נשא \ מיכה א ז - העבודה של ישראל # 266

פרשת במדבר ונשא מפרטים את חובותיהם של שלושת בתי אבות של שבט לוי. הלוים הם צאצאי קהת, אך נחשבים לקבוצה נפרדת. אחת העבודות של הלוים היא לפרק את המשכן בעת נסיעה ולשאת את הארון שבו השני לוחות הברית. תפקידם של בני קהת לשאת את שאר החפצים הקדושים ואת כליהם. בית אב גרשון הוא לשאת את הווילונות והחבלים. מררי הוא לשאת את הקורות, עמודים, בסיסים הכבדים. אסור בית אב אחד לעשות את העבודה של בית אב אחר ולפעמים משימה ספציפית מוקצה בשמו לאדם מסוים. בבית המקדש רוב המשימות של הכהנים נאסרו על ידי הדיוט. הלוים היו  משערים ומשוררים, והיה אסור להחליף משימות.

כאשר מרצה על הברכות שנתן יצחק אבינו לשני בניו, הרב עוזיאל מילבסקי בישיבת אור שמח הסביר כי יעקב יהיה חכם וצדיק ועשו יהיה איש העסקים ובעל צדקה. אם יעקב התעלו המצוינות שלו בערכים, עשו הורשה למרוד. אם עשו עשה שימוש לרעה בעושרו, יעקב הורשה לעבוד. הסיבה הברכה הצטרך להיות נגנב להזכיר ליעקב כי כל הכסף שהוא קיבל מעבודה רגילה, במידה מסוימת היה מרומה מעשו.

תחושה דומה בגמרא. על הצום של תשעה באב יהודי צריך להיות בבית הכנסת מקונן על חורבן בית המקדש ואת האסונות שנפלו על העם היהודי לאורך הדורות. אע"פ עבודה רגילה אינה אסורה, רבי עקיבא אומר, "כל העושה מלאכה בתשעה באב אינו רואה סימן מאותה מלאכה לעולם", (גמ' תענית ל ב).

הנביא מיכה הרבה יותר נוקב ברעיון הזה. הוא נוזף בעם ישראל על עבודה זרה, שבמקרה זה פירושו קבלה של ערכים, מנהגים, ועיסוקים נכרים, תוך דחיית הקדוש ברוך הוא ותורתו. הוא אמר, "וכל פסיליה יכתו וכל אתנניה ישרפו באש וכל עצביה אשים שממה כי מאתנן זונה קבצה ועד אתנן זונה ישובו", (מיכה א ז) פסיליה לשון פסול, עצביה ל' מעצבן, הם לשון גנאי למילה אליל. ההערות גמרא עבודה זרה יז., "כי מאתנן זונה קבצה ועד אתנן זונה ישובו", ממקום הטנופת באו למקום הטנופת ילכו". במילים אחרות זה נחשב על ידי השמים להיות כסף מלוכלך ולכן זה מזמין כעס והרס.

העניין הוא שהמשימה הלאומית של ישראל היא להביא את הקדושה לעולם חול, וזה נמשך לכל יהודי. יהודי יכול להיות מתכנת מחשבים, נהג משאית, או רופא כדי שיתמוך בעצמו כדי לעסוק במשימה קדושה זו. אולם אם פרנסה, מדע או תרבות זרה יהפכו למרדף למען עצמם, הוא ייחשב כמעשה של זנות. כמו שאר הנביאים, מיכה מסתיים בנימה אופטימית. טעויות ישראל נתפסות כשלב חולף בדרך לשלמות. ישראל תקבל בסופו של דבר את משימתם האמיתית בעולם. הקב"ה יסלח להם כי הוא לא נשאר כועס לנצח אלא הוא מתענג על חסד והוא יראה את אמת ליעקב ואהבה לאברהם כפי שהוא נשבע לאבותינו מימי קדם.

לע"נ  האמא מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טז ניסן תשנ"ח

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר http://dyschreiber.blogspot.com

Amos 7:16 / Bamidbar / Shavuot - Hear the Word of Hashem

Shavuos is the anniversary of the revelation at Mount Sinai in the year 2448 Anno Mundi (Latin for "in the year of the world"). At that time the holy One, blessed be He proclaimed the Ten Commandments before the people of Israel in awesome glory and beauty. This was preceded by a message that they were being chosen to be a sacred kingdom and a nation of rabbis. Next detailed laws were given, followed by a festive meal that included a breathtaking view of the blue heavens, after which Moshe's our teacher was discharged to receive instructions for the building of the Temple.

This is often compared to the midrash which says, “a maidservant saw at the (Red) sea what Isaiah and Ezekiel did not see.” The idea is that there was a great perception of G-d and His will. The vision of Ezekiel is the haftora for Shavuot. It took place in Babylon by a town called Tel Aviv. The vision resembles a dream. In it there is a storm wind, followed by a big cloud, a crackling fire, surrounded by a glow with flashes of lightning. These are representations of the anxiety, confusion, attraction, serenity, and insight that come with prophesy.

Out of the fire appears four angels, who have four faces and four wings. These are representations of the four letters of the tetragrammaton. The external aspect of the name of Hashem has now appeared to the prophet in a veiled form. Next he sees four sets of gears which represent the internal aspect of the name of Hashem. Finally he sees a semblance of a man on a throne in a royal court. This is a vision of the holy One blessed be He, himself. Hashem tells Ezekiel that Israel is obstinate, rebellious, and malicious towards religion. Even so he should rebuke them so they will know that there is a prophet among them. The vision ends with a mighty tumult declaring, “Blessed is the glory of Hashem from his place”.

The vision of Isaiah has similar imagery but the message is different. The word of G-d will be present but will neither be understood nor penetrating. This will last until the land of Israel is desolate. The people will be consumed consumed in exile until all that remains is a seed of holiness in their root.

The book of Amos does not have the imagery. It rebukes the northern kingdom of Israel for selling out the righteous, persecution of the poor, ignoring the humble, and sacreligious sexual perversion. When Amos prophecies that because of this, horrible things will happen to the kingdom and its people, their response is to expelled him. He leaves, but when doing so, curses the official who presented the demand. He then prophecies that their will be a famine not for food rather for the word of G-d. People will search for it but not find it. The book ends by saying eventually Israel will recognize its true calling in the world and return to Hashem and He will joyfully accept their repentance and shower them with blessings.

The lesson of Shavuot is that G-d owns the world. He wants a relationship with His creation, but will conceal Himself if strongly rejected by his creation. This will result in all sorts of misery. A proper relationship is based on proper behavior. At the minimum the Ten Commandments must be kept. If this is done the result will be a peaceful world filled with wisdom, glory, opulence, and splendor.

לע"נ  האמא מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טז ניסן תשנ"ח

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר http://dyschreiber.blogspot.com

עמוס ה כד / בחקתי / שבועות - שמע דבר ה' # 265

חג השבועות הוא יום השנה להתגלות בהר סיני בשנת 2448 מבריאת העולם. באותו זמן הקדוש ברוך הוא הכריז את עשרת הדברות לפני עם ישראל בכבוד ותפארת מדהימה. קדמה לכך הודעה שהם נבחרו להיות ממלכה קדושה ואומה של רבנים. לאחר מכן ניתנו חוקים מפורטים, ולאחר מכן ארוחה חגיגית שכללה נוף מרהיב של השמים הכחולים, ולאחר מכן נשלח משה רבנו לקבל הוראות לבניית בית המקדש.

זה לעתים קרובות לעומת המדרש שאומר כי שפחה ראתה בים מה שישעיהו ויחזקאל לא ראו. הרעיון הוא שהתפיסה הגדולה של הקב"ה ורצונו. הנבואה של יחזקאל היא ההפטרה לשבועות, היא הייתה בבבל על ידי עיר בשם תל אביב, החזון דומה לחלום, ויש בו סערה רוח, ובעקבותיה ענן גדול, אש מתפצלת, מוקפת זוהר עם ברק. אלה הם מצגים של חרדה, בלבול, משיכה, שלווה, ותובנה שמגיעים עם נבואה.

מתוך האש מופיע ארבעה מלאכים, שיש להם ארבעה פרצופים וארבעה כנפיים. אלה הם ייצוגים של ארבע אותיות של שם הוויה. ההיבט החיצוני של השם  ה' נראה עכשיו לנביא בצורה רעלה. הבא הוא רואה ארבע קבוצות של הילוכים שמייצגים את ההיבט הפנימי של השם ה'. בסוף הוא רואה מראה של אדם על כס מלכות בחצר מלכותית. זהו חזון של הקדוש ברוך הוא עצמו. ה' אומר ליחזקאל כי ישראל הם עקשנים, מרדנים, זדונים כלפי הדת. עם זאת הוא צריך לנזוף בהם כדי שהם ידעו כי יש נביא ביניהם. החזון מסתיים בהמולה אדירה המכריזה, "ברוך כבוד ה' ממקומו.

לחזון ישעיהו יש דימויים דומים, אבל המסר שונה. הדבר ה' יהיה נוכחת אבל לא מובן ולא חודר. זה יימשך עד שארץ ישראל שוממה. גם העם ייאכל בגולה עד שכל מה שנותר הוא זרע הקדושה בשורש.

בספר עמוס אין דימויים. זה נוזף בממלכה הצפונית של ישראל על מכירת הצדיקים, רדיפת העניים, התעלמות מענווים, תיעוב לחלל. כאשר עמוס מנבא שבגלל אלו, יקרה דבר נורא לממלכה ולאנשיה, תגובתם היא לגרש אותו. הוא יוצא, אבל כאשר עושה זאת, מקלל את הפקיד שהציג את הדרישה. ואז הוא מנבא  שיהיה רעב לא למזון אלא לדבר ה'. אנשים יחפשו אותו אבל לא ימצאו אותו. הספר מסתיים באומרו שבסופו של דבר ישראל תכיר את הקריאה האמיתית שלה בעולם ותחזור לה' והוא יקבל בשמחה את התשובה ויתן אותם שפע ברכות.

הלקח של חג השבועות הוא לה' הארץ. הוא רוצה קשר עם הבריאה שלו, אבל יהיה להסתיר את עצמו אם דחה מאוד על ידי הבריאה שלו. זה יביא לכל מיני סבל. יחס ראוי מבוסס על התנהגות נאותה. לכל הפחות יש לשמור את עשרת הדברות. אם זה נעשה התוצאה תהיה עולם של שלום שיתמלא בחוכמה, כבוד, שפע, והידור.

לע"נ  האמא מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טז ניסן תשנ"ח

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר http://dyschreiber.blogspot.com

Amos 5:24 / B’chukosai - Sincerity of Belief

The prophet Amos exhorts the people of Israel to, “Let justice roll down like water and righteousness like a mighty stream”, (5:24). The word מִשְׁפָּט is translated as justice and here it basically means ethics and standards derived from the principles and words of the Chumash. Righteousness is fundamentally making good decisions.

This is a common idea in the Tanakh. The twist here is that it is paired with a rebuke concerning the holidays, sacrifices, and public assemblies. This would include meals and refreshments in honor of a mitzvah, sermons, liturgical music and poetry. Generally speaking displays of religious devotion are being downplayed.

In the following verse the prophet asks, “Did you offer Me sacrifices and meal-offerings in the desert forty years, O house of Israel?” Rashi explains that this is a rhetorical question saying can dinners and gifts be G-d’s desire as He didn't ask for them in the desert. Also concerning the sacrifices the Chumash starts by saying, it is when the donor wants to bring them. The Malbim develops this idea saying that the children of Israel did not have much to bring while they were in the desert and their essential service was was in the realm of righteousness and standards. He then brings a quote praising Moshe rabenu for those characteristics.

It comes out that appearances, celebrations, and displays of devotion are significant but of secondary importance. Of primary importance is to have standards rooted in religion and to make good decisions based on them. This is like the Yom Kippur kaftan confession about being like a servant who rebels against his master or a student who is quarrelsome towards his teacher. Specifically that he is meticulous about things that are insignificant and treats with insignificance things that are important.

The prophet seems to be noting that the student who does not know the material may be the loudest in the beis midrash. Or the person gesticulating like a maniac during services may have no idea of the meaning of the prayers. Even worse the person who is strict about small details of a mitzvah may in fact be violating the mitzvah itself and perhaps may not be much of a believer. If a person’s beard is too scraggly, clothes too disheveled, or behavior too strange, it may be a sign of a serious problem.

A religious Jew should take pride and pleasure about looking like a religious Jew. Also even if one does not feel so religious, it's appropriate to do go to shul, study, and to participate in the holidays and celebrations, and hopefully the externals will capture the heart and the mind. However it is important not to fall into the trap of thinking that appearances are a substitute for proper performance and belief. What the prophet Amos is teaching is that a person’s main goal is to develop standards based on G-d’s will and live according to them. What parshas B’chukosai is teaching is that if we sincerely follow the precepts in the Torah we will be blessed with financial prosperity, peace in the land, and the presence of G-d in our midst.

לע"נ  האמא מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טז ניסן תשנ"ח

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר http://dyschreiber.blogspot.com

עמוס ה כד \ בחקתי - כנות האמונה # 264

הנביא עמוס (ה כד) מעורר את עם ישראל, "ויגל כמים משפט וצדקה כנחל איתן". משפט כוונתו ערכים המוצהרים הנגזרים מעקרונות ומדברי החומש. הצדק הוא ביסודו קבלת החלטות טובות.

זהו רעיון נפוץ בתנ"ך. החידוש כאן הוא כי הוא בא עם נזיפה על החגים, הקורבנות, ואת עצרות הציבור. זה יכלול ארוחות וכיבוד לכבוד מצווה, דרשות, ניגונים, ושירה. באופן כללי מוצגים מסירות דתית מופחת.

בפסוק הבא שואל הנביא, "הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה בית ישראל?" פירוש רש"י: וכי לזבחים ומנחות רצוני והלא במדבר לא דברתי את אבותיכם להקריב לי זבחים אני אמרתי אדם כי יקריב (ויקרא א) כשירצה להקריב ואומר ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו (במדבר ט) מגיד שלא עשו ישראל במדבר אלא אותו פסח לבדו. פירוש מלבי"ם: מביא ראיה מעת היותם במדבר "ארבעים שנה", שלא היה להם אז בהמות הרבה לקרבנות ויינות לנסכים ועקר עבודתם היה מה שעשו משפט וצדקה. כמ"ש צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל.

התוצאה היא שהופעות, חגיגות והצגות של מסירות הן משמעותיות אך משניות. החשיבות העיקרית היא להיות ערכים מושרשים בדת ולקבל החלטות טובות על בסיס אותם. זה כמו ההודאה של יום כיפור קטן: כְּעֶבֶד מוֹרֵד עַל אֲדוֹנָיו, כְּתַלְמִיד חוֹלֵק עַל רַבּוֹ . . . אֵת אֲשֶׁר טִהַרְתָּ טִמֵּאתִי, וַאֲשֶׁר טִמֵּאתָ טִהַרְתִּי . . . אֵת אֲשֶׁר הֵקַלְתָּ הֶחֱמַרְתִּי, וַאֲשֶׁר הֶחֱמַרְתָּ הֵקַלְתִּי . . .  אֵת אֲשֶׁר קֵרַבְתָּ רִחַקְתִּי, וַאֲשֶׁר רִחַקְתָּ קֵרַבְתִּי. עניינו: מקפיד על דברים שאינם חשובים, ולא מקפיד על דברים שכן חשובים.

נראה שהנביא מציין כי התלמיד שאינו מבין את החומר עשוי לצעוק בקול רם ביותר בבית המדרש. או אדם שמזעזע כמשוגע בתפילה אולי אין לו מושג על משמעות התפילות. גרוע מכך, מי שמקפיד על הפרטים הקטנים של המצווה עלול למעשה להפר את המצווה עצמה ואולי לא מאמין כל כך. אם זקנו של אדם הוא פזור מדי, בגדים פרועים מדי, או התנהגות מוזרה מדי, זה עשוי להיות סימן לבעיה רצינית.

יהודי דתי נכון לקחת גאווה והנאה על שהוא נראה כמו יהודי דתי. גם אם לא מרגיש כל כך דתי, כדאי ללכת לבית הכנסת, ללמוד, ולהשתתף בחגים ובחגיגות, שיש תקוה שהחיצוניים ילכדו את הלב ואת המוח. עם זאת, חשוב לא ליפול למלכודת וחושב כי ההופעות הן תחליף להנהגות ואמונה כהוגן. מה שהנביא עמוס מלמד הוא שמטרתו העיקרית של האדם היא לפתח ערכים שמבוססים על רצונות המקום ולחיות על פיהם. מה פרשת בחקתי מלמד שאם באמת מקים את המצוות בתורה הקב"ה יתן שפע ברכות כמו שגשוג פיננסי, שלום בארץ, וישים את שכינתו בקרבנו.

לע"נ  האמא מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טז ניסן תשנ"ח

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר http://dyschreiber.blogspot.com

בהר - אַ גאַנץ יאָר שבת # 263

המצוות לגבי השנה השביעית ניתנות בפרשת בהר. זה לשון הכתוב "שבתה הארץ" כי הקרקע בשנה זו היא עזובה ולא עבודה. 'שבת' הכוונה לקחת הפסקה. בעיקרון ניצול מסחרי של הקרקע אסורה. זה כולל שתילה, חריש, וגיזום עצים. אנשים מעודדים לקחת מה שגדל לבדו לשימוש מיידי, אבל קציר מקצועי אסור. אפשר רק לטפל בדברים שאם יתעכב יגרם נזק חמור. החוקים הנוגעים לקניין הפרטי מושעים, בעיקר נגד כניסה בלתי חוקית, וכל מה שגדל הוא כמו פירות הבר במקום הפקר. הבעלים והעובדים, עשירים ועניים, חיות בית וחיות בר כולם חופשיים להשתתף בו. המקור העיקרי של המזון הוא מה שגדל בשנה השישית או קודם לכן.

השנה השביעית נקראת גם שמיטה שמשמעותה שחרור מחובות כספיות. כוונת המצווה היא לא לבטל את האשראי שניתן במהלך העסקים הרגיל או הלוואות עבור מכשירים יקרים, מכוניות, או בתים. זה סוג של פשיטת רגל עבור אלה ללא המשאבים לשלם במיוחד לעניים. גם סכסוכים כספיים יבוטלו. אבל אם אחרי כך יהיה לחיוב מספיק כסף לשלם, נקרא חסיד אם הוא משלם אע"פ שאין חיוב.

עבדים יהודים, משוחררים בשנת השמיטה. הם לא כמו עבדים "כנעניים" עיקרן הוא - חיים בפיקוח עם חוזה עבודה ארוך טווח. חלק מהעבדים היהודים הם חסרי כול. האנשים שעושים את זה בדרך כלל הם גנבים ופושטי רגל העושים זאת כדי לשלם חובות. שחרור העבדים האלה הוא סוג של מחילת חובות.

היובל בא אחרי השמיטה השביעית בשנת החמישים. זה נחשב שבת של שבתות. כל החוקים הנוגעים לשביעית חלים. בנוסף שדות ובתים בערים לחזור לבעלים אבותיהם. גם אלה צריך להיות מושכר ולא נמכר לצמיתות.

החומש עונה על השאלה הצפויה. לגבי השנה השביעית, אתה יכול לשאול, מה נאכל? לא נטענו ולא אספנו יבולים. אני אכוון לכם את ברכתי בשנה השישית, והארץ תביא די תוצרת לשלוש שנים. כאשר אתה זורע את השנה השמינית, אתה תאכול את היבול הישן שלך עד מתבשל היבולים של השנה התשיעית, (ראה ויקרא כה כ כד). פרשנויות יש הבנות שונות של זה. יש אומרים כי זה מתייחס לשנה השביעית לבד ומסיבות שונות היובל לא צריך להיות מיד אחרי שנה שבע. אחרים אומרים שזה מתייחס לשתי שנים רצופות שבהן הקרקע נותרה פראית.

במצוות אלה יש היבט של אחריותו של העם היהודי לטפל כראוי באדמת ארץ ישראל. הסיבה לכך היא כי הקרקע שמעובדת תמידי הופך מותש אלא אם כן הוא נח מעת לעת.

רש"י כאן משווה את מצוות מנוחה על השנה השביעית למצוה של מנוחה ביום השביעי. כמה גרסאות של רש"י (chabad .org) מוסיפים את שפתי חכמים ואת תורת כהנים (ז כה) כי זה לא למען הארץ, בכדי שהוא צריך להרוויח פוריות על ידי מנוחה בשנה. אלא כמו כל יום השביעי הוא יום שבת קודש כדי לשבח כי הקב"ה עצמו נח ביום השביעי. בכך לשבח כי הקב"ה הוא הבורא העליון של כל הקיום, כמו כן, האדם צריך לנוח מעבודת האדמה בשנה השביעית, לשם ה'.

אחרים אומרים כי המצוות כולל שבת הם גם לטובת האדם. במילים אחרות, כמו טוב לגבר לנוח יום אחד בשבוע וליהנות מהדברים שיש לו, כן טוב לדלג שנה אחד מתוך שבעה מן התוכנית הרגילה שלו. בנוסף, כמו שיש חגים השנה, כאשר זו מצווה לנוח, כך פעם אחת בחיים, טוב להמריא שנתיים ברציפות.

אדם שעובד שנה אחר שנה, קצת אחר מעט, נשרף, לפעמים בלי לדעת את זה. אולי הוא צריך שנה כדי לחשוב על המצב ואפילו להתכונן לשינוי מקצוע. גם זה יכול להיות הזמן לעשות סיור אמיתי, ללמוד חוכמה חדשה, או לעשות עבודה התנדבותית. עם שנתיים חינם אדם יכול לכתוב ספר.

עם קצת שקט ושלווה ניתן לראות כי העולם לה', כי האיש הוא רק עובר. השטח לא יושמד אם הוא פתוח לציבור שנה אחת וחיות בר אולי יהיו קצת ידידותים. גם אדם יכול לראות שהוא לא מקבל שום דבר על ידי שקר, רמאות, וגניבה, חוץ מן הרצון הרע של  אדם.

זוהי מצווה מפורשת בחומש. מעט מאוד אנשים שיכול לבא לזה בעצמם. מי מאמין שאפשר לדלג שנה מעבודה. לכן התורה בוודאי מן השמים הריבונו של עולם בוודאי חכם, נדיב, ולמעלה מן הטבע.

לע"נ  האמא מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טז ניסן תשנ"ח

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר http://dyschreiber.blogspot.com

Behar - Sabbatical

The mitzvahs concerning the seventh year (שביעית) are given in parshas Behar. It is called a “Shabbos for the land” because the land in this year is to be left fallow and not worked. Shabbos basically means to take a break. Essentially commercial exploitation of the land is banned. This includes planting, plowing, and pruning trees. People are encouraged to pick that which grows by itself for immediate use, but professional harvesting is forbidden. One can only tend to things which if delayed would result in serious damage. Laws concerning private property are largely suspended particularly those against trespassing and anything that grows is treated like wild fruit in an ownerless area. Owners and workers, rich and poor, domestic animals and wild animals are free to partake of it. The main source of food is that which was grown in the sixth year or before.

The seventh year is also called shmita (שמטה) which means release because outstanding debts are forgiven. The intent of the mitzvah is not to annul credit extended in the course of ordinary business or loans for expensive appliances, cars, or houses. It is rather a form of bankruptcy for those without the resources to pay especially the poor. Financial disputes would also be annulled. Even so if the debtor should at some point be able to pay, they would be considered a gentleman for doing so.

Jewish slaves are also freed during shmita. They differ materially from “Canaanite” slaves in that it is fundamentally supervised living with a long term employment contract. Some of the Jewish slaves are the destitute. The main people doing it are thieves and bankrupts in order to pay off debts. The freeing of these slaves is a variation of the forgiveness of debts.

Jubilee falls after the seventh shmita in the fiftieth year. It is considered a Sabbath of Sabbaths. All of the laws concerning shevi’it apply. In addition fields and houses in cities revert to their ancestral owners. These should only be leased and not permanently sold.

The Chumash than answers an expected question. Concerning the seventh year, you might ask, What will we eat? We have not planted nor have we harvested crops. I will direct My blessing to you in the sixth year, and [the land] will produce enough crops for three years. When you plant the eighth year, you will be eating your old crops until the crops of the ninth year are ripe, (see Leviticus 25:20-24). The commentaries have differing understandings of this. Some say that it refers to the seventh year alone and for various reasons the Jubilee need not immediately follow a seventh year. Others say it refers to two consecutive years where the land was left fallow.

In these mitzvahs there is an aspect of the responsibility of the Jewish people to properly take care of the soil of the land of Israel. This is because land that is constantly cultivated becomes worn out of unless it lays fallow from time to time. Rashi here compares the mitzvah of resting on the seventh year to the mitzvah of resting on the seventh day. Some versions of Rashi (Chabad.org) add the Sifthei Chachamim and Torath Kohanim 25:7 that it is  not for the sake of the land so that it should gain fertility by lying fallow for a year. Just as every seventh day is a holy Sabbath day, acclaiming that G-d Himself rested on the seventh day and thus acclaiming that G-d is the Supreme Creator of all existence, likewise, man must rest from working the land on the seventh year, for the sake of G-d.

Others take the position that mitzvahs including Shabbos are also for the benefit of man. In other words just like it is good for a man to spend one day a week taking it easy and enjoying the things he has, so to it is good for him to take off one year out of seven from his regular routine. In addition just as there are holidays during the year, when it's a mitzvah to rest, so to once in a lifetime, it's good to take off two years in a row.

A person working year in and year out little by little gets burnt out, sometimes without knowing it. Maybe he needs a year to contemplate the situation and even prepare for a change in career. Also this could be the time to do some real touring, learn a new discipline, or do volunteer work. With two years free a person could write a book.

With some peace and quiet one can see that the world belongs to Hashem and that man is only passing through. The property will not be destroyed if it's open to the public for a year and the wild animals may actually turn out to be a bit friendly. Also a person may see that he doesn't gain anything by lying, cheating, and stealing, except the ill will of G-d and man.

This is a mitzvah that is explicit in the Chumash. Very few people though would come up with it on their own. Who would believe that you could actually afford to take a year off. Therefore the Torah must be from heaven and the Ribono shel olam must be wise, benevolent, and above nature.

לע"נ  האמא מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טז ניסן תשנ"ח

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר http://dyschreiber.blogspot.com