בס"ד
לאחר דיון בסוגי נזקי הרכוש. הגמרא דנה באמצעי החליפין המשמש לתשלום. תחילה נאמר (שמות כא, ל"ד) כי גורם הנזק חייב להחזיר. הטקסט משתמש במילה כֶּסֶף. התרגום הטהור ביותר של כֶּסֶף הוא מתכת כסף, אך בדרך כלל פירושו מזומן או ממון. המדרש מזכה את אברהם אבינו כאדם הראשון שהשתמש בכסף כאמצעי חליפין ואף באמצעות משקלים סטנדרטיים. השקל הוא המטבע של מדינת ישראל, והוא מוזכר לראשונה בספר בראשית. זה היה יחידת משקל, בסביבות 9.6 או 9.8 גרם. עם זאת, הכסף הוערך בזכות השימוש שלו בדברים כמו תכשיטים וכלי אכילה, ככזה הוא עדיין היה פריט חליפין. נראה שהשימוש בו כאן הוא כאמצעי החלפה.
מעט אחר כך (שם כב, ד) קובע החומש כי מי שגרם נזק חייב לשלם במיטב שדהו או פרדסו. במילים אחרות יבולים משמשים להסדרת החובה, שבמצב זה יהיה מעשה ברטר. מה שמהווה את ה"מֵיטַב" הוא נושא לוויכוח. רבי עקיבא, בעקבות הנוסח היסודי של התורה אומר שהוא הטוב ביותר בשדה המזיק. רבי ישמעאל, באמצעות מערכת של היגיון, טוען שזהו הטוב ביותר בתחומו של הניזוק. בנוסף מובא בָּרַיְתָא המנתח את הביטוי "ישלם, כסף יחזיר", ואמירת המילה ישיב (הוא יחזור), מיותר. יתירות זו נועדה ללמד שכל פריט ששווה כסף, לרבות סחורה נחותה, מהווה צורה תקפה של השבה.
לאחר מכן מנתחת הגמרא האם, "מֵיטַב שָׂדֵהוּ", עידית בארמית, חל על האיכות היחסית שדהו של האדם או אם זה אומר הערכות מקובלות. בארמית, חל על האיכות היחסית בתחומו של האדם או אם זה אומר הערכות מקובלות. שיך לכך יש כמה דיונים, לעתים קרובות משעשעים ומעניינים. האחד נוגע לאיכות הסחורה שניתן להשתמש בהן כדי לעמוד בהתחייבויות שונות. הוא מנתח גם את ההשפעה של שינויים עונתיים במחיר התוצרת על חישוב הסכום לתשלום. אחר דן בעדיפות בתשלום באמצעות גישה זו.
בשלב מסוים יורדת ההתמקדות בנושאים הבסיסיים. מה שנותר הוא דיון של תלמידים מושכלים בבית המדרש עם עבודות מאוחרות יותר המביאות ניתוח ומסקנות משפטיות. אמנם הגמרא לא אומרת את זה במפורש. אך נראה לי שכוונת החומש היא שיש לשלם פיצויים בהילך חוקי. אבל, בכלכלת חליפין נדרש המזיק להשתמש במיטב היבולים שלו כדי לשלם את ההתחייבות. אולם אם עומדת להיות בעיה באיסוף, ראוי לנפגע לקחת כל מה שהוא יכול ולסיים עם זה.
לע"נ האמא מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טז ניסן תשנ"ח
העלון ניתן לקבל גם באתר http://dyschreiber.blogspot.com
No comments:
Post a Comment