he is reckoned as a צדיק (tsadik).

To view on YouTube click:         http://youtu.be/N0yWLr_293w

Parsha VaEra explores how great the damage caused by stubbornly clinging to a transgression can be and knowing when a person must change his behavior.

To download Audio click:  https://www.box.com/s/w0rictj3mbk0lbs78kx3

שמות: ישועת הרחוקים והשפלים

ספר שמות נפתח עם הירידה של בני ישראל לעבדות. זה לא היה עבדות כפי שמקובל לחשוב על זה כי זה לא היה מקרה של מצרים בפרט מחזיקה יהודי מסוים כעבדים. אלא שזה היה מקרה של גיוסו לשירות ציבורי שבו עבודת העבודה הייתה מוגזמת ובוטה. אומה אחת בעובדה שעבוד עם אחר אבל אדם אחד לא היה שעבוד אחר.

הרדיפה מתחילה עם "מלך חדש של מצרים אשר לא ידע את יוסף." יש ויכוח בגמרא בנוגע להצהרה זו. צד אחד אומר שהוא היה אדם חדש, על הכסא שלא ידע יוסף באופן אישי. הצד השני הוא יותר ביעד עם הנושא של הטקסט. באופן ספציפי, כי המלך החדש של יוסף ידע אבל התנהג כאילו הוא מעולם לא שמע עליו והיה לו המערכת תחזור למצב בו היה לפני שהפך למשנה למלך יוסף.

יש הבדל מובהק בשינוי בעמדות כלפי דת על ידי השושלת המצרית. תגובתו של פרעה קודם ליוסף הייתה, "האם יש ניתן למצוא אדם כזה שיש לו רוח האלוקים בו", (בראשית  41:38). הוא גם מאוד סומך על יוסף, במידה שהוא נותן לו סמכות רחבה מאוד. פרעה מאוחר יותר שונה במידה ניכרת. כאשר פנו אל משה, פשוט לזמן מחוץ לפסטיבל דתי במדבר, הוא משיב בכעס, "מי הוא ה' שאני צריך להקשיב לקולו לפטר את ישראל, אני לא יודע וגם לא ה' וגם לא אפטר ישראל", (שמות ה:ב). פרעהה מאוחר למעשה מכחישה דת ובוטחת בבני ישראל.

הסיבה שניתנה על ידי החומש לרדיפה היא שהמצרים חששו שישראל תעזוב תחומם. כתוצאה מכך הם הנהיגו שיטה כדי למנוע פעולה זו. כאשר הגישה לא ספקה את הציפיות שלהם, באמצעים יותר ויותר קשים לא יושמו.

הדיכוי נמשך שנים רבות גם לאחר שפרעה הנהיגה נפטר. הבני ישראל גניח בגלל המצוקה ובכיים נשמעים לפני כסא הכבוד. בשלב זה קב"ה כביכול מזכיר את בריתו עם האבות. המשפט שמסתיים במשפט קשה ", והקב"ה ידע" (שמות2:23-25 ). השאלה היא מה הוא יודע? התורה התמימה מביא תלמוד הירושלמי (תענית 81) שהיו מחשבות על חזרה בתשובה בתוך בני ישראל. זה יוצר קושי כי מהטקסט אין חטא נראה לעין. תשובה מובנת בדרך כלל כנטישה ומתחרט הפרה. עם זאת, זה יכול לכלול פונה אל דת לאחר שאחד רק יש להיות נעדר. במילים אחרות, בגלל הרדיפה חלה התעוררות בראשיתית של האמונה.

זה כאן כי אנו מתחילים לראות היבט של ישראל וזה משימה בעולם הזה. למרות שיהודי יכול לעשות שום דבר שהוא יהודי, לא פחות שיש בו היבט של אברהם, יצחק ויעקב. לכן עצם מראו של יהודי יכול לעורר סוגיות הנוגעות לחוכמה, קדושה ואמונה באלוקים. הטבע הפנימי של העולם הוא אפל עם קרן של אור שמתפשט. מה שזה אומר הוא שידע גבוה וקדושה גבוהה יותר מדוכאים לעתים קרובות. כי תמיד יש התקדמות בחוכמה והמוסר תמיד יהיה היבט של הגלות המצרה. זהו גם היבט של הפסוקים האחרונים של תהלים מד: כא-כז.

" כא אם שכחנו שם אלקינו ונפרש כפינו לאל זר כב הלא אלקים יחקר זאת כי הוא ידע תעלמות לב כג כי עליך הרגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה כד עורה למה תישן אדני הקיצה אל תזנח לנצח כה למה פניך תסתיר תשכח ענינו ולחצנו כו כי שחה לעפר נפשנו דבקה לארץ בטננו כז קומה עזרתה לנו ופדנו למען חסדך ".

גם רמז במזמור הנ"ל הוא היבט של הרוע של רדיפה ובעצמו. חלק מהדיכוי במצרים היה פשוט סבל חסר טעם. יהודי צריך להיות מופרע על ידי שבכל פעם שהיא מתרחשת. אחד הופך לרגיש יותר לזה לאחר שחש בכאבו אישי. זהו היבט של תהלים עב: יב-יד.

" יב כי יציל אביון משוע ועני ואין עזר לו יג יחס על דל ואביון ונפשות אביונים יושיע יד מתוך ומחמס יגאל נפשם וייקר דמם בעיניו טו ויחי ויתן לו מזהב שבא ויתפלל בעדו תמיד כל היום יברכנהו ".