Shabbos Zachor - Mirror Image

 בס"ד

The salient theme of Purim is the eradication of Amalek. The character Amalek is the grandson of Esau and he was one of the chiefs of Edom. There is a tradition that he was the first of the sons of Esau not to be circumcised. He became a nation and attacked Israel shortly after the parting of the Red Sea. Josephus says that the renown of the Hebrews created rumors in the alarm to the people in the area. Amalek was the most warlike of these nations and agitated them to attack Israel lest they become strong and a threat (Antiquities 3.2.1). 

The attack came when the Israelites camped at Rephidim (רְפִידִם), where they quarreled with Moshe because there was a lack of water (see Exodus 25:8). The Cli Yakar notes a similarity to the word רִפַיוֹן which means slackness and it may may hint that their hands slackened from the Torah. In the book of Deuteronomy (25:18), when Moses reviews the incident, he says that Amalek did it without fear of G-d. The Chumash continues that Hashem will be at war with him in every generation and hints that His dominion will not be complete until Amalek is totally destroyed. In the prophecy of the war to end all wars, Bilaam says that just like Amalek was the first to attack Israel, he will also be the last.

Israel is also commanded to totally obliterate Amalek after they have coronated a king. That king is Saul who does go to war against Amalek. He is victorious in battle but declines to totally destroy the enemy. Consequently Amalek recovers and attacks the Jews in the days of Mordecai and Esther. The Jews are victorious but only a partial rectification is made. The virtue of Saul was that he understood that there are times when one should seek the counsel of God through a prophet. However, after he became king, he despised this quality which caused this downfall.

In Jewish thought Amalek is considered a mirror image of Israel. When Amalek is up, Israel is down, and vica versa. Israel is considered inherently good and Amalek inherently bad. However when Israel entirely rejects a good obligation, Amalek automatically accepts it. When the nation of Israel is generally bad, Amalek ascends by means of the virtues eschewed by the Jews. 

When Israel goes astray the first to rebuke them are the prophets and rabbis, and they do it out of love of the nation and a desire for its good. If a Jew neglects his mission, it is pushed onto his friends. The friends then complain that the Jews are more talented in this pursuit and really should be doing it and, not only that but they are also stealing his job. If the Jews totally reject their place, it is assumed by Amalek, who then says the Jews are useless and evil and seeks to totally annihilate them. The Jews inevitably repent and defeat Amalek, but typically with great suffering and expense. When they repent because of the words of the rabbis and the prophets, it is generally only with some chagrin and inconvenience.

לע"נ  האמא מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טז ניסן תשנ"ח

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר  http://dyschreiber.blogspot.com

Parshat Zachor - Mirror Image

 בס"ד

The salient theme of Purim is the eradication of Amalek. The character Amalek is the grandson of Esau and he was one of the chiefs of Edom. There is a tradition that he was the first of the sons of Esau not to be circumcised. He became a nation and attacked Israel shortly after the parting of the Red Sea. Josephus says that the renown of the Hebrews created rumors in the alarm to the people in the area. Amalek was the most warlike of these nations and agitated them to attack Israel lest they become strong and a threat (Antiquities 3.2.1). 

The attack came when the Israelites camped at Rephidim (רְפִידִם), where they quarreled with Moshe because there was a lack of water (see Exodus 25:8). The Cli Yakar notes a similarity to the word רִפַיוֹן which means slackness and it may may hint that their hands slackened from the Torah. In the book of Deuteronomy (25:18), when Moses reviews the incident, he says that Amalek did it without fear of G-d. The Chumash continues that Hashem will be at war with him in every generation and hints that His dominion will not be complete until Amalek is totally destroyed. In the prophecy of the war to end all wars, Bilaam says that just like Amalek was the first to attack Israel, he will also be the last.

Israel is also commanded to totally obliterate Amalek after they have coronated a king. That king is Saul who does go to war against Amalek. He is victorious in battle but declines to totally destroy the enemy. Consequently Amalek recovers and attacks the Jews in the days of Mordecai and Esther. The Jews are victorious but only a partial rectification is made. The virtue of Saul was that he understood that there are times when one should seek the counsel of God through a prophet. However, after he became king, he despised this quality which caused this downfall.

In Jewish thought Amalek is considered a mirror image of Israel. When Amalek is up, Israel is down, and vica versa. Israel is considered inherently good and Amalek inherently bad. However when Israel entirely rejects a good obligation, Amalek automatically accepts it. When the nation of Israel is generally bad, Amalek ascends by means of the virtues eschewed by the Jews. 

When Israel goes astray the first to rebuke them are the prophets and rabbis, and they do it out of love of the nation and a desire for its good. If a Jew neglects his mission, it is pushed onto his friends. The friends then complain that the Jews are more talented in this pursuit and really should be doing it and, not only that but they are also stealing his job. If the Jews totally reject their place, it is assumed by Amalek, who then says the Jews are useless and evil and seeks to totally annihilate them. The Jews inevitably repent and defeat Amalek, but typically with great suffering and expense. When they repent because of the words of the rabbis and the prophets, it is generally only with some chagrin and inconvenience. 

לע"נ  האמא מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טז ניסן תשנ"ח

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר  http://dyschreiber.blogspot.com

משפטים - שותפים למשפטים # 367

 בס"ד

בפרשת יתרו ניתנו עשרת הדיברות. אלה הם יסודות החוק ובמידה מסוימת ניתן להפיק מהם כל שאר היבטי החוק. למשל הונאה, שוחד ושימוש במשקולות ובצעדים לא ישרים יכולים להיגזר באופן סביר מציווי לא לגנוב. שבאופן כללי אדם צריך להיות בעל אופי טוב ניתן להסיק מכך אל תחשוק במה ששייך לשכן שלך. אמונה בסיסית יכולה להיגזר מהמצווה הראשונה. החגים הדתיים נובעים מבחינה הגיונית משמירת שבת, אך זה עוזר לקרוא קודם את החומש. כמו כן, רובם לא ייצרו באופן מִתוֹך דָחָף טִבעִי אחריות מוגבלת, שימוש בחומרים מסוכנים, דרגות אחריות הנוגעות לכישורים מפני גניבה. נראה כי איסור על כוח קטלני אפילו בהגנה עצמית אינו סביר, אך ניתן היה לטעון לכך משום "אל תרצח". ניתן להבין את "אל תנאף" כמרצה להיות נקיים מבחינה רוחנית, אך הרחבתו למאכלים שאסור על יהודי לאכול תהיה מופשטת מאוד. מסיבה זו באה רשימה ארוכה של חוקים לאחר מתן עשרת הדיברות בפרשת משפטים.

משפט זה מעלה את הרעיון של מחוקק שיחוק חוקים על בסיס חוקה. חוקה קובעת כללים כלליים בעוד שמשפט מחיל אותם על מצבים ספציפיים יותר. כביכול הקודש ברוך הוא, נתן לעם ישראל חוקה כאשר נתן להם את עשרת הדיברות ופעל כמו מחוקק הנוגע לשאר החוקים שניתנו בהר סיני.

חוקים רבים ניתנים גם בספר דברים. עם זאת, הם שונים מבחינה טקסטואלית בכך שהמקור הראשון הוא משה, המורה שלנו, לא ה'. לפעמים הם וריאציות של מה שניתן קודם לכן אבל בצורה שבני אדם יכולים להתייחס אליה ביתר קלות. אחרים הם תוספות אך ברוח החוקים הניתנים על ידי אלוקים. הפרשנות של משה נחשבת לתחילתן של חקיקות רבניות. זה ידוע גם כתורה שבעל פה עבור רבים. זה שם נרדף לתלמוד הבבלי או יותר פשוט אמר את הגמרא. אולי צריך להבחין בין חוק שמקורו במשה לבין אלה שמגיעים ישירות מאלוקים, אך אין כזה, ושניהם נחשבים מן התורה. ואכן כן, מעניקים לתורה שבעל פה ולחוק הכתוב את אותו מעמד האומר ששניהם ניתנו בהר סיני.

בכל מקרה החובה המעשית כדי לשמור על החוק היא זהה, ללא קשר למקור שלו, בין אם מדובר בחמישה חומשי תורה, התלמוד, שולחן ערוך, או רב בדורינו. הסיבה לכך היא שכולם עוסקים באותו נושא. לקחת ארנק של אדם זה גניבה, זה פשוט. גם לתת לחיה שלך לרעות ברכוש של השכן זה גניבה. כמו כן, לרמות אדם מהכסף שלו באינטרנט זה גניבה. באמצעות יישום התורה במצבי חיים אמיתיים, ובמיוחד במצבים חדשים, אנו הופכים לשותפים עם הקב"ה, משה וחכמי התלמוד כנותני תורה ושומרי עולם צודק יפה.

לע"נ  סימע בת אליעזר ז"ל נלב"ע יט חשון תש"ל

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר  http://dyschreiber.blogspot.com

Mishpatim - Partners in Law

בס"ד 

In parshas Yisro the Ten Commandments are given. These are the foundations of the law and to a certain extent all other aspects of the law can be derived from them. For example fraud, bribery, and use of dishonest weights and measures can be reasonably derived from the commandment not to steal. That a person should generally have good character can reasonably be inferred from do not crave that which belongs to your neighbor. Basic faith can be derived from the first commandment. The religious holidays logically follow from keeping Shabbos but it helps to have read the Chumash first. Also most would not intuitively derive limited liability, use of hazardous substances, degrees of responsibility concerning bailments from not stealing. A prohibition against deadly force even in self defense would seem to be unreasonable but a case could be made for it from, "do not murder". "Do not commit adultery" can be understood as an exhortation to be spiritually clean, but its extension to foods that a Jew is forbidden to eat would be very abstruse. For this reason a lengthy list of laws follows after the giving of the Ten Commandments in parshas Mishpatim. 

Mishpatim (מִשְׁפָּטִים) literally means statutes. It conjures up the idea of a legislature making laws based on a constitution. A constitution sets out general rules while a statute applies them to more specific situations. So to speak Hakodesh, baruch Hu, gave the nation of Israel a constitution when He gave them the Ten Commandments and was acting like a legislature concerning the other laws that were given on Mount Sinai.

Many laws are also given in the book of Deuteronomy. However these are texturally different in that the original source is Moshe, our teacher, not Hashem. Sometimes they are variations of what was given earlier but in a form that human beings can more easily relate to. Others are additions but in the spirit of the laws given by G-d. The exegesis of Moshe is considered as the beginning of rabbinic enactments. This is also known as the oral law for many it is synonymous with the Babylonian Talmud or more simply stated the Gemara. Perhaps a distinction should be made between law originating with Moshe and those coming directly from G-d, but none is, and both are reckoned as from the Torah. Many also give the oral law and the written law the same status saying that they were both given on Mount Sinai. 

In any case the practical obligation to keep the law is the same regardless of its source, be it the Five Books of Moses, the Talmud, Shulchan Aruch, or a modern rabbi. This is because they are all dealing with the same issue. Taking a person's wallet is stealing, this is simple. Letting your animal graze on a neighbor's property is stealing, too. Likewise, tricking a person out of their money on the internet is stealing. It is through the application of the Torah to real life situations, especially new ones, that we become a partner with G-d, Moses, and the sages of the Talmud as givers of the law and guardians of a beautiful just world. 

לע"נ  האמא מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טז ניסן תשנ"ח

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר  http://dyschreiber.blogspot.com

הפטרת בשלח - שנאת רוע ואוהב טוב # 365

 בס"ד

בפרשת בשלח משה רבנו מוביל את ישראל בשירה לאחר שהציל אותם הקדוש ברוך הוא על ידי קריעת ים סוף המופלאה. בהתאם ההפטרה היא שירה של דבורה הנביאה על אויבם, סיסרא (ראו שופטים ה'). הסיפור מתחיל שישראל עשתה רע בעיני ה', ולכן העביר אותם לידי מלך הכנעני יָבִין מחצור. היה לו גנרל רב עוצמה, סיסרא, שרדף אז באכזריות את בני ישראל. אחרי 20 שנה הם צעקו לה'. דבורה זימנה אז את ברק בן אבינועם ואמרה שהוא צריך לצעוד נגד מפקד צבא יָבִין כי אלוקי ישראל יביא אותו לניצחון.

לאחר שברק מצליח, דבורה כותבת בלדה המתארת את המלחמה וחוגגת את הניצחון. היא מספרת כיצד אנשים לא היו בטוחים בערים שלהם, לא יכלו לנסוע בכבישים הראשיים אלא נאלצו ללכת בדרך מפותלת. היא מייחסת זאת לכך שישראל בחרה באלים חדשים שגרמה להם להיות חלשים מבחינה צבאית.

הישועה מתחילה במנהיגי ישראל הנאמנים המסורים, ששרים בפומבי את מעשי ה' הצודקים, המביאים חופש לאומה. דבורה משבחת את השבטים ששלחו כוחות למלחמה וגוערת את אלה שלא. האישה יעל מבורכת מאוד משום שהיא פיתה את סיסרה לאוהלה בהבטחות מנוחה. כשהוא נרדם היא הכניסה לראשו יתד לאוהל והרג אותו. ואז דבורה שוקלת את מחשבתה של אמה של סיסרא לדאוג לבנה שלא ישוב מהקרב. לאחר מכן היא אומרת שזה צריך להיות גורלם של אויבי הדת בעוד חברי האמונה יהיה, "כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה", (שופטים ה לא).

התיאור של הריגה המחרידה של סיסרא עם הבגידה הקשורה והמחשבות, כמעט הסוחפות, על מצוקת יקיריו, מציבות קשיים. נראה כי אכזריות כזו אינה ברוח הדת, על אחת כמה וכמה כאשר היא חלק מחגיגה. אולם רעיונות כאלה עשויים לעלות בראשו של אדם טוב לאחר שסבל מרדיפות של עשרות שנים. המחשבה היהודית משלב בין שנאת הרע לבין אהבת הטוב כמו שנאמר, "אֹהֲבֵי ה' שִׂנְאוּ רָע", (תה' צז י). גם בפורים אנו נדרשים לשתות עד שלא נוכל להבחין בין ברכת מרדכי לקללת המן. נראה שאם אדם אכזרי כלפי הרעים אז שנאת הרע מתחזקת באישיותם. כמו כן אם הם סובלים בגלל הטוב כשלעצמם, הטוב הזה הופך להיות יקר להם יותר.

לע"נ  סימע בת אליעזר ז"ל נלב"ע יט חשון תש"ל

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר  http://dyschreiber.blogspot.com

שבת שקלים - השקל הקדוש # 366

 בס"ד

השבת שלפני ראש חודש אדר נקראת שבת שקלים. זהו הקדמה לפסח. המטרה המקורית הייתה גיוס כסף לתיקון הכבישים והרכוש הקהילתי האחר שנחוץ לעולים לרגל כדי לערוך את החג בירושלים.

המשמעות היסודית ביותר של המילה שקל היא יחידת משקל. עם זאת המילה שימשה כיחידת כסף כבר מזמן. הסיבה לכך היא שהתייחסה לכמות מסוימת של כסף. בימי התלמוד זה נקרא סלע כנראה בגלל שההגייה המקורית פגומה. שקל תלמודי נוסף שהיה גם הוא מכסף, היה המנה. מָנֶה אחד היה 25 סלעים. מנה נקראה גם ליטרה , ששקלה לִיטרָה אנגלי אחד.

קריאת פרשת שקלים הוא קריאת  המפטיר לשבת שקלים שנ', "זֶה יִתְּנוּ כָּל־הָעֹבֵר עַל־הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַה'", (שמות ל יג). זרעי החרוב משתנים רק מעט במשקלם. ניתן לזהות אנשים בגודל יוצא דופן בעין ולא לכלול אותם. עשרה מהם יתנו משקל עקבי מאוד, ולכן הם שימשו כמדד שחוזר לימי קדם. המסה הממוצעת של זרעים מעצי נקבה היא 200.5 ± 2.47 מ"ג. גרם אחד הוא בגודל של ממתק קשה. מטבע ישראלי של 10 אגורות שוקל 4 גרם. שקל אחד של ארה"ב שוקל 2.5 גרם. זה קרוב מאוד לקרט המטרי של 200 מ"ג. זרעי חרוב שימשו לאורך ההיסטוריה למדידת תכשיטי המשקל, במיוחד זהב ויהלומים. בשנת 309 לספירה החל הקיסר הרומי קונסטנטינוס הראשון לטבוע מטבע זהב חדש, הסולידוס. זה היה שווה למסה של 24 סיליקות או קראט. ההערכה היא שמקור הערך של הקראט והרעיון ש- 24 קראט הוא זהב טהור. קראט וקרט הם וריאציות של המילה חרוב.

הרב שלי רבי אלי חיים קרליבך ז"ל שיבח את אברהם אבינו, על היותו גאון פיננסי, באומרו שהוא המציא ממון. עד אז כל הסחר נעשה על ידי סחר חליפין. זו הייתה בעיה בגלל יחידות לא סדירות. למשל שני תרנגולי הודו. יכול להיות ששוויו שלוש תרנגולות רגילות. אם אדם רק רצה תרנגול הודו אחד, הוא היה צריך לתת לקונה משהו אחר, אבל אולי לא יהיה לו משהו שהקונה רוצה. כתוצאה מכך אף אחד לא היה מאושר אי פעם. אברהם ציין שכולם רוצים כסף ולכן הכין מטבעות כסף במשקל עקבי. כולם שמחו לקבלם כעודף. הרעיון תפס וזה הפך לכסף של היום.

אנשים רבים מציינים כי גרמניה הייתה מדינה מתקדמת ומיטיבה במיוחד כלפי היהודים. הם תוהים, כיצד יכול מטורף כמו היטלר לעלות שם אי פעם לשלטון? יש האומרים שזה היה בגלל האינפלציה המטורפת שהייתה להם שם. מריצה של מזומנים שימשה לתשלום עבור כיכר לחם. מחיר משלוח המכתב עלה ל -50 מיליארד מארק. העובדים קיבלו שכר שלוש פעמים ביום כדי שיוכלו להוציא את כספם לפני שיהיה חסר ערך. זה הפך לבלתי אפשרי לעשות עסקים. כולם היו מבולבלים לחלוטין ובבלבול הזה היטלר עלה לשלטון.

כסף יכול להיות מושחת אפילו בכוונות טובות. למשל רש"י מביא, "עשרים גרה השקל. שֶׁהַשֶּׁקֶל הַשָּׁלֵם אַרְבָּעָה זוּזִים, וְהַזּוּז מִתְּחִלָּתוֹ חָמֵשׁ מָעוֹת, אֶלָּא בָאוּ וְהוֹסִיפוּ עָלָיו שְׁתוּת וְהֶעֱלוּהוּ לְשֵׁשׁ מָעָה כֶסֶף, וּמַחֲצִית הַשֶּׁקֶל הַזֶּה שֶׁאָמַרְתִּי לְךָ יִתְּנוּ תְּרוּמָה לַה' (בכורות ה')". 

במילים אחרות חצי שקל הפך ל -12 קראט כסף במקום 10. אנשים יכלו להתבלבל ולתת עוד צדקה. אנו לומדים, אם כן, "בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ". רמזים זה כי אנחנו לא צריכים לשחק עם הערך של הכסף גם למטרה כזו אצילית כמו התומכות הכהנים בבית המקדש.

לע"נ  סימע בת אליעזר ז"ל נלב"ע יט חשון תש"ל

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר  http://dyschreiber.blogspot.com

Shabbos Shekelim - The Sacred Shekel

 בס"ד

The Shabbos before Rosh Hodesh Adar is called Shabbos Shekelim. It is a prelude to Pesach. The original purpose was to raise money to fix the roads and other community property that was needed by pilgrims to observe the holiday in Jerusalem.

The most fundamental meaning of the word shekel (שֶקֶל) is a unit of weight. However the word became used as a unit of money long ago. This is because it referred to a specific quantity of silver. In the days of the Talmud it was called a sela (סֱלַע) probably because the original pronunciation was corrupted. Another Talmudic weight, which was also money, was the Maneh. One maneh was 25 selas. A maneh was also called a litra (לִיטרָה), which weighed one pound. 

This idea still exists today as the official currency of the state of Israel is called a shekel. Another example is the British pound. Its origin is also from Rome. The name derives from the Latin word "poundus" meaning "weight", and is equivalent to 1 pound weight of silver. The £ symbol comes from an ornate L in Libra. Libra is Latin for a balance scale because of its importance in commerce. At one time there was a barter economy and people would swap things based on weight. Today the pound price of a pound of silver is US$ 206.51 and 1/25 of that is $8.26 or 27 New Israel Shekels and 23 agorot. Some understand the word agora (אֲגוֹרָה) as a variant of the word ‘gerah’ which was an ancient coin, twentieth part of a ‘shekel’, and a seed of a carob. 

This is like maftir for Shabbos Shekelim which says, "This they shall give, everyone who goes through the counting: half a shekel according to the holy shekel; Twenty gerahs equal one shekel; half a shekel shall be an offering to the Lord", (Exodus 30:13). Carob seeds vary only slightly in their weight. Ones of unusual size can be identified by eye and excluded. Ten of them will give a very consistent weight, therefore they have been used as a measure going back to ancient times. The average mass of seeds from female trees is 200.5±2.47 mg. One gram is the size of a hard candy. An Israeli 10 agorot coin weighs 4 grams. One U.S. penny weighs 2.5 grams. This very close to the metric carat of 200 mg. Carob seeds have been used throughout history to measure the weight jewelry, particularly gold and diamonds. In 309 CE, Roman Emperor Constantine I began to mint a new gold coin, the solidus. It was equal to a mass of 24 siliquae or carat. This is believed to be the origin of the value of the karat and the idea that 24 karats is pure gold. Karat and carat are variations of the word carob. 

My rabbi Eli Chaim Carlebach of blessed memory praised Abraham, our patriarch, for being a financial genius, saying that he invented money. Up until that time all trade was done by barter. This was a problem because of irregular units. For example two turkeys may have been worth three chickens. If a person only wanted one turkey then he had to give the buyer something else, but he may not have something that the buyer wanted. Consequently nobody was ever happy. Abraham noted that everybody wanted silver, therefore he made silver coins of a consistent weight. Everyone was happy to accept them as change. The idea caught on and that became the money of today.

Many people note that Germany was an advanced and benevolent country especially towards the Jews. They wonder, how could a maniac like Hitler ever come to power there? Some say it was because of the crazy inflation they had there. A wheelbarrow of cash was used to pay for a loaf of bread. The price of sending a letter rose to 50 billion marks. Workers were paid three times a day so they could spend their money before it became worthless. It became impossible to do business. Everybody was totally confused and in this confusion Hitler came to power.

Money can be corrupted even with good intentions. For example Rashi explains, "a full shekel is four zuz and a zuz was originally five meahs [carats]. However they added a sixth meaning that it would be six [carob seeds weight] of silver". The comments in brackets I have added for simplicity. In other words a half a shekel became 12 carats of silver instead of 10. People could become confused and give more tsadaka. We learn, therefore, "with the sacred shekel" (בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ). This hints that we shouldn't play around with the value of the money even for such a noble purpose as supporting the cohanim in the Holy Temple.

לע"נ  האמא מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טז ניסן תשנ"ח

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר  http://dyschreiber.blogspot.com