Talmudic Musings: Taking Possession of Found Objects

I recently started the second chapter of mesechta Bava Metzia. It is called אלו מציאות which means these are the found objects. The subject matter is found objects which the finder may keep. The general doctrine is that if the loser of an object looses hope of finding it then the object is considered as abandoned property and the finder will acquire legal title to it. This doctrine is called ייאוש meaning dispair because the owned has dispaired of ever recovering this object. Its source in scripture is unclear and oblique. Nevertheless it is an important accepted principle. The example given is an item that falls into the sea or a river. It is assumed that the owned would dispair of ever getting it back. Therefore if it washes ashore the finder will legally own it. 

In many cases the lost object has a sign that will allow the owner of it to identify it. In this case the finder typically must make an effort to return it. The idiom used is להכריז, to announce, meaning the finder must make an announcement in the hopes that the owner will come forward. This is based on the verse, "וְכֵ֣ן תַּעֲשֶׂ֗ה לְכׇל־אֲבֵדַ֥ת אָחִ֛יךָ אֲשֶׁר־תֹּאבַ֥ד מִמֶּ֖נּוּ וּמְצָאתָ֑הּ". "And so shall you do with any lost article of your brother which he has lost and you have found", (Deuteronomy 22:3). From the word מִמֶּ֖נּוּ (which he has lost) the Gemara imputes the idea that the lost object has a means of identification. After meditating on the phrase "[the item] that was lost from him (אֲשֶׁר־תֹּאבַ֥ד מִמֶּ֖נּוּ), I didn't understand it that way. Rather it seems to be implying that the item has some value. It seems to me that there is not an obligation to return something of negligible value, say a paper clip, unless it's return is demanded. However one who goes through the trouble of returning it would be credited with performing a mitzvah.

My basic reading of the Chumash is that lost articles should be returned. Whether its owner has dispaired of getting it back seems to me to be irrelevant. However items of little value can be kept by the finder. The amount of trouble involved with holding onto an unclaimed object, including ones of value, seems to be important. If after a reasonable wait the item remains unclaimed the finder can treat it as if it is his own. In the case of money, this means that he can spend it. Perishables likewise may be consumed. If the owner should later show up, the finder has no obligation to make restitution. However if it's a durable item that can be returned without an expenditure by the finder, for example a piece of jewlery, it should be returned.

Talmudic Musings: Oaths (Bava Metzia 4)

 

בס"ד

MUSING ABOUT AN OATH:

The Gemara in Buba Metzia page 4 involves itself in a discussion about oaths. The general topic is if two people are holding a cloak and both claim it is entirely theirs then they swear that they own at least half of the tallit and divide it. To a certain extent this is based on Exodus 22:7 which states that if a person gives an article to his neighbor for safekeeping and the article is subsequently stolen then, the neighbor must swear that he himself did not take the item. 

Based on this the Gemara explores the idea of when an oath is appropriate. A major concern is not to create a situation where a false oath will be made. The tone of the Chumash is that the item in question really was stolen. However to put everybody's mind at ease about this the neighbor swears an oath. This presupposes that the neighbor is not a liar who has respect for religion including fear of the Almighty. 

Part of the discussion revolves around a מודה במקצת. This literally means he acknowledges part and applies to one who acknowledges a debt but claims the amount owed is less. Because there is no evidence of a debt, the defendant is in a position to deny there is any debt whatsoever. As a result he must swear that he owes the lower amount and no action is taken on the disputed amount. Part of the analysis is that the borrower is fundamentally honest. Therefore if he really did owe the higher amount, he would admit to it rather than swear a false oath. In the case of one who owes money and denies it entirely, the belief is that he would also lie under oath. As such, administering an oath is pointless. 

The hint in all of this is that we should prefer to do business with reputable people. A problem may create a hassle, but in the end they will make good. 

Siyum in Bava Kama

 בס"ד

On 8 Elul I completed the book (tractate, Mesechta) “Bava Kama” in the Babylonian Talmud. The title basically means “First Part” because it is from a three part series. The theme of the trilogy is  property damages. Because of its large volume, it is divided into three parts. The other two are Bava Metzia (center part) and Baba Basra (final gate). Baba Kama deals with robbery and restitution for damages. It is considered a very prestigious Mesechta and those that study it are often treated with honor.

I started learning it as a result of a visit about two years ago to my old Talmud teacher, Rabbi Moshe Pindrus, from Yeshiva Ohr Somayach. I hadn't seen him in quite some time and during the course of our conversation he asked if I was studying Gemara. When I sheepishly admitted that I was not, a look of great sadness crossed his face. With that I resolved to resume my Talmud studies. 

As an expression of my happiness, I phoned my old Gemara havrusa (study partner) Avraham Ehrblich. I discussed the mesechta with him commenting that my understanding and appreciation of the Talmud had advanced considerably over the years. He gave me a heartfelt congratulations and wishes for further success. 

We chatted some and I could see that he was interested in hearing of the insights I had obtained. I focused on the section of the Gemara which deals with the topic that is about returning a stolen item to a deceased convert who has no heirs. It is typically called גֶזֶל הַגִר. It’s based on Numbers 5:8, which states, “If a man has no savior (גֹּאֵל) to return his guilt (הָאָשָׁם) to, his guilt will be returned to Hashem to the priest, besides the ram of atonement that through which he will be atoned”. The Gemara takes the position that a convert is a totally new creation, therefore prior blood relations no longer exist. Also all Jews are related through Jacob, our patriarch. As a result this verse can only refer to robbery from a convert. There are many aspects to this verse that can be explored especially in view of its analysis in Bava Kama. 

The aspect that captured my attention at the moment was the question posed by the Gemara as to whether the item returned to the priests should be viewed as an inheritance or a gift. My own point of view is that an inheritance involves more than property, rather it includes the idea of keeping the memory of the deceased alive. Traditional applications of this concept include saying Kaddish for the deceased, lighting a memorial candle on the yahrzeit, and periodically visiting the grave. For myself I look at photographs of them and upload them onto Facebook, phone members of  my family, and bring refreshments to shul.

Extending the concept that a convert is a new creation to the extent that the immediate family is not to be reckoned in all cases as inheritors, seems to me to be excessive. In addition saying that a very distant relative is an inheritor also seems to be excessive. More problematic the net result of these positions is to basically annul this verse in the Torah.

I also received congratulations from others, among them my good friend from Brachfeld Baruch Rosenfeld, Rabbi Viener of the Biala synagogue, where I often sit and learn, as well as my brother Danny. In addition I made donations to the websites Sefaria and Chabad. To celebrate I made myself a festive meal of a salami sandwich and a beer. 

The next day I went to the Western Wall to give thanks to G-d for bringing me to this achievement. It took me about two years to finish the mesechta. As a result I was happy and proud and this seemed to be a good way to express my joy. My old magid shiur in Gemara was on the way and I was lucky enough to find him at home. In fact this was the high point of the Jerusalem visit. 

I was happy to go to the Wall and there I gave tsedaka and said a number of Psalms among the 45, 103 and 148. Psalm 45 describes a talmid chacham as a humble, righteous warrior, married to a beautiful woman. Psalm 103 main theme is penitence and God’s love and mercy. It’s often said as a prayer for the sick. I particularly like verse 5, “He satitiates your body with good, and renews like an eagle my youth”. Psalm 148 is an exhortation for all aspects of the creation to praise Hashem. Its beauty comes through its diversity and increasing intensity. 

There is a halachic opinion that it is a mitzvah to spend money in Jerusalem. It’s an aspect of the second tithe. As such I had a half a pita of falafel and a french fries at one of my favorite shops. Inside the old city I ate a slice of pizza. And in the central bus  station I bought some ice cream.

Even so, seeing Rabbi Pindrus is what really warmed my heart. Of all my teachers he’s one that I’d use the word beloved. He welcomed me warmly and cheerfully. I’m 72 and he may be around 80 and I could see the years had taken their toll. His apartment was in the neighborhood across the street from Yeshiva Or Somayach where he had spent his career. I’d say that he had dedicated his life to the yeshiva world and that the Gemara was central to his life. 

We chatted for about an hour about Talmud study and I said that for a long time I did not really understand the document. Specifically it was not case law but rather pilpulei talmidei chachamim (פילפולי תלמודי חכמים), literally the discussions of wise students. To really understand the Gemara it helps to function on a colell. There you will find people as wise and saintly as Rabbi Shimon bar Yochai, teachers as learned as Rabbi Meir, and students as dedicated as Rabbi Yehuda. There are also havrusas like Rav and Shmuel, Rabbi Yochanan and Reish Lakish, and Beit Hillel and Beit Shamai. It may be cringe worthy but at times their discussions more resemble those of sports fans than those of jurists, but that really is the way to understand it. At the cost of misunderstandings of the law one gains a love of those that study Torah.

This caused many heated discussions between Rabbi Pindrus and myself, especially because my focus was the Torah of Moses and the prophets. I expressed the sentiment that at times studying the Gemara was like searching for pearls in the sand. The result at times was that the opinion that I felt was true may be rejected. 

I then expounded on the verse concerning an ox that has been witnessed to be dangerous must be carefully guarded by its owner. The Chumash states that if the owner fails to do so, he should die. Rabbi Pindrus quickly added at the hands of heaven meaning that it was not a capital offense to be executed by a human court, which is the accepted explanation. I voiced the objection that according to the Gemara for the ox to be adjudicated to be dangerous it must kill three times. This was inconsistent with the verse that an ox that kills one person must be stoned to death. The rabbi with understanding and some exasperation gave one of the explanations in the Gemara that perhaps the ox hid out in a swamp, thereby evading judgment. I said that there is an opinion in the Gemara, briefly stated and quickly rejected, that a judge can rule that the animal is dangerous even if it has not killed a man, which was my point of view. Also this seems to be the intent of the Torah. Rabbi Pindrus was all smiles when I took a selfie with him and I continued on my way.

The following Shabbos I made a formal siyum at the Biala beis midrash, where I sponsored a kiddush. It was not elaborate; Yerushalmi kugel, herring, and a bottle of Arak. I said the special kaddish for a siyum after which Rabbi Weiner started dancing with me and other congregants promptly joined in. While we enjoyed the refreshments the rabbi gave a talk on the weekly Torah reading during which he praised those that study the Torah. I also started the next mesechta in the Gemara Bava Metzia and received many good wishes that just as I finished this project so too I should start and finish other sacred texts.

לע"נ

האבא פייוול בן אהרן זצ"ל ב אדר תשפ"ג

  האמא מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טו ניסן תשנ"ח

העלון ניתן לקבל גם באתר  http://dyschreiber.blogspot.com

סיום בבא קמא 424

 בס"ד

בח' אלול זיכוני ה' לסיים את מסכת "בבא קמא" בתלמוד הבבלי. משמעות שם המסכת "בבא קמא" היא בעצם "חלק ראשון", מכיוון שהיא שייכת לסדרה של שלושה חלקים. נושא הסדרה הוא נזקים. בגלל גודלו הגדול, הוא מחולק לשלושה חלקים. השניים האחרים הם בבא מציעא (חלק האמצעי) ובבא בתרא (חלק האחרון). בבא קמא עוסק בשוד והשבת פיצויים. היא נחשבת למסכתא מאוד יוקרתית ואלה שלומדים אותה ובקיאים בה זוכים לרוב בכבוד.

התחלתי ללמוד אותו בעקבות ביקור לפני כשנתיים אצל מורי הוותיק לתלמוד הגאון רבי משה פינדרוס מישיבת אור שמח. לא ראיתי אותו די הרבה זמן ובמהלך שיחתנו הוא שאל אותי אם אני לומד גמרא. כשהודיתי בבושה שאני לא, מבט של עצב גדול חלף על פניו. לכך החלטתי לחדש את לימודי התלמוד.

כביטוי לאושרי, התקשרתי לחברותא הישן שלי בגמרא אברהם ערבליך. שוחחתי עמו על המסכת, והערתי שהבנתי והערכתי את התלמוד התקדמו במידה ניכרת במהלך השנים. הוא נתן לי ברכות מכל הלב ואיחולים להמשך הצלחה.

שוחחנו קצת וראיתי שהוא מעוניין לשמוע על התובנות שקיבלתי. התמקדתי בחלק בגמרא העוסק בנושא החזרת חפץ גנוב לגר שנפטר, שאין לו יורשים. זה נקרא בדרך כלל גֶזֶל הַגר. זה מבוסס על מה שכתבו במדבר (ה ח), שאומר, "וְאִם-אֵין לָאִישׁ גֹּאֵל, לְהָשִׁיב הָאָשָׁם אֵלָיו--הָאָשָׁם הַמּוּשָׁב לַה', לַכֹּהֵן:  מִלְּבַד, אֵיל הַכִּפֻּרִים, אֲשֶׁר יְכַפֶּר-בּוֹ, עָלָיו". גֹּאֵל מובן בדרך כלל כ"יורש", אך תרגום טהור יהיה "מושיע". השימוש הראשון במילה אשם מובן כחפץ שנגנב. השימוש השני בו מתייחס למנחת אשם המובאת לכפר על שבועת שקר. הגמרא נוקטת בעמדה שגר הוא יצירה חדשה לגמרי, ולכן לא קיימים עוד קשרי דם קודמים. גם כל היהודים קשורים דרך יעקב אבינו. כתוצאה מכך פסוק זה יכול להתייחס רק לשוד מגר. ישנם היבטים רבים לפסוק זה שניתן לחקור במיוחד לאור ניתוחו בבבא קמא.

ההיבט שמשך את תשומת לבי כרגע היה השאלה שהציבה הגמרא האם יש לראות בחפץ שהוחזר לכוהנים ירושה או מתנה. נקודת המבט שלי היא שירושה כרוכה יותר מאשר רכוש, אלא היא כוללת את הרעיון של שמירת זכרו של הנפטר בחיים. יישומים מסורתיים של מושג זה כוללים אמירת קדיש עבור הנפטר, הדלקת נר זיכרון ביורצייט וביקור מעת לעת בקבר. בעצמי אני מסתכל בתמונות שלהם ומעלה אותם לפייסבוק, טלפון לבני משפחתי ומביא כיבוד לבית הכנסת.

הרחבת התפיסה לפיה מתגייר הוא יצירה חדשה עד כדי כך שאין לחשב את המשפחה הקרובה בכל המקרים כיורשים, יכול להיראות מוגזמת. אך במקביל לומר שקרוב משפחה מאוד רחוק הוא יורש נראה גם מוגזם. בעייתית יותר היא התוצאה נטו של עמדות אלו היא בעצם לבטל את הפסוק הזה בתורה.

בסיומי את מסכת בבא קמא זכיתי לברכות מחברים רבים, ביניהם חברי הטוב מברכפלד ברוך רוזנפלד, הרב וינר מבית הכנסת ביאלה, בו אני מרבה לשבת ולומד, וכן אחי דני. בנוסף תרמתי לאתרי ספריא וחב"ד. ואני בעצמי ביטאתי את שמחתי והכנתי לעצמי ארוחה חגיגית של כריך סלמי ובירה.

למחרת הלכתי לכותל להודות לה' על שהביא אותי להישג הזה. מדובר בכברת דרך ארוכה מאוד, לקח לי בערך שנתיים לסיים את המסכת. כתוצאה מכך הייתי שמח וגאה ונראה היה שזו דרך טובה לבטא את השמחה שלי. המגיד שיעור הישן שלי בגמרא היה בדרך והתמזל מזלי למצוא אותו בבית. למעשה זה היה נקודת השיא של הביקור בירושלים.

שמחתי ללכת לכותל ושם נתתי צדקה ואמרתי מספר תהילים בינם ה, קג ו -קמח. תהילים מה מתארת תלמיד חכם כלוחם עניו וצדיק, נשוי לאישה יפה. הנושא העיקרי של תהילים קג הוא תשובה ואהבתו ורחמיו של אלוהים. לעתים קרובות זה נאמר כתפילה לחולים. אני  אוהב פסוק 5 במיוחד, "הַמַּשְׂבִּיעַ בַּטּוֹב עֶדְיֵךְ;    תִּתְחַדֵּשׁ כַּנֶּשֶׁר נְעוּרָיְכִי" . תהילים קמח היא גירוש לכל תחומי הבריאה לשבח את השם. היופי שלו מגיע דרך המגוון שלו והתחושה ההולכת וגוברת.

יש דעה ההלכית שמדובר במצווה להוציא כסף בירושלים. זה היבט של המעשר השני. לכן קניתי לי חצי פיתה של פלאפל וצ'יפס באחת החנויות האהובות עלי. בתוך העיר העתיקה אכלתי משולש פיצה. ובתחנת האוטובוס קניתי גלידה.

אף על פי כן, לראות את הרב פינדרוס זה מה שבאמת חימם את ליבי. מבין כל המורים שלי הוא אחד שהייתי משתמש במילה אהובה. הוא בירך אותי בחום ועליז. אני בן 72 והוא יכול להיות בסביבות 80 ויכולתי לראות שהשנים גבו את מחירם. דירתו הייתה בשכונה שמעבר לרחוב מישיבה אור שמח, שם בילה את הקריירה שלו. הייתי אומר שהוא הקדיש את חייו לעולם הישיבה וכי הגמרה הייתה מרכזית בחייו.

שוחחנו כשעה על לימוד תלמוד ואמרתי שהרבה זמן לא ממש הבנתי את המסמך. ספציפית זו לא הייתה פסיקת דין משפט  אלא פילפולי תלמודי חכמים, ממש דיונים של תלמידי חכמים. כדי להבין באמת את הגמרא זה עוזר להבין את התפקד של הכולל.

במסכת אנו מוצאים אנשים חכמים וצדיקים כמו רבי שמעון בר יוחאי, מורים מלומדים כמו רבי מאיר, ותלמידים מסורים כמו רבי יהודה. יש גם חברותות כמו רב ושמואל, רבי יוחנן וריש לקיש, ובית הלל ובית שמאי. זה אולי ראוי להתכווצות אבל לפעמים הדיונים שלהם דומים יותר לאלה של אוהדי ספורט מאשר לאלה של משפטנים, אבל זו באמת הדרך להבין את זה. במחיר של אי הבנות בהלכה זוכים לאהבת הלומדים תורה. 

זה גרם לדיונים סוערים רבים בין הרב פינדרוס לביני, במיוחד בגלל שאני מתמקד בעיקר בלימוד תורת משה והנביאים. הבעתי את התחושה שלעתים לימוד הגמרא היה כמו חיפוש פנינים בחול. התוצאה לפעמים הייתה שהדעה שהרגשתי שהיא נכונה עלולה להידחות.

לאחר מכן הסברתי את הפסוק לגבי שור שהוכח כמסוכן חייב לשמור בקפידה על ידי בעליו. החומש קובע שאם הבעלים לא עושה זאת, הוא צריך למות. הרב פינדרוס הוסיף במהירות בידי שמיים משמע שלא מדובר בעבירת מוות להיות מוצא להורג בבית דין אנושי, וזה ההסבר המקובל. הבעתי את ההתנגדות שלפי הגמרא כדי שהשור יידון כמסוכן הוא חייב להרוג שלוש פעמים. זה לא היה תואם את הפסוק לפיו יש לסקול למוות שור שהורג אדם אחד. הרב בהבנה וקצת רוגז נתן את אחד ההסברים בגמרא שאולי השור הסתתר בביצה, ובכך התחמק מדין. אמרתי שיש דעה בגמרא, שנאמרה בקצרה ונדחתה במהירות, שדין יכול לפסוק שהבהמה מסוכנת גם אם היא לא הרגה אדם, וזו הייתה דעתי. כמו כן נראה שזו כוונת התורה. הרב פינדרוס היה כולו חיוך כשצילמתי איתו סלפי והמשכתי בדרכי.

בשבת שלאחר מכן ערכתי סיום רשמי בבית המדרש ביאלה, שם נתתי חסות לקידוש. זה לא היה משוכלל; קוגל ירושלמי, הרינג ובקבוק ערק. אמרתי את הקדיש המיוחד לסיום, שאחריו התחיל הרב ויינר לרקוד איתי ומיד הצטרפו בני עדות נוספים. בעודנו נהנים מהכיבוד נשא הרב הרצאה על הקריאה השבועית בתורה שבמהלכה שיבח את הלומדים תורה. גם את המסכת הבאה התחלתי בגמרא בבא מציעא וקיבלתי הרבה איחולים שכמו שסיימתי את הפרויקט הזה גם אני אתחיל ולסיים לימודים קדושים אחרים.

לע"נ

האבא פייוול בן אהרן זצ"ל ב אדר תשפ"ג

  האמא מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טו ניסן תשנ"ח

העלון ניתן לקבל גם באתר  http://dyschreiber.blogspot.com

בבא קמא צז: המצאת הכסף # 423

 בס"ד 

כשגרתי בחלק העליון המערבי האופנתי של מנהטן בשנות ה-80, הרב שלי, אלי חיים קרליבך, שיבח את אברהם אבינו כגאון פיננסי באומרו שהוא המציא ממון. אלי חיים הסביר שעד אברהם כל העסק נעשה על ידי ברטר. זה יצר בעיה כאשר הפריטים לא היו ניתנים להחלפה שווה. למשל שתי תרנגולות עשויות להיות שוות שלושה אבטיחים. מה קרה אם אדם רק רצה עוף אחד או אבטיח אחד? אפשר היה לקחת משהו אחר אבל לעתים קרובות זה לא היה רצוי. כתוצאה מכך כמעט שום עסקה לא נסגרה בסיפוק. אברהם ציין שכולם רוצים כסף ושאפשר להכין ממנו כמויות קטנות. אברהם היה רועה צאן, ולכן כאשר החליף משהו בכבשה, הצעתו לתת ללקוחותיו מטבעות כסף כעודף תמיד התקבלה בשמחה.

תלמידיו של הרב חייכו בערמומיות והעירו שהוא יכול לשים תמונה משלו על המטבעות. אלי חיים ענה בחוכמה שהוא חכם מספיק כדי לא לעשות את זה. במקום זה הוא שם דימוי של זוג מבוגר בצד אחד, המייצג את עצמו ואת שרה, ובצד השני תמונה של זוג צעיר המייצג את יצחק ורבקה.

הסיפור נשאר איתי ולאחרונה נתקלתי במקורו בתלמוד, בבא קמא (צז,ב), זה חלק מדיון קצת מפותל על מטבעות. חלק מהדיון הוא האם ניתן להשתמש במטבע סדוק שכבר אינו הילך חוקי להחזר הלוואה. המסקנה היא שאי אפשר. כמו כן קיים דיון בנושא הלוואה המפרטת החזר במטבע שאינו נחשב עוד כהילך חוקי. המסקנה היא שיש להשתמש בהילך חוקי והלווה לא יכול לומר "הנה זה לפניך" עם מה שהם עכשיו מטבעות חסרי ערך.

כעבור זמן מה שוקלת הגמרא אם מי שפוגע במטבע בפטיש, מחלל אותו, חייב בנזיקין. מובאת דעה שאולי הוא לא כי המטבע עדיין שלם. עם זאת, אם המטבע היה מתויק, תהיה אחריות כי אובדן השבבים אומר שהמטבע אינו שלם לחלוטין. פוסקים של היום, לעומת זאת, נוקטים בעמדה שזה זהה למטבע סדוק ולכן הפיכת המטבע לחסר תועלת למרות שהלומה תגרור אחריות.

מדובר בשיחה רבת פנים וחלק ממנה עוסק בדין התורה שחייבים לאכול ביכורים בירושלים. מכיוון שקיים חוסר נוחות לנסוע עם הפירות בפועל, מותר להעביר את ערך הפירות למטבע בעל אותו ערך. כאשר בירושלים ניתן היה להוציא את המטבע על מזון ומשקאות. מכיוון שהיו קיימים סוגים רבים של מטבעות תהו חכמי התלמוד איזה סוג מטבע מקובל. המסקנה הייתה כל מטבע שהיה מקובל בירושלים. בירושלים של היום השקל הישראלי הוא הילך חוקי, אבל אם מישהו רוצה לשלם בדולרים או יורו, הוא יתקבל. רובלים רוסיים אינם מתקבלים, אך ניתן לקבל דינר ירדני ברובע הערבי.

כתוב בגמרא (שם): תָּנוּ רַבָּנַן: אֵיזֶהוּ מַטְבֵּעַ שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם? דָּוִד וּשְׁלֹמֹה מִצַּד אֶחָד, וִירוּשָׁלַיִם עִיר הַקּוֹדֶשׁ מִצַּד אַחֵר. וְאֵיזֶהוּ מַטְבֵּעַ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ? זָקֵן וּזְקֵינָה מִצַּד אֶחָד, וּבָחוּר וּבְתוּלָה מִצַּד אַחֵר.

לע"נ

האבא פייוול בן אהרן זצ"ל ב אדר תשפ"ג

  האמא מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טו ניסן תשנ"ח

העלון ניתן לקבל גם באתר  http://dyschreiber.blogspot.com

Bava Kama 66b - Helping the Penitent

בס"

The Chumash devotes a paragraph to a situation where a person misappropriated a possession of another than has regrets (see Leviticus 5:20-23). The culprit has in fact been accused by the victim however, there is no evidence of the robbery. In this situation the person who has possession of the article is required to swear an oath in the name of Hashem that he did nothing wrong. In this case it is a false oath. 

Generally the penalty for theft is that the thief must return the article plus an award equal to the value of the stolen property. In this case the wrongdoer is not being coerced. Rather he feels bad about the the false oath and the swindle and wants to make amends. For this the Chumash tells him to appease the victim by returning the object plus one fifth of its value, and to appease God, he is to bring a sacrifice.

The idea is to be fair to the victim and have mercy on the transgressor. The penalty is reduced however the victim should be appeased because he recovered his property not out of coercion, which may not have been possible, but rather out of regret of the transgressor. To appease Hashem a guilt offering of an unblemished ram is required. An estimate of its value would be $300 or say three days wages.

Consistent with this line of reasoning the Gemara wants to make it easier for a crook to repent. The doctrine is called תַּקָּנַת הַשָּׁבִים, an ordinance for the penitent. The language of the Chumash is that the sinner, “will return the stolen article that he stole”, (Leviticus 5:23). The Gemara is troubled by the phrase, “that he stole” (אֲשֶׁ֣ר גָּזָ֗ל), because it seems to be redundant. One explanation is that a son who inherited stolen property from his father need not pay a penalty on its return. Another explanation is that return of the stolen article itself may not be required in certain cases. Rather, it is sufficient to pay the owner the value of the object.

Various examples of this situation are brought. The central one is of a stolen wooden beam that is used in the construction of a roof. It is generally agreed that the thief need not tear down the house to return that beam. Rather he should compensate the owner for it. The Gemara then endeavors with how to categorize this situation so as to properly apply it to ones like it. Three approaches are investigated through which the crook receives a title of ownership. They are a change of the objects name, שִׁינּוּי הַשֵּׁם; a change of the object through labor, שינוי מעשה; and the original owner dispairs, יֵאוּשׁ, of recovering his property. 

Change through labor שינוי מעשה means that a significant effort has been expended to produce something in which the stolen property is basically raw material. In the case of the example the beam has now been made into a part of the roof. In addition it may have been cut, drilled, or carved. Another example in the Gemara is of a stolen lamb that is fattened into a ram. 

Another analysis is that the beam is now called a roof and the lamb is now called a ram. Therefore through change in the object’s name שִׁינּוּי הַשֵּׁם, the thief obtains legal title. Objections are raised to this approach. In the case of the beam, it can still be called a beam, even though it is part of the roof. This retort annuls the example, which is considered the foundation, therefore change of the name may not be the reason that monetary compensation is acceptable in lieu of returning the original article itself. Also a lamb becomes a ram as a function of time, therefore a significant effort may not have been expended. As such it may be appropriate to return the actual animal. In addition some objects can either be processed into something new or used as is. An example is a leather tarp which is used as a tablecloth without any change or effort; once it is thought of as a tablecloth, it is called a tablecloth.

The concept of despair יֵאוּשׁ is borrowed from an analysis of acquisition of a lost article. The idea is that when the owner despairs of recovering his lost object, it becomes abandoned property. At this point the finder could legitimately keep it. The Mishna applies this to fungible items of little value. The concern of the Chumash is return of lost objects not their acquisition. The Gemara tells flowery stories of people who went through extraordinary lengths to return lost objects. There is a debate in the Gemara as to the application of יֵאוּשׁ, as well as whether the concept is legitimate at all. However at some point most say that a found object need not be returned and the reason given is יֵאוּשׁ. As a result if the owner of a stolen object despairs of getting it back, there are opinions that at this point the thief gets good title to it.

It comes out that the judge must weigh arguments and make the best decision he can. If the item was for sale, the owner wants to be paid for it. He does not want it back. A wooden beam typically falls into that category. The owner of a diamond that was a family heirloom wants it back. If the thief has made it into an elaborate piece of jewelry, the case will be difficult. The judge needs to consider making it easy for transgressors to go straight as opposed to the desire for the owner to recover his special property. Another consideration is whether the owner had abandoned the belief that he could ever get his property back. In this case the owner would be required to accept monetary compensation. 

לע"נ

האבא פייוול בן אהרן זצ"ל ב אדר תשפ"ג

  האמא מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טו ניסן תשנ"ח

העלון ניתן לקבל גם באתר  http://dyschreiber.blogspot.com

Bava Kama 61b - 64b: Talmudic Meanderings

בס"ד

Gemara Bava Kama begins the seventh chapter, מרובה, on page 62b. Its first subject is the penalty for theft. The eighth of the Ten Commandments prohibits theft simply stating, “Do not steal”. Other parts of the Chumash expand and elaborate on this idea. 

There are various penalties for theft. In some cases the robber is only required to return the article. Other times a penalty of 25 per cent is applied plus a sacrifice. A severe penalty is requiring the thief to pay four or five times the value of the stolen property. Here the first Mishna starts by exploring the requirement that a thief return double the value of an item to the person he stole it from. There are various verses that deal with this subject. Exodus 22:3 is very direct, however it only mentions animals that are found alive in the thief’s possession. 

The Mishna, though, includes inanimate objects, therefore it is logical for the Gemara to bring Exodus 22:8 which deals with both living and inanimate objects even though it is in the context of an accusation that a person, holding a possession of another, has stolen it. The Gemara then explores the concept of paying double, looking at it through the prism of this verse. It then employs what is effectively a meditative technique called a generalization followed by a detail which is then followed by a generalization. The idea of this technique is to provide examples so the rule can be better understood and more properly applied. The Gemara spends several pages principally using this tool, although other tools are employed and other verses are brought. The final conclusion is arrived at fairly quickly. Specifically that the penalty of paying double applies to movable objects which have financial value. Examples would include livestock and clothing. It would not include land and certificates of debt. Land is not movable and has its own rules concerning its misappropriation. A third exclusion is slaves and a fourth is consecrated property.

Certificates of debt (שְׁטָרוֹת) creates difficulties for the modern mind because it is considered to be paper money. This is incorrect because the notes referred to in the Gemara were not considered legal tender. Essentially they were receipts to receive a specific quantity of gold or silver from a moneychanger. The modern equivalent would be a certificate of deposit from a bank. The typical medium of exchange in ancient times was gold and silver in coin form. Its value was determined by its weight. In addition, in the olden days people would melt down coins to make jewelry and eating utensils. The idea of doing that today is humorous. Even during a severe financial crisis, when a nation’s money becomes worthless, people do not revert to using gold and silver coins to pay for groceries.

While the conclusion of the Gemara is intuitively reasonable, the methodology is difficult. It tries to fit the verse into the form of rule, detail, rule format. The verse is, “For any type of trespass, whether it be for an ox, for a donkey, for a sheep, for a garment, or for any (כָּל) lost article”, (Exodus 22:8). “For any type of trespass”, is reckoned as a rule. Ox, donkey, sheep, and garment are reckoned as details. It then reckons as a rule, “any (כָּל) lost article”. The use of the word כּל does slightly set it apart from the prior four examples, but not greatly, and this difference will later be explored by the Gemara. However, this would seem to be another example and not a restatement of the original rule. 

The Gemara next considers whether the details are defining articles that transmit impurity through contact and carrying. This would mean that articles which do not transmit defilement (טומאה) would not be subject to the penalty of double payment for their theft. An example of this would be birds. The Gemara spends a good number of words examining this. It analyzes the original verse and others as well. In the end the logic of this idea is rejected.

This whole analysis can be intellectually difficult and emotionally exasperating. This is because the rules of ritual purity would be a determining factor concerning penalties for theft. Such an idea seems to be preposterous and not worthy of consideration. Nevertheless a case can be made for it, but doing so seems to be sophistry. 

A meditation, using the rule, detail, rule approach, is brought on the verse, “If the stolen article is found (הִמָּצֵא תִמָּצֵא) in his possession whether a bull, a donkey, or a lamb live ones, he shall pay twofold”, (Exodus 22:3). In it the phrase הִמָּצֵא תִמָּצֵא is exploited. הִמָּצֵא is deemed to be a rule and תִמָּצֵא the rule’s restatement. The examples in the verse are the details, which are virtually inserted between the two rules. Apparently flexibility in the approach is fine. This verse is also examined using the technique of addition (ריבה), exclusion (מיעט). The concept is that there are additions and exemptions from a rule that ordinarily would not be made. In this case, “If the stolen article is found (הִמָּצֵא תִמָּצֵא) in his possession”, refers to everything. “Bull” comes to exclude land; “Donkey” comes to exclude slaves; and “lamb” comes to exclude bonds.

The exposition may at times seem arbitrary or even whimsical. Nevertheless, here, the final halacha is reasonable. Other topics are also explored. So what are we left with? The Gemara has been extensively studied for hundreds of years but still remains puzzling. One can look at it as a collection of essays with varying degrees of appeal to different people. One person may love a particular analysis and his friend may hate it. In the end it does enlighten the mind. In this case the laws concerning the penalty for theft were explored as well as other topics in the Five Books of Moses.

לע"נ

האבא פייוול בן אהרן זצ"ל ב אדר תשפ"ג

  האמא מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טו ניסן תשנ"ח

העלון ניתן לקבל גם באתר  http://dyschreiber.blogspot.com

בבא קמא סא: - סב. - תם וישר

בס"ד

חלק זה בגמרא עוסק בסוגיות הנוגעות להצתת ערימת תבואה. לשון המשנה, שבמסגרתה מתקיים דיון זה, היא כללית ואינה נוקטת הרבה עמדה. בפשטות נאמר שאם אדם מצית ערימת חיטים והונחו בתוכה חפצים, רבי יהודה אומר שיש לשלם עליהם וחכמים אומרים שאין צורך בתשלום. המצב העובדתי קשה במיוחד למוח הלא אגררי. למה שמישהו יעשה משהו כזה ואיך אנחנו יכולים לדמיין את זה במוחנו ולהתייחס אליו? המשנה בהמשך מרמזת שדבר כזה יהיה חריג, אבל בכל זאת הוא התרחש.

חלק גדול מזה הוא גרסה של איסור גניבה כפי שמנוי בעשרת הדברות. החומש דורש מאדם שהדליק אש היוצאת מכלל שליטה ושורף צרור תבואה בבעלותו של אחר, חייב להחזיר, (שמות כב, ה). החומש, עם זאת, אינו מרחיב על נזקים משניים או בלתי צפויים, אלא הוא משאיר לאדם להחליט כיצד לטפל במצבים אלו.

מובא דעה (רב כהנא) שמי שהצית מדורה בחצרו והאש התפשטה ואכלה ערימה בנכס של אחר, שהיו בתוכה חפצים; חכמים לא היו דורשים החזר על החפצים אבל רבי יהודה ידרוש. אבל, במקרה של אחד שמצית אש בחצרו של אחר, כולם מסכימים שהוא חייב לשלם פיצוי על כל מה שנמצא בתוך הערימה. יוצא שעל מעשה זדון, החוק חמור. עם תאונה יש מקום לסלחנות.

במקרה אחר אם קיבל אחד רשות לערום חיטה בשדה של אחר והוא ערם שעורה; או להיפך, אם קיבל רשות לערום שעורה והוא ערם חיטה; או בדומה לכך, אם ערם חיטה וכיסה את הערימה בשעורה, או ערם שעורה וכיסה את הערימה בחיטה, בכל המקרים הללו, כולם לרבות רבי יהודה מסכימים שהוא משלם פיצוי על השעורה בלבד, שהוא פחות מערכו של חיטה. יוצא שאם אדם מתחבא או ערמומי יספוג הפסד, התביעה נבחנת בשיטה שתניב את התוצאה הנמוכה ביותר.

בחומש יעקב מתואר כתָּם, שלעתים קרובות מובן כישר או לא תחבלני. הוא אומר מה שעל ליבו. הוא אינו מיומן בהונאה ואינו מתכנן. סביר שאדם כזה יהיה אדיב ולא יתאכזר. זה סוג האדם שהגמרא מנסה לפתח. מי שאין לו הרבה טריקים חכמים, מנסה לפעול בצורה אחראית, ואין לו עניין לפגוע באחרים.

לע"נ

האבא פייוול בן אהרן זצ"ל ב אדר תשפ"ג

  האמא מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טו ניסן תשנ"ח

העלון ניתן לקבל גם באתר  http://dyschreiber.blogspot.com

Bava Kama 61b - 62a; Honest and Straight

 בס"ד

This section of the Gemara deals with issues concerning setting fire to a stack of grain. The language of the Mishna, under which this discussion occurs, is general and does not take much of a position. It simply states that if a person sets fire to a stack of wheat and articles have been placed within it, Rabbi Yehuda says that they must be paid for and the sages say that payment is not required. The fact situation is difficult particularly to the non-agrarian mind. Why would somebody do something like this and how can we visualize it in our minds and relate to it? The Mishna later on implies that such a thing would be unusual, but nevertheless it did occur.

Much of this is a variant of the prohibition against theft as enumerated in the Ten Commandments. The Chumash demands that a person who lit a fire which gets out of control and burns a bundle of grain owned by another, must make restitution, (Exodus 22:5). The Chumash, though, does not elaborate on secondary or unexpected damages, rather it leaves it man to decide how to handle those situations. 

An opinion is brought (Rav Kahana) that one who kindled a fire on his own premises and the fire spread and consumed a stack on another’s property, which had articles inside of it; the sages would not demand restitution for the articles but Rabbi Yehuda would. But, in a case of one who kindles a fire on another’s premises, all agree that he must pay compensation for everything that is contained within the stack. It comes out that for a malicious act, the law is stern. With an accident there is room for leniency.

In another case if one received permission to stack wheat in the field of another and he stacked barley; or conversely, if he received permission to stack barley and he stacked wheat; or similarly, if he stacked wheat and covered the stack with barley, or stacked barley and covered the stack with wheat, in all these cases, Everyone including Rabbi Yehuda agree that he pays compensation for the barley alone, which is less than the value of wheat. It comes out that if a person is being surreptitious or cunning and suffers a loss, the claim is evaluated using a method that will yield the lowest result.

In the Chumash Ya’akov is described as a תָּם, which is often often understood as honest or innocent. He says what’s on his mind. He’s not skillful at deception and does not scheme. Such a person is likely to be kind and not likely to be cruel. This is the type of person the Gemara is trying to develop. One who does not have a lot of clever tricks, tries to act in a responsible way, and has no interest in harming others.

לע"נ

האבא פייוול בן אהרן זצ"ל ב אדר תשפ"ג

  האמא מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טו ניסן תשנ"ח

העלון ניתן לקבל גם באתר  http://dyschreiber.blogspot.com

בבא קמא ז - ט: פלפולי תלמידי חכמים

 בס"ד

לאחר דיון בסוגי נזקי הרכוש. הגמרא דנה באמצעי החליפין המשמש לתשלום. תחילה נאמר (שמות כא, ל"ד) כי גורם הנזק חייב להחזיר. הטקסט משתמש במילה כֶּסֶף. התרגום הטהור ביותר של כֶּסֶף הוא מתכת כסף, אך בדרך כלל פירושו מזומן או ממון. המדרש מזכה את אברהם אבינו כאדם הראשון שהשתמש בכסף כאמצעי חליפין ואף באמצעות משקלים סטנדרטיים. השקל הוא המטבע של מדינת ישראל, והוא מוזכר לראשונה בספר בראשית. זה היה יחידת משקל, בסביבות 9.6 או 9.8 גרם. עם זאת, הכסף הוערך בזכות השימוש שלו בדברים כמו תכשיטים וכלי אכילה, ככזה הוא עדיין היה פריט חליפין. נראה שהשימוש בו כאן הוא כאמצעי החלפה.

מעט אחר כך (שם כב, ד) קובע החומש כי מי שגרם נזק חייב לשלם במיטב שדהו או פרדסו. במילים אחרות יבולים משמשים להסדרת החובה, שבמצב זה יהיה מעשה ברטר. מה שמהווה את ה"מֵיטַב" הוא נושא לוויכוח. רבי עקיבא, בעקבות הנוסח היסודי של התורה אומר שהוא הטוב ביותר בשדה המזיק. רבי ישמעאל, באמצעות מערכת של היגיון, טוען שזהו הטוב ביותר בתחומו של הניזוק. בנוסף מובא בָּרַיְתָא המנתח את הביטוי "ישלם, כסף יחזיר", ואמירת המילה ישיב (הוא יחזור), מיותר. יתירות זו נועדה ללמד שכל פריט ששווה כסף, לרבות סחורה נחותה, מהווה צורה תקפה של השבה.

לאחר מכן מנתחת הגמרא האם, "מֵיטַב שָׂדֵהוּ", עידית בארמית, חל על האיכות היחסית שדהו של האדם או אם זה אומר הערכות מקובלות. בארמית, חל על האיכות היחסית בתחומו של האדם או אם זה אומר הערכות מקובלות. שיך לכך יש כמה דיונים, לעתים קרובות משעשעים ומעניינים. האחד נוגע לאיכות הסחורה שניתן להשתמש בהן כדי לעמוד בהתחייבויות שונות. הוא מנתח גם את ההשפעה של שינויים עונתיים במחיר התוצרת על חישוב הסכום לתשלום. אחר דן בעדיפות בתשלום באמצעות גישה זו.

בשלב מסוים יורדת ההתמקדות בנושאים הבסיסיים. מה שנותר הוא דיון של תלמידים מושכלים בבית המדרש עם עבודות מאוחרות יותר המביאות ניתוח ומסקנות משפטיות. אמנם הגמרא לא אומרת את זה במפורש. אך נראה לי שכוונת החומש היא שיש לשלם פיצויים בהילך חוקי. אבל, בכלכלת חליפין נדרש המזיק להשתמש במיטב היבולים שלו כדי לשלם את ההתחייבות. אולם אם עומדת להיות בעיה באיסוף, ראוי לנפגע לקחת כל מה שהוא יכול ולסיים עם זה. 

לע"נ  האמא מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טז ניסן תשנ"ח

העלון ניתן לקבל גם באתר  http://dyschreiber.blogspot.com

יד יוסף # 418; בבא קמא ב: - ה. - אבות נזיקין

 בס"ד

תחילת גמרא בבא קמא עוסקת בנזקי רכוש. זה במידה רבה הסבר על שמות 21:25 עד 22:16 שהיא במידה רבה המקור לחלק הארי של החוקים הללו. הניתוח התלמודי לפעמים הוא תמציתי ומבהיר. עם זאת, במקרים אחרים, ההיגיון חמקמק ועלול להשאיר את הקורא חסר פניות נרגז.

המשנה הראשונה קובעת ארבעה אבות נזיקין השור והבור והמבעה וההבער. אין הבנה נראית לעין של המילה מבעה ורש"י מעיר שיתבאר בהמשך. תלמידים בדרך כלל מוצאים את זה מעצבן. בכל מקרה שור מתייחס לשור שנוגח, נושך, קת, רומס או עוסק בדרך כלל בפעילות אגרסיבית בלתי צפויה. חור מתייחס לחור בשטח ציבורי ובדרך כלל לכל מפגע ציבורי. יש ויכוח לגבי המשמעות של מבעה. דעה אחת היא שהכוונה היא לבעל חיים שאוכל במיוחד משדהו של מישהו אחר מלבד בעליה. אולם דעה שנייה היא שהיא מתייחסת לנזקים הנגרמים על ידי אדם לרבות בזמן שינה. אש כוללת גם חומרים נדיפים מסוכנים.

שור נגוח, חור מסוכן, שור רעב ואש תואמים את הנרטיב בחומש ומסבירים את מושג הנזקים במיוחד בימי קדם. הדעה שמבעה פירושה אדם יש לה בסיס בטקסט ובמושג הנזקים אם כי חלש. זה מופיע תדיר בדיון בגמרא ויכול להיות, לפחות בעיני, מבלבל, מעצבן ותמוה. עם זאת, אם ראשו של אדם נמצא בבית כנסת עם מספר אנשים שלומדים בו, ניתן בשלב מסוים להתייחס אליו בחיבה כדיון בין אלה הלומדים בקביעות את כתבי הקודש. זהו למעשה הסגנון התלמודי והוא אופייני.

לאחר מכן חוקרת הגמרא האם המשנה או החומש מיותרים בארבע הקטגוריות הללו. המסקנה היא שהם שונים מבחינה רעיונית ולכן יהיו להם כללים שונים, חלקם ייחודיים. זה נראה לי מובן מאליו אינטואיטיבית. אולם הגמרא משקיעה מילים רבות בבדיקה קפדנית אם ניתן לכסות קטגוריה כלשהי על ידי האחרות.

ר’ אושיעא לימד שיש שלושה עשר אבות נזק. הם ארבע הקטגוריות העיקריות המנויות במשנה, ארבעת הבתים וחמשת סוגי הנזק. ארבעת השוטרים הם: 1) האדם שמסכים לצפות במשהו כטובה ולא מקבל תשלום, 2) הלווה, 3) השומר בתשלום ו-4) השוכר. חמשת סוגי הנזק שחוייב לשלם בגין פגיעה באדם אחר הם: 1) ירידה בערך השוק של הניזוק אם היה עבד; 2) כאב; 3) הוצאות רפואיות; 4) חופשת מחלה; ו-5) מבוכה.

ר’ חייא מלמד שיש עשרים וארבעה אבות נזק. הם כוללים את שלוש עשרה של רבי אושעיא. אחד עשר הנותרים נלקחים מהנרטיב בחומש. זה כולל דברים כמו פיצויים שגנב צריך לשלם לקורבן, התעללות מינית וחילול חפצים קדושים. בחלק מהכתבות יש ויכוח האם התשלום הוא בגין נזקים או בעצם קנס.

Bava Kamma 7 - 9: Discussions among Wise Students

בס"ד

After a discussion of the types of property damages. The Gemara discusses the medium of exchange used for payment. It first states (Exodus 21:34) that the person who causes the damage must make restitution. The text uses the word כֶּסֶף. The purest translation of כֶּסֶף is silver, but it is commonly understood to mean cash or money. The Midrash credits Abraham our patriarch as being the first person to use silver as a medium of exchange and even using standard weights. The shekel is the currency for the State of Israel, and is first mentioned in the Book of Genesis. It was a unit of weight, around 9.6 or 9.8 grams (0.34 or 0.35 oz). However silver was valued for its use in things like jewelry and eating utensils, as such it was still a barter item. Its use here seems to be as a medium of exchange. 

A little later (Ibid 22:4) the Chumash states that the person who has caused damage must pay with the best of his field or orchard. In other words crops are being used to settle the obligation, which in this situation would be an act of bartar. What constitutes the “best” (מֵיטַב) is the subject of a debate. Rabbi Akiva, following the fundamental text of the Torah says that it is the best of the damager’s field. Rabbi Yishmael, using a system of logic, claims it is the best of the damagee’s field. In addition another source (a Beraisa בָּרַיְתָא‎) is brought analyzing the phrase, “will pay, money (כסף) he will return”, and saying the word, ישיב (he will return), is redundant. This redundancy is meant to teach that any item worth money, including an inferior commodity, constitutes a valid form of restitution. 

The Gemara then analyzes whether the “best of his field”, עידית in Aramaic, applies to the relative quality in the person's field or if it means generally accepted evaluations. Germane to this there are several discussions, often entertaining and interesting. One concerns the quality of goods that can be used to satisfy various obligations. It also analyzes the effect of seasonal variations in the price of produce on the calculation of the amount to be paid. Another discusses priority in payment using this approach.

At some point the focus on the basic issues is lost resulting in confusion about them. What remains is a discussion of informed students in the beis midrash with later works rendering a legal analysis and conclusion. It seems to me that the intent of the Chumash is that damages should be paid in legal tender. But, in a barter economy the damager is required to use his best crops to pay off the obligation. However if there is going to be a problem with collection, it behooves the injured party to take whatever he can and be done with it. The Gemara, though, does not say that, at least not explicitly. 

לע"נ  האמא מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טז ניסן תשנ"ח

העלון ניתן לקבל גם באתר  http://dyschreiber.blogspot.com