Haftorah Beshalach - Hating Evil and Loving Good

 בס"ד

In parshas Beshalach Moshe rabenu leads Israel in song after they have been rescued by the Holy One blessed be He by the miraculous parting of the Red Sea. Correspondingly the haftorah is the song of Devora, the prophetess, over their enemy, Sisera (see Judges 5). The story begins that Israel did bad in the eyes of Hashem, therefore he turned them over to the Canaanite King Jabin of Hazor. He had a powerful general, Sisera, who then ruthlessly persecuted the Israelites. After 20 years they cried out to Hashem. Deborah then summoned Barak, son of Abinoam, saying that he should march against Jabin’s army commander because the God of Israel will make him victorious.

After Barak is successful, Devorah writes a ballad describing the war and celebrating the victory. She tells of how people were not safe in their cities, could not travel on the main roads and rather had to take a twisted path. She attributes this to Israel choosing new gods which resulted in them being militarily weak. 

Salvation starts with the dedicated faithful leaders of Israel, who sing publicly of the just deeds of Hashem, which brings freedom to the nation. Devora praises the tribes that sent troops to the war and chides those that did not. The woman Yael is greatly blessed because she lured Sisera into her tent with promises of rest. When he fell asleep she hammered a tent peg into his head killing him. Devora then contemplates the thought of the mother of Sisera worrying about her son not returning from battle. She then says this should be the fate of the enemies of religion while the friends of the faith, "should be like the sun rising in its might", (Judges 5:31).

The description of the gruesome killing of Sisera with the related treachery and the thoughts, almost gloating, of the distress of his loved ones, present difficulties. Such cruelty does not seem to be in the spirit of religion, all the more so when it is part of a celebration. Such ideas, though, may cross a good person's mind after suffering decades of persecution. Jewish philosophy does pair hatred of evil with love of good as it says, "those that love Hashem hate evil", (Psalm 97:10). Also on Purim we are required to drink until we cannot distinguish between blessing Mordecai and cursing Haman. It seems that if a person is cruel to those that are evil then hatred of evil becomes stronger in their personality. Likewise if they suffer because of the good in themselves, that good becomes more dear to them.

לע"נ  האמא מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טז ניסן תשנ"ח

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר  http://dyschreiber.blogspot.com

זכרונות ט"ו בשבט # 364

בס"ד

הזיכרון המוקדם ביותר שלי מט"ו בשבט היה כשהייתי ילד קטן בקהילה בית שלום, בית הכנסת בעיירה שלי. לימדו אותנו בבית הספר של יום ראשון שזו השנה החדשה של העצים. כל הילדים היו מתכנסים בבית הכנסת שם קיבלו פּעקאַלאַך מלא בממתקים. הוא כלל פירות הקשורים לארץ ישראל כמו תאנים, תמרים וצימוקים. הייתה בו גם חתיכת שוקולד קטנה שנקראה נשיקת ממתקים וממתקים אחרים. עוד פינוק היה חרוב אשר הם המכונים בפי מילה ביידיש, באָקסער. בשביל זה הם סיפרו את האגדה של רבי שמעון בר יוחאי ואיך הוא חי עליהם כשהוא מסתתר במערה מפני הרומאים. זה עלול לגרום לבלבול מסוים משום שהוא היה קשור לחג ל"ג בעומר.

בהמשך יצאנו לשדה סמוך ושתלנו עצים. לבסוף כולם, מבוגרים וילדים, גברים ונשים, התכנסו ורקדו. אולי כאות לנטיות אורתודוכסיות, מחיתי מפני שלא רציתי לרקוד עם בנות, אלא שאמי הכריעה אותי. היינו שרים שיר המזוהה עם החלוצים בארץ ישראל, "וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה", (ישעיה יב ג). היינו חוזרים על המילה מים וקופצים ומוחאים כפיים מעל לראשנו פעמים רבות. כשהייתי קצת מבוגר יותר, בתלמוד תורה המורים היו לוקחים אוסף כדי לשתול עץ בישראל והקרן הקיימת לישראל הייתה נותנת להם תעודה יפה. זה היה הרבה כיף וזיכרון נעים.

הייתי פעיל בבית הכנסת של אבי עד שסיימתי את התיכון. זמן מה לאחר מכן הצטרפתי לבית כנסת אורתודוכסי במנהטן. אין ספק שעשיתי דברים עבור ט"ו בשבט באותה תקופה, אך נראה ששום דבר לא עשה עלי רושם. בשנת 1981 ביקרתי בישראל לראשונה במסגרת סיור בקונגרס היהודי האמריקני. זה היה במהלך חודשי הקיץ, אך אחת הפעילויות הייתה נטיעת עץ ביער של הקרן הקיימת.

בשנת 1985 עליתי לארץ נחיתה בישראל ב -5 בפברואר. משרד העלייה והקליטה עיבד את ניירותי בשדה התעופה וסיפק טנדר שייקח אותי ואת קבוצה קטנה של עולים חדשים למרכז הקליטה בבית קנדה בירושלים. זה היה מסובסד דיור עם צוות של פקידים בממשלת ישראל. כשירדתי היה מטפטף והבחנתי בקבוצת שתילים קטנים בחניה. שאלתי על כך ואמרו לי שלמחרת ט"ו בשבט ושהם מתכננים לשתול אותם. צחקקתי כי לא הייתי מודע לתאריך היהודי וכמעט שכחתי את החג. בערב צעירה שעשתה שירות לאומי במקום להיכנס לצבא, הידועה גם כנערת שרות לאומית, אירחה תוכנית. היא הציגה שקופית עצים בישראל ולאחר המצגת הוגש כיבוד קל שכלל את המאכלים המסורתיים. אני לא זוכר אם אכן שתלתי עץ.

בהמשך השתתפתי בישיבה ובט"ו בשבט אחד הגישו קוקטייל פירות לקינוח לכבוד החג. כשגרתי בגאולה, חבר חסידי הזמין אותי לביתו לט"ו בשבט עם משפחתו הגדולה. הוא הגיש מגוון פירות טריים, פירות יבשים ואגוזים. הוא ערך סדר רשמי ואמרנו את מזמורי שיר המעלות (תהילים 120 - 134) לפני שהשתתפנו בכיבוד, כמו גם שתיית ארבע כוסות יין. כעבור שנים ערכתי סדר ט"ו בשבט לסרטון יוטיוב ומשתכרים כראוי תוך כדי. השנה בסופר היה להם תצוגה גדולה של פירות יבשים למכירה במחירי מבצע. קניתי כמות טובה מהם. בראש חודש שבט, שהיא השנה החדשה של העצים על פי בית שמאי, קיימתי שיחת וידאו עם השותף הישן שלי באוניברסיטה, סטיב בראון באמריקה. נהנתי מהפירות עם מעט יין ועוגה לכבוד היום.

לע"נ  סימע בת אליעזר ז"ל נלב"ע יט חשון תש"ל

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר  http://dyschreiber.blogspot

Tu b'Shevat Memories

 בס"ד

My earliest memory of Tu b'Shevat was when I was a little boy in congregation Beth Shalom, the synagogue in my community. We were taught in Sunday School that this was the new year of trees. On the day all of the children would assemble in shul where they were given a pekalach (Yiddish - small bag) filled with sweets. It included fruits associated with the land of Israel such as figs, dates, and raisins. It also had a small piece of chocolate called a candy kiss and others sweets. Another treat was carob which they referred to by the Yiddish word, buxer (באָקסער). For this they recounted the legend of Rabbi Shimon bar Yochai and how he lived on them when he was hiding out in a cave from the Romans. This could cause some confusion because he was associated with the holiday Lag b'omer. 

Next we went out to a nearby field and planted trees. Finally everybody, adults and children, men and women, got together and danced the hora. Perhaps as a sign of orthodox inclinations, I protested because I didn't want to dance with girls, but was overruled by my mother. We would sing a song associated with the halutzim (Hebrew: pioneers - חָלוּצִם) in the land of Israel, "U Shavtem Mayim". It was a quote from the prophet Isaiah 12:3, "וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה", meaning, "You will draw water with joy from the wellsprings of deliverance". We would repeat the word מַיִם / mayim / water and jump and clap above our heads many times. When I was a little older, in Hebrew school the teachers would take up a collection to plant a tree in Israel and the Jewish National Fund would give them a pretty certificate. It was a lot of fun and a pleasant memory.

I was active in my father's school until I graduated high school. Sometime later I joined an orthodox synagogue in Manhattan. Surely I did things for Tu b'Shevat during that time but nothing seems to have made an impression on me. In 1981 I visited Israel for the first time as part of an American Jewish Congress tour. It was during the summer months but one of the activities was to plant a tree in a Jewish National Fund forest. 

In 1985 I made aliyah landing in Israel on February 5th. The ministry of immigration and absorption processed my papers at the airport and provided a van to take me and a small group of new immigrants to Beit Canada Absorption Center in Jerusalem. It was subsidized housing with a staff of Israeli government bureaucrats. As I disembarked it was drizzling and I noticed a group of small saplings in the parking lot. I asked about it and was told that the next day was Tu b'Shevat and that they were planning to plant them. I chuckled because I wasn't aware of the Jewish date and had just about forgotten the holiday. In the evening a young woman who was doing national service in lieu of going into the army, also known as a sherut leumi girl, hosted a program. She showed slides of trees in Israel and after the presentation refreshments were served which included the traditional foods. I don't remember if I actually did plant a tree.

Later on I went to yeshiva and on one Tu b'Shevat they served fruit cocktail for dessert in honor of the holiday. When I was living in Geula, a Hasidic friend invited me to his home for a Tu b'Shevat with his large family. He served a variety of fresh fruits, dried fruits, and nuts. He conducted a formal Seder and we chanted the Psalms of the Shir HaMaalos (Psalm 120 - 134) before partaking of the refreshments as well as drinking four cups of wine. Years later I conducted a Tu b'Shevat Seder for a YouTube video getting suitably sloshed in the process. This year at the supermarket they had a large display of dried fruits for sale at bargain prices. I bought a good quantity of them. On Rosh Hodesh (first of the month) Shevat, which is the new year of trees according to beit Shammai, I had a video chat with my old college roommate, Steve Braun in America. I enjoyed the fruits with some wine and cake in honor of the day.

לע"נ  האמא מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טז ניסן תשנ"ח

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר  http://dyschreiber.blogspot.com

ט"ו בשבט - פירות מתוקים # 363

 בס"ד

יום חמישי זה ראש חודש שבט. עליו כתוב בספר יצירה, "המליך אות צ' בלעיטה וקשר לו כתר וצרפן זה בזה וצר בהם דלי בעולם ושבט בשנה וקורקבן בנפש זכר ונקבה", (ה י). הכוכבים שלה, הדלי, הוא שׁוֹאֵב, וחודש שבט הוא החודש הכי גשום. החמישה עשר ממנו בממוצע נופל בדיוק באמצע החורף שהוא היום הקר ביותר בשנה. האות צד"י קשורה למילה צָדִיק. רעיונות אלה משתלבים עם חגיגת היום, על שם התאריך ט"ו בשבט.

חמישה עשר בשבט הוא ראש השנה לאילנות. חשיבותה נעוצה בהלכות החקלאות הנוגעים לארץ ישראל כפי שתוארו בחומש. העולם העתיק היה שונה בהרבה מזה של ימינו. רוב האוכלוסייה פרנסה את עצמה בחקלאות פרטית. המוסד הלאומי העיקרי היה בית המקדש. המחנכים היו הכהנים התורשתיים ורכבם היה חגי העלייה לרגל. מכיוון שמדובר בעיקר בכלכלה חליפית, הם נתמכו במסירות של חלק מהיבולים, המכונים בדרך כלל מעשר. מכיוון שזו הייתה תרומה שנתית, נדרש תאריך קיצוץ. אמצע החורף, ט"ו בשבט, היה הזמן הטבעי. לכן פירות שפרחו לפני ט"ו בשבט היו שייכים לשנה הקודמת. סיבה נוספת הייתה האיסור לאכול פירות מעצים שגילם פחות משלוש שנים. עץ שנטוע בט"ו בשבט או לפני כן, הניחו שהשתרש בראשון בתשרי (ראש השנה) שהוא תחילת הסתיו. לכן זה נחשב להיות בן שנה וכו'.

ט"ו בשבט נחשב ליום שמח ולכן מדלגים על תחנון בתפילות היומיומיות. בהמשך הפכה למסורת לאכול פירות הקשורים לארץ ישראל. במאה ה -16 הרב יצחק לוריא והמקובלים בצפת יצרו סדר ט"ו בשבט, קצת כמו סדר הפסח. הגרסה המוקדמת ביותר שפורסמה של סדר זה נקראת פריִ עֵץ הָדָר. זה נשען על הרעיון של עץ החיים בגן עדן והפסוק, "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה", (דברים כ יט). הטעם הוא שאי ביצוע הברכה המתאימה מחליש את המלאך שיצר את הפרי. דרך נוספת להסתכל עליה היא שהקב"ה הכין ארוחה נחמדה לבנו והוא לא אכל אותה. גם על ידי אכילה ונהנה מפירות טובים, איש מכפר על חטאו של אדם חטאי הראשון שהזניח לאכול מעץ החיים.

בט"ו בשבט 1890 לקח הרב זאב יעבץ את תלמידיו בארץ ישראל לנטוע עצים במושבה החקלאית הציונית זכרון יעקב. לאחר מכן נטיעת עצים בישראל בט"ו בשבט הפכה למנהג פופולרי. לקחי החג כיום הם אהבת ארץ ישראל המתבטאת בהערכה לתוצרתה ולחיות בהרמוניה עם הטבע.

לע"נ  סימע בת אליעזר ז"ל נלב"ע יט חשון תש"ל

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר  http://dyschreiber.blogspot.com

Tu b'Shevat - Tasty Fruits

בס"ד

This Wednesday evening and Thursday are the beginning of the eleventh month of the Jewish calendar, Shvat. It is described in the Sefer Yetzira (Book of Creation - ספר יצירה) saying, "He crowned the letter tsade (צ) with taste . . . and formed Aquarius in the world, Shevat in the year, and esophagus in the soul", (chapter 5 paragraph 10). Its constellation, Aquarius, is the water drawer, and Shevat is the month with the most rain. The fifteenth of it on average falls precisely in the middle of winter which is the coldest day of the year. The Hebrew letter צ) צָדִי) is associated with the word צָדִיק (tsadik) meaning saint. These ideas come together with the minor Jewish festival, named after the date, of tu b"Shevat (ט"ו בשבט).

The fifteenth of Shevat is the new year of trees. It's importance lies in the agricultural laws pertaining to the land of Israel as delineated in the Chumash. The ancient world was much different from that of today. Most of the population supported themselves by private agriculture. The main national institution was the temple. The educators were the hereditary priests and their vehicle was the pilgrim festivals. As it was primarily a barter economy, they were supported by dedication of a portion of the crops, commonly called tithes. Because it was an annual contribution, a cutoff date was required. The middle of winter, tu b'Shevat, was the natural time. Therefore fruits which blossomed before the 15th of Shevat belonged to the previous year. Another reason was the prohibition against eating fruits from trees that were less than three years old. A tree planted on or before tu b'Shevat was assumed to have taken root on the first of Tishre (Rosh Hashanah) which is the start of Autumn. Therefore it was reckoned to be one year old.

Tu b'Shevat was considered a happy day therefore the penitential prayers (Tachanun) in the daily liturgy were omitted. Later on it became a tradition to eat fruits associated with the land of Israel. In the 16th century Rabbi Yitzchak Luria and the mystics of Safed created a Tu BiShvat seder, somewhat like the Passover seder. The earliest published version of this seder is called the P'ri Eitz Hadar (Fruit of the Beautiful Tree - פּרִי עֵץ הָדָר). It draws on the idea of the tree of life in the garden of Eden and the verse, "for a man is a tree of the field", (Deuteronomy 20:19), and their homilies about righteousness. 

My edition brings selections from the Ben Eesh Chai (בן איש חי) including a citation from the Jerusalem Talmud, "Rabbi Eebon said in the future a man will make an accounting concerning that he saw a delicacy and did not eat it. Rabbi Elazar would economize so he could eat something new", (Kiddushin 48b). The rationale is that failure to make the appropriate blessing weakens the angel that created the fruit. Another way to look at it is that God prepared a nice meal for his son and he didn't eat it. Also by eating and enjoying good fruits man atones for the sin of Adam who neglected it to eat from the tree of life.

On Tu BiShvat 1890, Rabbi Ze'ev Yavetz took his students in the land of Israel to plant trees in the Zionist agricultural colony of Zichron Yaakov. After that the planting of trees in Israel on tu b'Shvat became a popular custom. The lessons of the holiday today are love of the land of Israel as expressed through appreciation of its produce and to live in harmony with nature.

לע"נ  האמא מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טז ניסן תשנ"ח

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר  http://dyschreiber.blogspot.com

Shmot - Changing Times

 בס"ד

Parshas Shmos opens with the transition of Israel from an extended family of seventy to a nation of 600,000 men. It also marks their change in leadership from Yosef to Moshe. Concerning the Israelites, the Chumash says that they were, "prolific, swarmed, became numerous, very independent, and the land was filled with them" (Exodus 1:7). Concerning Egypt, the Chumash says that a new king arose, who did not know Yosef, suspected Israel of disloyalty and that they were liable to ally themselves with his nation's enemies and perhaps even usurp them.

The Talmud (Sota 11a) discusses the verse, "A new king arose over Egypt who did not know Joseph", (Exodus 1:8). Rav says, "He was really a new king", and commentaries add that this was a new dynasty. Shmuel says it was the same dynasty but he replaced the legal system established by Yosef and acted as if he never heard of him. The B'chor Shor (בכור שור) says that the new Pharaoh did not recognize Yosef, did not know him, and did not look at Israel positively because of him. 

When Moshe and Aharon first approach Pharaoh they speak in the name of Hashem (י-ה-ו-ה) who is the G-d of the Hebrews as if they expected him to know what they were talking about. Considering that Yosef ruled Egypt for eighty years, this is a reasonable expectation, and also among the Egyptian deities is a creator god. Nevertheless Pharaoh's reaction is who is Hashem, I don't know of Him. The Sforno elaborates, "I have never heard of any Being which created something tangible out of absolute nothing". According to Rabbeinu Bahya Pharaoh became angry exclaiming, “I have created myself and I am lord of the universe! The river Nile is my river". However the Sforno also explains, "Although there can be no question that in the annals of Egyptian history the 80 year reign of Joseph and his legislation saving Egypt from the famine was duly recorded, as well as how he legislated that the whole land would belong to Pharaoh and the farmers would become his tenants, it did not occur to anyone to associate the Hebrews of his time with the family of Joseph who had been so highly esteemed. The idea that the present day Hebrews deserved special consideration on account of their illustrious forbearer did not occur to anyone observing the way these Hebrews behaved at that time".

Concerning the Israelites, rabbis see an implied criticism in the words "swarmed" (יִּשְׁרְצוּ) and "the land was filled with them". They explain that for many years all the Israelites lived in Goshen, but as time passed they spread out all over Egypt. This was a mistake because if they had stayed put and kept to themselves, there would have been fewer problems. Other commentaries say that by the time Moshe came on the scene the Israelites had descended to the forty-ninth of fifty levels of impurity and were as idolatrous as the Egyptians. Even so they still maintained their identity and were worthy of redemption because to a certain extent they clung to their traditional clothing, names, and language.

The lesson seems to be that it is up to the Jews keep religious traditions alive in the world starting with their own history and leaders. When they do so the nations look upon them favorably and give them valuable gifts. However when they shirk this mission and attempt to assimilate the reaction is suspicion, hostility, and persecution.

לע"נ  האמא מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טז ניסן תשנ"ח

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר  http://dyschreiber.blogspot.com