Psalm 46 - World War 3

Eschatology is a branch of religious philosophy concerned with the final events of history and the ultimate destiny of humanity. It is commonly thought of as the end of the world as we know it and commonly called the end of days. In Jewish texts the context is a cataclysmic war that is so terrible that all mankind decides that war is totally unacceptable and certainly cannot be used to settle disputes among nations. Related to this Israel fully accepts the Torah and becomes the rabbi of the nations and the court of international law.

The first mention of this is the prophecy of Bilam, "I see him but not now, I perceive him but not soon; a star shall stride out of Jacob and a scepter will arise from Israel, and he will crush the edges of Moav and the skull of all children of Seth", (Numbers 24:17). The theme is also in the prophet Zechariah (chapter 14). He describes a war in which all the nations attack Israel, mountains are split, lands are levelled. Israel prevails and at the conclusion inscribes every pot in the country, probably because they have been terrorized, as dedicated to Hashem. In Ezekiel (chapters 38 and 39) the subject is the war of Gog and Magog. In it Israel will be invaded. There will be extreme violence and great carnage. "Mountains will be destroyed, cliffs will fall, and all walls will fall", (Ezekiel 38:20). Fire and brimstone will rain on the enemy. All of this will be an accompaniment of God's presence and to make his name known in the midst of the people of Israel. 

Psalm 46 is the same idea and many commentaries summarize it as the coming of Gog and Magog and the war to end all wars. The earth will reel, mountains will be thrown into the sea, the waters will roar and foam. But King David reveals a path with which to calmly transcend this tumult: "There is a river whose streams delight the city of God, sacred to those that dwell above. God is in its midst it will not be moved. God will help it during the approach of a [new] morning. The Lord of Hosts is with us, a transcendent stronghold to us is the God of Jacob, selah", (Psalm 46:5-8). The people in this city will behold the hand of God in this destruction, but instead will see the absolute end of the weapons of war.

Who are the people of this city? They are the people who have a highly developed faith in God. They are the ones that take joy when they sense the presence of God in the physical world, scripture, and their soul. As a result, even during the birth pangs of the moshiach, they can see purpose and kindness. They will be far from fear and depression when seeing the destruction of the old world. On the contrary they will be relieved and happy to see the emerging of a new and better world.

לע"נ  האמא מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טז ניסן תשנ"ח

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר http://dyschreiber.blogspot.com

תהילים מו - מלחמת העולם ג # 330

האשטולוגיה היא ענף של חכמה הדתית העוסקת בחֲזוֹן אַחֲרִית הַיָמִים, אירועי הסיום,  ותכלית הסופית של בני אדם. נהוג לחשוב שהוא סוף העולם כפי שאנו מכירים אותו ומכונה בדרך כלל אחרית הימים. בספרים יהודיים ההקשר לכך הוא מלחמה גדולה שכל כך נוראה עד כדי כך כי האנושות כולה מחליטה שדרכי המלחמה אינן מקובלות לחלוטין ולבטח שלא ניתן להשתמש בה ליישוב סכסוכים בין מדינות. ההקשר לעם ישראל, באותה עת  עם ישראל מקבלים עליהם לשמור התורה במלואה והופכת לרב האומות ולבית הדין למשפט הבינלאומי.

האזכור הראשון לכך הוא נבואת בלעם, "אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה, אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב; דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב, וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל, וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב, וְקַרְקַר כָּל-בְּנֵי-שֵׁת", (במדבר כד יז). 

הנושא נמצא גם בנביא זכריה (פרק יד). הוא מתאר מלחמה בה כל העמים תוקפים את ישראל, הרים מפוצלים, שטחים מפולסים. ישראל שולטת ובסיום חותמת על כל סיר במדינה, כנראה בגלל שהם הוחלו בטרור, כמוקדש לה' יתברך. אצל יחזקאל (פרקים לח לד) הנושא הוא מלחמת גוג ומגוג. בתוכה תפלש ישראל. תהיה אלימות גדולה וקטל גדול. "וְנֶהֶרְסוּ הֶהָרִים, וְנָפְלוּ הַמַּדְרֵגוֹת, וְכָל-חוֹמָה, לָאָרֶץ תִּפּוֹל", (יחזקאל לח כ). אש וגופרית יירדו כגשם על האויב. כל זה יהיה ליווי של נוכחותו של אלוקים ולהפיץ את שמו בקרב עם ישראל.

תהילים מו הוא אותו רעיון ופרשנויות רבות מסכמות אותו כבואם של גוג ומגוג והמלחמה לסיום כל המלחמות. האדמה תתגלגל, הרים יזרקו לים, המים ישאגו וקצפו. אולם דוד המלך חושף דרך להתעלות ברוגע מההמולה הזו, "נָהָר פְּלָגָיו יְשַׂמְּחוּ עִיר אֱלֹקים קְדֹשׁ מִשְׁכְּנֵי עֶלְיוֹן. אֱלֹקים בְּקִרְבָּהּ בַּל תִּמּוֹט יַעְזְרֶהָ אֱלֹקים לִפְנוֹת בֹּקֶר. ה' צְבָאוֹת עִמָּנוּ מִשְׂגָּב לָנוּ אֱלֹקי יַעֲקֹב סֶלָה", (תה' מו ה ח). האנשים בעיר זו יראו את ידו של המקום בהרס זה, אך במקום זאת יראו את הסוף המוחלט של נשק המלחמה.

מי הם תושבי העיר הזו? הם האנשים שיש להם אמונה מפותחת מאוד באלוקים. הם אלה שמשמחים כאשר הם חשים בנוכחותו של אלוקים בעולם הגשמי, בכתובים ובנפשם. כתוצאה מכך, אפילו בחבלי משיח הם יכולים לראות תכלית וחסד. הם יהיו רחוקים מפחד ודיכאון כשרואים את חורבן העולם הישן. נהפוך הוא, הם ישוחררו וישמחו לראות את התהוותו של עולם חדש וטוב יותר.

לע"נ  האמא מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טז ניסן תשנ"ח

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר http://dyschreiber.blogspot.com

סיום דף יומי # 329

קיים מנהג פופולרי בקרב יהודים דתיים ללמוד כל יום דף בתלמוד בבלי. רובם אינם מסוגלים להבין את התלמוד בעצמם, ואפילו מורה בדרך כלל צריך להכין הרצאה מראש. כתוצאה מכך מקובל שהשיעור מתקיים בבית כנסת. לעיתים קרובות מדובר בשולחן ארוך בו מוקף הרב תלמידיו. זה נקרא הדף היומי כמשמעו. זה מסודר כאשר לכל יום יש דף ייעודי. זה מקל על אנשים שנוסעים להתעדכן בחומרים כמו גם לטפח אחווה בקרב המשתתפים.

לתלמוד הבבלי יש כמה שמות. הנפוצה ביותר היא הגמרא. התלמוד כולל שני מרכיבים, המשנה והגמרא. המשנה היא יצירה נפרדת בפני עצמה, בנוסף היא משמשת כמתאר משפט. הגמרא עוקבת אחריה והינה הרחבה ממושכת ולעתים קרובות מעוררת המשנה. כל שלושת המונחים הם לשון הלמידה. במשנה יש 63 מסכתות, אך רק על  37 מהם יש גמרא עליהם בתלמוד הבבלי. שם נוסף ש"ס בבלי. ש"ס הוא קיצור המתייחס לשש החלקים של המשנה כולה. בנוסף לכך יש גם תלמוד ירושלמי. 

בתלמוד בבלי על כל עמוד יש הוספות המודפסים על כל עמוד, הכוללים מספר פרשנים, שתיים מהן, רש"י ותוספות, הן בדרך כלל ארוכים. אתרי אינטרנט שצברו פופולריות משמרים באופן רופף את המבנה הזה. אלה מפוזרים ב 20 ספרים גבוהים נפרדים עם סך של 2711 עמודים. כתוצאה מכך לדף היומי יש סיום של ש"ס אחת לשבע שנים.

הסיום האחרון היה 3 בינואר 2020. באחד הגדול השתתפו 82,500 משתתפים באיצטדיון מטרופוליטן לייף באזור ניו יורק. בישראל מילאו למעלה מ- 8,000 דוברי אנגלית את מרכז הכנסים של בנייני האומה בירושלים. המנהג הפופולרי בישראל מיועד לחגיגות מקומיות, שיש בה רבות, כולל אחת שאשתתף בהן, בבית הכנסת אש קודש ביום רביעי בערב. יש לי סיבה טובה לחגוג משום שזכיתי ללמוד ולסיים את כל הש"ס במשך כל המחזור, בעזרת חבורו המפואר של מורי ורבי הרב שטיינזלץ שליט"א.

הגמרא מורכבת מנושאים רבים אך העיקרית היא ההלכה היהודית. חלק גדול עוסק בקיום יום יומי כמו תפילה, חגים דתיים, חוקי תזונה, נישואין וטהרת המשפחה. פרק גדול נוסף עוסק בצדק פלילי כמו נזק לרכוש, אלימות והליך בית משפט. החלק העיקרי השלישי עוסק בקרבנות המקדש. הגישות העיקריות הן דיונים משפטיים וסיפורים להמחשה על איך חכמים וצדיקים שמרו על החוק.

התלמוד הבבלי לוכד בחוזקה את המנטליות של היהודים הדתיים לאורך הדורות כולל היהודים האורתודוקסים של ימינו. זה כולל את הפרשנות שלהם למה צריך להיות החוק, יחסו לתנ"ך, ניבים וקו הנמקה. יש שיעשו משחק מילים על הכותרת "בבלי" הדומה למילה מבולבלת ומצביעים על סגנונה הספרותי המטלטל.

לע"נ  האמא מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טז ניסן תשנ"ח

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר http://dyschreiber.blogspot.com

Siyum Daf Yomi

There is a popular practice among orthodox Jews to study a page of the Babylonian Talmud every day. Most are not capable of understanding the Talmud on their own, and even a teacher typically must prepare a delivery in advance. As a result it is common for a class to be held in a synagogue. Often it is a long table with the rabbi surrounded by his students. This is called the Daf Yomi literally the "daily page". It is organized with every day having a designated page. This makes it easier for people who are traveling to keep up with the material as well as fostering comradery among the participants. 

The Babylonian Talmud (תלמוד בַּבלִי) has several names. The most common one is the Gemara (גמרא). The Talmud has two components, the Mishna and the Gemara. The Mishna is a separate work in and of itself, plus it serves as a sentence outline. The Gemara follows and is a lengthy and often loquacious expansion of the Mishna. All three terms are the language of scholarship. The Mishna has 63 tractates but only 37 of them have Gemaras on them in the Babylonian Talmud. Nevertheless it is often called the Shas Bavli. Shas (ש"ס) is an abbreviation which refers to the six sections of the entire Mishna. To complicate things further there is also a Jerusalem Talmud. A page of all printed additions typically includes a number of commentaries, two of them, Rashi and Tosfos, are often lengthy. Internet websites, which have gained popularity loosely preserve this structure. These are spread in 20 separate tall books with a total 2711 pages. As a result the Daf Yomi has a siyum of Shas once every seven years.

The most recent siyum was 3 Jan 2020. A major one had 82,500 participants filling to capacity MetLife Stadium in the New York City metropolitan area. In Israel over 8,000 English speakers filled the Binyanei Hauma convention center in Jerusalem. The popular custom in Israel is for local celebrations, of which there are many, including one, which I will be attending, at the Aish Kodesh synagogue Wednesday night. I have good reason to celebrate as I read the daily essay of the Steinsaltz Daf Yomi for the entire cycle.

The Gemara is comprised of many themes but the primary one is Jewish law. A large part deals with every day observance such as prayer, the religious holidays, dietary laws, marriage and family purity. Another large section deals with criminal justice such as property damage, violence, and court procedure. The third major section deals with Temple sacrifices. The main approaches are legal discussions and illustrative stories about how wise and righteous people kept the law. 

The Babylonian Talmud strongly captures the mentality of religious Jews through the ages including orthodox Jews of today. This includes their interpretation of what the law should be, its relationship to the Tanakh, idioms, and line of reasoning. Some will make a pun on its title "Bavli" (בַּבלִי) which is similar to the word confused (מְבוּלבָּל) and point to its jumbled literary style. Others hold that it is the perfection of law and points the way to a utopian society. May it come speedily and in our days.

לע"נ  האמא מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טז ניסן תשנ"ח

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר http://dyschreiber.blogspot.com

Peah 3:8 - Legal Language

Going off on tangents, Mishna Peah 3:8 basically discusses if a slave goes free if his master gives him a gift. There is an unresolved debate in Talmudic law whether it is legally possible for a slave to own property. The ones who say it is not possible, say that all of a slave's possessions are legally the property of the master. He has use of them only. If somebody steals or damages them, he has no recourse to the courts, but his master may be able to use them to recover. As a result the master cannot give even of his own assets to the slave.

The standard way to free a slave is to give him a document which explicitly states that he is a free man (גֵּט שִׁחְרוּר). There is a school of thought that holds a master's gift to a slave is a backdoor way of setting him free. The legal theory is that since a slave cannot hold property, a gift reveals the master's intention to free the slave. Therefore he becomes a free man. The school of thought that holds a slave can hold property rejects this line of reasoning. 

Basically the text of the Mishna is the following: If in writing one gives all of his possessions to his slave, then the slave goes free. But, if he kept any land for himself, however small, he does not become free. Rabbi Shimon disagrees saying he always becomes free, unless the master states exactly, “Behold, all my goods are given to so-and-so my slave, with the exception of one ten-thousandth part of them". If this formula is followed everyone agrees that the slave does not go free even though a debate about the status of the gift remains. The commentaries analyze why this language works. A casual reader would not see why this text is definitive but a savvy one may see the term "one ten-thousandth" is unusual and ask a question. In any event it eliminates the problem of unintentionally freeing a slave.

It's a good question as to how as a practical matter such a situation would occur. Often yeshivas will take the position that practical application is irrelevant and the important thing is to understand the abstract ideas. There are many examples of this, including an opinion that the mitzvahs in the Torah concerning demolition of a house with leprosy, execution of a wayward son, and destruction of an idolatrous city, never happened and never could. The only reason they exist is to give us recompense for studying them. There is a story in "Jewish Fairy Tales and Legends" about a rich man who bequeaths everything he owns to his slave. But there is a provision in his will that his son, who is studying in a distant city, will have the right to choose one possession only. It's a great riddle. In the end his rabbi tells him to choose the slave and, everything that belongs to the slave, including his father's inheritance, belongs to him. He also gratuitously frees the slave who declines the offer.

We can learn from this Mishna that the world can be a complicated, contradictory, and even irrational place. Sometimes to get what is desired, a lawyer is required. He will follow appropriate procedures and write the precise language that every professional understands, and in the end hassles and misunderstandings are avoided.

לע"נ  האמא מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טז ניסן תשנ"ח

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר http://dyschreiber.blogspot.com

פאה ג' ח' - שפה משפטית # 328

המשנה במסכת פאה ג' ח' דנה אם יש חיוב על האדון לתת מתנה לעבדו כשמשחרר אותו. בגמרא יש מחלוקת שלא הוכרעה האם עבד יכול להיות בעלים על רכוש משלו. מאן דאמר שאינו יכול, סובר שכל רכוש של העבד הוא באופן חוקי רכושו של האדון (יד עבד כיד רבו) ויש לו בהם זכות שימוש בלבד. אם מישהו גונב או מזיק אותם, אין לו שום זכות תביעה לבית הדין, אך יתכן שאדונו יוכל להשתמש בהם כדי להתאושש. כתוצאה מכך האדון לא יכול למסור אפילו את נכסיו שלו לעבד.

הדרך הרגילה לשחרר עבד היא לתת לו מסמך הקובע במפורש שהוא אדם חופשי (גֵּט שִׁחְרוּר). יש אסכולה הסוברת שמתנה של אדון לעבד היא דרך עקיפה לשחרר אותו. התיאוריה המשפטית היא שמכיוון שעבד אינו יכול להחזיק ברכוש, מתנה מגלה את כוונת האדון לשחרר את העבד. לכן הוא הופך לאדם חופשי. אסכולת המחשבה הסוברת שעבד יכול להחזיק ברכוש דוחה קו הגיון זה.

גרסה המשנה: הַכּוֹתֵב נְכָסָיו לְעַבְדּוֹ, יָצָא בֶן חוֹרִין. שִׁיֵּר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא, לֹא יָצָא בֶן חוֹרִין. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לְעוֹלָם הוּא בֶן חוֹרִין, עַד שֶׁיֹּאמַר הֲרֵי כָל נְכָסַי נְתוּנִין לְאִישׁ פְּלוֹנִי עַבְדִּי חוּץ מֵאֶחָד מֵרִבּוֹא שֶׁבָּהֶן:

לפי הנוסחה הזו, לכולי עלמא העבד אינו משתחרר למרות שנשאר ויכוח על מצב המתנה. הפרשנויות מנתחות מדוע שפה זו מצליחה. קורא מזדמן לא היה רואה מדוע טקסט זה הוא מוחלט, אך יכול להיות מנוסה לראות את המונח "מֵאֶחָד מֵרִבּוֹא" הוא יוצא דופן ומוקשה מיניה וביה. בכל מקרה זה מבטל את הבעיה של שחרור עבד שלא בכוונה.

זו שאלה טובה כיצד למעשה מצב כזה היה מתרחש. לעיתים קרובות ישיבות ינקטו בעמדה כי יישום מעשי אינו חשוב והדבר החשוב הוא להבין את הרעיונות המופשטים. ישנן דוגמאות רבות לכך, כולל דעה כי המצוות בתורה בדבר הריסת בית המנוגע, הריגת בן סורר והרס עיר הנידחת, מעולם לא התרחשו ולעולם לא יוכלו. הסיבה היחידה שהם קיימים היא לתת לנו שכר על לימודם. יש סיפור ב"סיפורים ואגדות יהודיות" על אדם עשיר שמוריש את כל מה שבבעלותו לעבדו. אך יש בצוואה הוראה, כי לבנו, הלומד בעיר רחוקה, תהיה הזכות לבחור להחזיק במשהו אחד בלבד. זה חידה נהדרת. בסופו של דבר הבן בוחר את העבד כרכוש אחד שלו, ולכן כל מה ששייך לעבד, כולל הירושה של אביו, שייך לו כעת כאדון החדש. הוא גם משחרר את העבד ללא הגבלה, אך הוא דוחה את ההצעה.

אנו יכולים ללמוד ממשנה זו שהעולם יכול להיות מקום מסובך, מלא סתירות ואפילו לא הגיוני. לפעמים כדי לקבל את הרצוי, נדרש עורך דין. הוא יעבור על הנהלים המתאימים ויכתוב את השפה המדויקת שכל בעל מקצוע מבין, ובסופו של דבר נמנעים טרדות ואי הבנות.

לע"נ  האמא מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טז ניסן תשנ"ח

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר http://dyschreiber.blogspot.com