חלק זה בגמרא עוסק בסוגיות הנוגעות להצתת ערימת תבואה. לשון המשנה, שבמסגרתה מתקיים דיון זה, היא כללית ואינה נוקטת הרבה עמדה. בפשטות נאמר שאם אדם מצית ערימת חיטים והונחו בתוכה חפצים, רבי יהודה אומר שיש לשלם עליהם וחכמים אומרים שאין צורך בתשלום. המצב העובדתי קשה במיוחד למוח הלא אגררי. למה שמישהו יעשה משהו כזה ואיך אנחנו יכולים לדמיין את זה במוחנו ולהתייחס אליו? המשנה בהמשך מרמזת שדבר כזה יהיה חריג, אבל בכל זאת הוא התרחש.
חלק גדול מזה הוא גרסה של איסור גניבה כפי שמנוי בעשרת הדברות. החומש דורש מאדם שהדליק אש היוצאת מכלל שליטה ושורף צרור תבואה בבעלותו של אחר, חייב להחזיר, (שמות כב, ה). החומש, עם זאת, אינו מרחיב על נזקים משניים או בלתי צפויים, אלא הוא משאיר לאדם להחליט כיצד לטפל במצבים אלו.
מובא דעה (רב כהנא) שמי שהצית מדורה בחצרו והאש התפשטה ואכלה ערימה בנכס של אחר, שהיו בתוכה חפצים; חכמים לא היו דורשים החזר על החפצים אבל רבי יהודה ידרוש. אבל, במקרה של אחד שמצית אש בחצרו של אחר, כולם מסכימים שהוא חייב לשלם פיצוי על כל מה שנמצא בתוך הערימה. יוצא שעל מעשה זדון, החוק חמור. עם תאונה יש מקום לסלחנות.
במקרה אחר אם קיבל אחד רשות לערום חיטה בשדה של אחר והוא ערם שעורה; או להיפך, אם קיבל רשות לערום שעורה והוא ערם חיטה; או בדומה לכך, אם ערם חיטה וכיסה את הערימה בשעורה, או ערם שעורה וכיסה את הערימה בחיטה, בכל המקרים הללו, כולם לרבות רבי יהודה מסכימים שהוא משלם פיצוי על השעורה בלבד, שהוא פחות מערכו של חיטה. יוצא שאם אדם מתחבא או ערמומי יספוג הפסד, התביעה נבחנת בשיטה שתניב את התוצאה הנמוכה ביותר.
בחומש יעקב מתואר כתָּם, שלעתים קרובות מובן כישר או לא תחבלני. הוא אומר מה שעל ליבו. הוא אינו מיומן בהונאה ואינו מתכנן. סביר שאדם כזה יהיה אדיב ולא יתאכזר. זה סוג האדם שהגמרא מנסה לפתח. מי שאין לו הרבה טריקים חכמים, מנסה לפעול בצורה אחראית, ואין לו עניין לפגוע באחרים.
לע"נ
האבא פייוול בן אהרן זצ"ל ב אדר תשפ"ג
האמא מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טו ניסן תשנ"ח
העלון ניתן לקבל גם באתר http://dyschreiber.blogspot.com
No comments:
Post a Comment