בס"ד
בפרשת בשלח משה רבנו מוביל את ישראל בשירה לאחר שהציל אותם הקדוש ברוך הוא על ידי קריעת ים סוף המופלאה. בהתאם ההפטרה היא שירה של דבורה הנביאה על אויבם, סיסרא (ראו שופטים ה'). הסיפור מתחיל שישראל עשתה רע בעיני ה', ולכן העביר אותם לידי מלך הכנעני יָבִין מחצור. היה לו גנרל רב עוצמה, סיסרא, שרדף אז באכזריות את בני ישראל. אחרי 20 שנה הם צעקו לה'. דבורה זימנה אז את ברק בן אבינועם ואמרה שהוא צריך לצעוד נגד מפקד צבא יָבִין כי אלוקי ישראל יביא אותו לניצחון.
לאחר שברק מצליח, דבורה כותבת בלדה המתארת את המלחמה וחוגגת את הניצחון. היא מספרת כיצד אנשים לא היו בטוחים בערים שלהם, לא יכלו לנסוע בכבישים הראשיים אלא נאלצו ללכת בדרך מפותלת. היא מייחסת זאת לכך שישראל בחרה באלים חדשים שגרמה להם להיות חלשים מבחינה צבאית.
הישועה מתחילה במנהיגי ישראל הנאמנים המסורים, ששרים בפומבי את מעשי ה' הצודקים, המביאים חופש לאומה. דבורה משבחת את השבטים ששלחו כוחות למלחמה וגוערת את אלה שלא. האישה יעל מבורכת מאוד משום שהיא פיתה את סיסרה לאוהלה בהבטחות מנוחה. כשהוא נרדם היא הכניסה לראשו יתד לאוהל והרג אותו. ואז דבורה שוקלת את מחשבתה של אמה של סיסרא לדאוג לבנה שלא ישוב מהקרב. לאחר מכן היא אומרת שזה צריך להיות גורלם של אויבי הדת בעוד חברי האמונה יהיה, "כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה", (שופטים ה לא).
התיאור של הריגה המחרידה של סיסרא עם הבגידה הקשורה והמחשבות, כמעט הסוחפות, על מצוקת יקיריו, מציבות קשיים. נראה כי אכזריות כזו אינה ברוח הדת, על אחת כמה וכמה כאשר היא חלק מחגיגה. אולם רעיונות כאלה עשויים לעלות בראשו של אדם טוב לאחר שסבל מרדיפות של עשרות שנים. המחשבה היהודית משלב בין שנאת הרע לבין אהבת הטוב כמו שנאמר, "אֹהֲבֵי ה' שִׂנְאוּ רָע", (תה' צז י). גם בפורים אנו נדרשים לשתות עד שלא נוכל להבחין בין ברכת מרדכי לקללת המן. נראה שאם אדם אכזרי כלפי הרעים אז שנאת הרע מתחזקת באישיותם. כמו כן אם הם סובלים בגלל הטוב כשלעצמם, הטוב הזה הופך להיות יקר להם יותר.
לע"נ סימע בת אליעזר ז"ל נלב"ע יט חשון תש"ל
העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני וגם באתר http://dyschreiber.blogspot.com
No comments:
Post a Comment