Wednesday, May 18, 2016

בהר \ אבות ד יד # 175 - ערכים חיצוניים

רַבִּי נְהוֹרַאי אוֹמֵר, הֱוֵי גוֹלֶה לִמְקוֹם תּוֹרָה וְאַל תֹּאמַר שֶׁהִיא תָבוֹא אַחֲרֶיךָ, שֶׁחֲבֵרֶיךָ יְקַיְּמוּהָ בְיָדֶךָ. וְאֶל בִּינָתְךָ אַל תִּשָּׁעֵן:

פירוש פלא יועץ מז א בעניין גלות: אמרו רבותינו זכרונם לברכה (אבות ד, יד) הוי גולה למקום תורה. והן אמת שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: מצוה על האדם שידור במקום אבותיו, וכצפור נודדת מן קנה כן איש נודד ממקומו ואי אפשר לאדם לעקר דירתו ממכון שבתו. . . אבל אם יארע שהכרח לעקר דירתו ממקומו על דרך מאמרם ז''ל (ב''מ עה, ב) מאן דביש לה בהאי מתא ליזיל למתא אחריתי. . . והן בכלל שהרוצה לזכות לכתרה של תורה ואינו מוצא במקומו ממי ללמד ישלחנו אביו או ילך לו לעיר של חכמים ושל סופרים ללמד תורה, ואל יחוש לא על הטרחה ולא על הפרידה ולא על ההוצאה, שהכל כאין נגד טובת היות זוכה לכתרה של תורה, ואפלו אם יש חכם בעירו לפעמים יותר יוכל ללמד בהיותו גולה לעיר אחרת, וכמו שכתבו התוספות (שבת ט: ד''ה הא לן) שכן היה מנהגן של ראשונים שבני ארץ ישראל היו הולכים ללמד תורה בבבל כדי להיות מישבים בלי טרדה. עכ"ל.

יותר מודגש במדבר רבה א ה: "וידבר ה' אל משה במדבר סיני" – אלא כל מי שאינו עושה עצמו כמדבר הפקר, אינו יכול לקנות את החכמה והתורה, לכך נאמר 'במדבר סיני', עכ"ל. כמו כן אבות ו ד: כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל. עניינם גלות ועניות מסוגלים לקניין תורה.

משנתנו ממשיכת אל תצפה שהתורה תרדוף אחריך. גם אי אפשר לקבל אותה על ידי שכנים תלמידי חכמים. במקום זאת אם אדם עושה מאמצים חזקים בעצמו הוא מובטח בהצלחה כמו שכתוב בגמרא, "אמר ר' יצחק: אם יאמר לך אדם: 'יגעתי ולא מצאתי' - אל תאמין; 'לא יגעתי ומצאתי' - אל תאמין; 'יגעתי ומצאתי' – תאמין. (מגילה ו:).

סיום המשנה עם חלק מפסוק משלי ג ה, "בטח אל ה' בכל לבך ואל בינתך אל תשען". פירוש רש"י - "בטח בה'" - ופזר מעותיך לבקש לך רב ללמוד ממנו ואל בינתך אל תשען, עכ"ל. יסודו הכול צריך ערכים חיצוניים וכי יש דברים שלעולם איש לא יקבל בכוחות עצמו. משום שהתורה כל כך מקיפה, אם אדם יודע אותה היטב, תמיד הוא תהיה לו למדריך. עם זאת אנשים לא יכולים לקבל את הרעיון הזה עד שהם כל כך ריקים ומבולבלים אשר אינם יודעים מימינם לשמאלם. לכן כאשר אדם מרגיש עזוב כמדבר, זהו הזמן שהוא יכול להעריך במלואה את מתנת התורה.




לע"נ האמא מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טז בנוסן תשנ"ח
 העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר  http://dyschreiber.blogspot.co.il






YouTube               https://youtu.be/WbktNuNkPZw




Wednesday, May 11, 2016

אמור \ אבות ג ג # 174 - למען שם ה'


רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן תְּרַדְיוֹן אוֹמֵר, שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְאֵין בֵּינֵיהֶן דִּבְרֵי תוֹרָה, הֲרֵי זֶה מוֹשַׁב לֵצִים, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים א) וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב.
אֲבָל שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְיֵשׁ בֵּינֵיהֶם דִּבְרֵי תּוֹרָה, שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵּינֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג) אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי יְיָ וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ.
אֵין לִי אֶלָּא שְׁנַיִם.
מִנַּיִן שֶׁאֲפִלּוּ אֶחָד שֶׁיּוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קוֹבֵעַ לוֹ שָׂכָר, שֶׁנֶּאֱמַר (איכה ג י) יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם כִּי נָטַל עָלָיו.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ עַל שֻׁלְחָן אֶחָד וְלֹא אָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה, כְּאִלּוּ אָכְלוּ מִזִּבְחֵי מֵתִים, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כח) כִּי כָל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם.
אֲבָל שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ עַל שֻׁלְחָן אֶחָד וְאָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה, כְּאִלּוּ אָכְלוּ מִשֻּׁלְחָנוֹ שֶׁל מָקוֹם בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל מא) וַיְדַבֵּר אֵלַי זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה'.

התנא בפרקי אבות (ב ג) משבח את המדברים דברי תורה בעת ישיבת עם מריעים, ומגנה את אלו שלא. התנא הראשון רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן תְּרַדְיוֹן קורא שיחת מריעים שחסרה בו דברי תורה - ליצנות. אבל בשיחה הכוללת דברי תורה נקראים המדברים - חֹשְׁבֵי שְׁמוֹ. משמע מכך שכל הדיבורים תמיד צריכות להיות רק על ה'. במשנה הבאה נאמר דברים דומים בשם רבי שמעון. הוא מגנה את האוכלים יחד ולא מדברים דברי תורה, ואומר עליהם - שולחנם מלא קיא צואה. אבל כאשר הם מדברים דברי תורה זה כמו שהם יושבים בשולחן ה'. העולה מדברי התנאים הק'  שחייבים תמיד לחשוב ולדבר אך ורק בה'. ואם לאו זה כמו מוות, סטייה, ופסולת. הדברים מבהילים וקשים להבנה.

כדי להבין זאת, נביא את מאמרו של רבי נחמן מברסלב שאמר: "כל מקום שאני הולך, אני הולך לארץ ישראל". מובן מאיליו שהוא לא תיאר תנועת גוף, אלא ביטוי של תחושה, כלומר, דָבֵק בְּמַטָרָה אַחַת - לגור בארץ הקודש. לכן כל פועליו שהוא פעל הביאו יותר קרוב לא"י. כמו כן ישנם אנשים שמסירותם לדבר מסוים עוטפם כל כך, שגם בשיחות החולין שלהם הם עדיין מדברים בדביקות על הדבר היקר להם. כל כך חזק ששומעים זאת אפילו בנימת קולם, וזה נראה על פניהם.

בעניין נר"ן [-נפש, רוח, נשמה] רוח לשון אוויר, ונשמה לשון נשימה. הסיבה לכינוי הנשמה בלשון נשימה הוא, בגלל שהנשמה נחשבת כמו נשימת ה', כמובא בחומש בראשית (ב, ז) ויפח באפיו נשמת חיים - ה' נשם נשימת חיים בתוך האדם. המקובלים יתארו את האדם כנשמה מלובש בגוף. כמו כן אפשר להמשיל את האדם כבַּלוֹן מלא אויר, האויר הוא המהות והבלון הטפל. עוד משל לפרי וקליפתה, הנשמה דומה לפרי והגוף לקליפה.

התורה והמצוות היא השפה של נשמת אלוקים, הנשמה יורדת לתוך העולם התחתון הזה, בדרך כלל מסיבה מסוימת, או תיקון נפש או תיקון עולם.

אפשר להבין את הרעיון של המילה "שֵם" כמו מוניטין כמו ארגון יש שם טוב או שם רע. השם הטוב יכול להיות גם תיאור של מראה, בתפקוד, או באופי. בדרך כלל זה ביטוי של מכלול של כמה דברים. כאשר מוחלים על אדם זה מתייחס לעצם או מהות. בגלל זה בלתי ניתנת להשגה את האלוקים, בלתי אפשרי לתפוס את מהותו. לכן, כאשר מתייחסים אל הקב"ה משמש המונח "שם" כמו לשם ה'.

ועתה נחזור להסבר דברי המשנה, כאשר אדם אוכל מזון כדי לקיים את גופו, החומרים המזינים משמשים לחיותו, ומה שאינו נחוץ מסולק מהגוף. כשיש היעדר מוחלט של נשמה בתוך הדיבורים והמעשים של אדם, אז הדיבורים האלו ומעשיו הן בעצם בזבוז – קיא, צואה. כאשר המעשים והדיבורים של אדם הם לטובת הנשמה, הם גם לטובת הנשימה הקטנה של הקב"ה אשר בהם. זה כבר דבר שווה ערך להתחשב בשם ה' כשאוכל על שולחנו.



לע"נ האמא מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טז בנוסן תשנ"ח
 העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר  http://dyschreiber.blogspot.co.il






YouTube            https://youtu.be/Iybf0hNbYOw


Emor \ Ethics of our Fathers 3:3-4 - For the Sake of G-d’s Name

רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן תְּרַדְיוֹן אוֹמֵר, שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְאֵין בֵּינֵיהֶן דִּבְרֵי תוֹרָה, הֲרֵי זֶה מוֹשַׁב לֵצִים, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים א,), וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב.
Rabbi Chanina son of Tradyon would say: Two who sit and no words of Torah pass between them, this is a session of scorners, as is stated, "And in a session of scorners he did not sit" (Psalms 1:1).
אֲבָל שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְיֵשׁ בֵּינֵיהֶם דִּבְרֵי תּוֹרָה, שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵּינֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג טז), אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי ה' וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ.
But two who sit and exchange words of Torah, the Divine Presence rests amongst them, as is stated, "Then the Gd-fearing conversed with one another, and Gd listened and heard; and it was inscribed before Him in a book of remembrance for those who fear Gd and give thought to His name," (Malachi 3:16).
אֵין לִי אֶלָּא שְׁנַיִם. מִנַּיִן שֶׁאֲפִלּוּ אֶחָד שֶׁיּוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קוֹבֵעַ לוֹ שָׂכָר, שֶׁנֶּאֱמַר (איכה ג, י), יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם כִּי נָטַל עָלָיו.
From this, I know only concerning two individuals; how do I know that even a single individual who sits and occupies himself with the Torah, Gd designates reward for him? From the verse, "He sits alone in meditative stillness; indeed, he receives [reward] for it" (Lamentations 3:28).

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ עַל שֻׁלְחָן אֶחָד וְלֹא אָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה, כְּאִלּוּ אָכְלוּ מִזִּבְחֵי מֵתִים, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה, כח), כִּי כָל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם.
Rabbi Shimon would say: Three who eat at one table and do not speak words of Torah, it is as if they have eaten of idolatrous sacrifices; as is stated, "Indeed, all tables are filled with vomit and filth, devoid of the Omnipresent" (Isaiah 28:8).
אֲבָל שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ עַל שֻׁלְחָן אֶחָד וְאָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה, כְּאִלּוּ אָכְלוּ מִשֻּׁלְחָנוֹ שֶׁל מָקוֹם בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל מא,), וַיְדַבֵּר אֵלַי זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה'.
But three who eat at one table and speak words of Torah, it is as if they have eaten at Gd's table, as is stated, "And he said to me: This is the table that is before Gd" (Ezekiel 41:22).


But three who eat at one table and speak words of Torah, it is as if they have eaten at Gd's table, as is stated, "And he said to me: This is the table that is before Gd" (Ezekiel 41:22).

Two consecutive Mishnas at the beginning of the third chapter of Ethics of our Fathers praise those that speak words of Torah and denigrate those that do not. The first one in the name of Rabbi Chanina ben Tradyon brands a conversation without Torah as scornful. However if the conversation includes Torah, the speakers are reckoned as people who give thought to G-d’s name. The Mishna continues by implying that one’s thoughts should always be about G-d. The next Mishna in the name of Rabbi Shimon is similar. It castigates those that dine together without words of Torah saying that their table is filled with vomit and excrement. However, those that speak words of Torah are as if they are seated at the table of G-d. It comes out that one is to be thinking of G-d exclusively and anything otherwise amounts to death, perversion, and waste. This seems to be extreme, how are we to understand this?

It helps to look at all this through the statement made by Rabbi Nachman of Breslov when he said, “Wherever I go, I'm always going to Israel”. It is not so much of a description of physical movement rather it was an expression of his single minded desire to live in the Holy Land. Therefore whatever he was doing was bringing him closer to the land of Israel. Similarly there are people whose devotion to a particular cause is so enveloping that even in their mundane conversations they are still talking about the thing that is dear to them. When it comes to strong dogmatic ideologues one can often hear the ideology in the tone of their voice and see it on their faces.

There are a number of words for soul in Hebrew. One of them is ruach רוּחַ which can be understood as air. Another is nashama which can be interpreted as psyche or mind. However it is the language of breath because it is reckoned as the breath of G-d, as it says G-d made man from dust and breathed a breath of life into the man (see Genesis 2:7). The kabbalists will describe man as a soul clothed in a body. Similarly one can look at a man as a balloon fill with air with the air being the essence. Another metaphor is a fruit with the soul being the meat of the fruit and the body being the peel.

Religion is the language of both the soul and G-d. The soul descends into this lower world for a reason. Sometimes it is because we need to learn something, other times it is to perform a task. One can understand the idea of the word name as being repute as in an organization has a good or bad name. It can also be a description of appearance, function, or character. It typically, though, refers to the totality of an object. When applied to a person it refers to self or essence. Because of the incomprehensibility of G-d, it is difficult or impossible to grasp His essence. Therefore when referring to the Almighty the term name is used as in it is for the sake of G-d’s name.

When a person eats food to sustain his body the nutrients are used for its welfare and what is not needed is expelled one way or another. When there is a total absence of soul in a person’s words and actions, then these words and actions are essentially a waste.  When a person’s words and deeds are for the benefit of the soul it is also for the benefit of the little breath of G-d that is in him. This is the equivalent of considering the name of G-d and eating at His table.



לע"נ ה אמה מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טז בנוסן תשנ"ח
העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר  http://dyschreiber.blogspot.co.il


Thursday, May 5, 2016

קדושים \ אבות ב ז # 173 - קנה לעצמו

הוּא הָיָה אוֹמֵר,
מַרְבֶּה בָשָׂר מַרְבֶּה רִמָּה. מַרְבֶּה נְכָסִים, מַרְבֶּה דְאָגָה. מַרְבֶּה נָשִׁים, מַרְבֶּה כְשָׁפִים. מַרְבֶּה שְׁפָחוֹת, מַרְבֶּה זִמָּה.מַרְבֶּה עֲבָדִים, מַרְבֶּה גָזֵל.
מַרְבֶּה תוֹרָה, מַרְבֶּה חַיִּים. מַרְבֶּה, מַרְבֶּה חָכְמָה. מַרְבֶּה עֵצָה, מַרְבֶּה תְבוּנָה. מַרְבֶּה צְדָקָה, מַרְבֶּה שָׁלוֹם.
קָנָה שֵׁם טוֹב, קָנָה לְעַצְמוֹ. קָנָה לוֹ דִבְרֵי תוֹרָה, קָנָה לוֹ חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא:

בפרקי אבות (ב ז) הלל נותן האמרה שלו על רכישות גשמיות, רכישות רוחניות, והמטרה של רכישות אלו. המהות של החלק הראשון היא כי עודף של רווח חומרי רק גורם צרות. אחרי זה מפרט. תוצאות  של יותר מדי שפע של חפצים חומריים רק מטרידים כי אדם תמיד דואג שלא לאבד אותם. אם אדם אוכל יותר מדי הוא משמין ונרקב בקבר. אם הם בונים אימפריה בעבודה, העובדים הגברים שלהם יהיו גנבים והעובדות תהיינה פרוצות. אם יש לאדם נשים רבות הו תהפוכנה למכשפות וגם יטילו הכישופים שלהן עליו.

פ' המאירי: הלל בא כאן להורות לאדם, שתכלית כוונתו בחיי העולם הזה, צריכה להיות רק בתורה, המידות, ובמצות; אבל בשאר ענייני העולם, אין ראוי להשתדל אלא לפי הצורך ההכרחי,  וכל המרבה בדברים אלו למעלה מהצורך ההכרחי, הרי זה לרעתו.

חלק שני של המשנה רושם הדברים שצריך לאסוף תמיד והנאתם. הראשון תורה ושכרו חיים. מהות תורה, תורת משה ובין שאר ספרי קודש, להורות איך להשתמש כל דבר שבעולם. כאשר משתמשים דברים כמו שצריך, נקבל שימוש מרבי מהם. כאשר משתמשים דברים בצורה לא נכונים, השימוש שלהם נפגע עד שהם לבלתי שמיש. התוצאה הלומד תורה יחיו את החיים במלואם. זה בחינה של עץ חיים היא למחזיקים בה. בצד שני המועל חפצי עולם הזה מאבד יכולות להשתמש את הכול. בסוף הוא מוסגר ורק. זה בחינת רשעים אפילו בחייהם קרואים מתים.

כאשר יושב ולומד מקבל חכמה. הרי זה פשוט. לשון המשנה "ישיבה" וזה לשון בית ספר. פ' פירוש רבי עובדיה מברטנורא: מרבה ישיבה - הרבה תלמידים מתקבצים ובאים לשמוע סברותיו. ואית דגרסי, מרבה ישיבה מרבה חכמה, מי שמרבה בתלמידים, התלמידים מחדדים אותו ומרבין ומוסיפין על חכמתו, עכ"ל. כמו כן הגמרא(תענית ז.) אמר: הרבה למדתי מרבותיו מחברי יותר מרבותי ומתלמידי יותר מכולן, עכ"ל.

אחרי זה המשנה אמר, "מַרְבֶּה עֵצָה, מַרְבֶּה תְבוּנָה". איש נותן עצה לעזור חברו. לא קורא עצה אלא עם הרשות בידו לדחות אותו אם לא מוצא חן בעיניו. לכן מייעץ עצה חייב לסברו עד חבירו מבין איך זה באמת לטובתו.

החלק השני מסתיים באמירה כי תוצאות צדקה יותר בשלום יותר. אפשר להבין צדקה כמעשה חסד או לראוי או ללא ראוי. כמעשה שלום פעולה זו נוטה למניע המנוכרים מלהתמרד יהיה זה בצדק או שלא בצדק. אומר
ויקרא רבה (לד טז): "משובב נתיבות לשבת" א"ר יהודה ברבי סימון העני הזה יושב ומתרעם מה אני מפלוני הוא ישן על מטתו ואני ישן כאן פלוני ישן בביתו ואני כאן ועמדת אתה ונתת לו חייך שאני מעלה עליך כאלו עשית שלום בינו לביני הה"ד (ישעיה כז, ה): "או יחזק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי", (עכ"ל). עניינו הוא כי מי מתנכר גם חסרונות משלהם או בגלל המגרעות של החברה עלול להפוך לאלימות בשל עוני. מעשה הצדקה שומר על קשר עוזר להחזיר אותם.

לא אותו דבר צדקה לתלמיד חכם. אלא זה דרך לתמוך לימודו ומרביץ תורה שלו, גם בגלל הוא דוגמה לאחרים. עניינו בדרך אסיפה דעת של דת עולם שלום נבנה.

החלק השלישי של המשנה קובע שאדם רוכש לעצמו דרך בעל מוניטין טוב. המשמעות היא כי דרך התורה, חוכמה, וצדקה, זוכה לשם טוב. דומה לעניין לה' הארץ ומלואה אבל המברך על איזה אוכל קונה אותו לעצמו. כביכול כשאדם חי בחוכמה ובנדיבות על פי התורה, הוא קונה את עצמו בעולם הזה. לא רק זה, אם דברי התורה יהיו המדריכים שלו בעולם הזה, הם יהיו חלקו בעולם הבא.



לע"נ האמא מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טז בנוסן תשנ"ח
 העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר  http://dyschreiber.blogspot.co.il






YouTube            https://youtu.be/MT2gkTWPI80

Wednesday, May 4, 2016

Kidoshim \ Ethics of our Fathers 2:7 - Acquiring One’s Self

הוּא הָיָה אוֹמֵר,
He used to say
מַרְבֶּה בָשָׂר מַרְבֶּה רִמָּה. מַרְבֶּה נְכָסִים, מַרְבֶּה דְאָגָה. מַרְבֶּה נָשִׁים, מַרְבֶּה כְשָׁפִים. מַרְבֶּה שְׁפָחוֹת, מַרְבֶּה זִמָּה.מַרְבֶּה עֲבָדִים, מַרְבֶּה גָזֵל.
The more flesh the more worms, the more possessions the more worries, the more woman the more witchcraft, the more maidservants the more immorality, the more workers the more robbery.
מַרְבֶּה תוֹרָה, מַרְבֶּה חַיִּים. מַרְבֶּה, מַרְבֶּה חָכְמָה. מַרְבֶּה עֵצָה, מַרְבֶּה תְבוּנָה. מַרְבֶּה צְדָקָה, מַרְבֶּה שָׁלוֹם.
The more Torah the more life, the more study the more wisdom, the more counsel the more understanding, the more charity the more peace.
קָנָה שֵׁם טוֹב, קָנָה לְעַצְמוֹ. קָנָה לוֹ דִבְרֵי תוֹרָה, קָנָה לוֹ חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא:
Acquire a good name acquire yourself, acquire words of Torah acquire life in the world to come.

In the seventh Mishna of the second chapter of Ethics of our Fathers Hillel gives his axiom about physical acquisitions, spiritual acquisitions, and the goal of these acquisitions. The essence of the first part is that an excess of material gain only causes aggravation. It then goes into details. A surfeit of physical possessions results in anxiety because a person will always be worried about losing them. If a person overindulges he will become obese and rot in the grave. If they build an empire at work, their male employees will be ripping them off and their female employees will be sleeping around. If a man has many women they will become witches who will cast their spells on him.

Hillel is explaining that man’s intentions during his stay in the physical world should be for the development of his soul. Specifically he should be seeking knowledge of G-d, good character, and sound objectives. Also when it comes to spiritual development there is no limit. The more one has the better they are, and one can always ascend to a higher level. This is unlike the common worldly pleasures. When it comes to things like wealth, food and drink, physical lust, and status, a person needs to consider what he really does need. Once that need has legitimately been met, a surfeit above it is detrimental.

The second part of the Mishna describes things that a person should be constantly accumulating and their benefits. The first is Torah and its reward is life. The main idea of Torah, whether it is the five books of Moses or religious literature in general, is to instruct us as to how to properly use what is in this world. When we use things properly, we get maximum use out of them. When we use things improperly, their use becomes impaired until they are unusable. It comes out that a person who learns Torah can live life to its fullest. This is the idea that the Torah is a tree of life to those that hold on to it. On the other hand, when a person misuses things, his ability to use everything becomes impaired. As a result he becomes confined and empty. This is the idea that the wicked are reckoned as dead even though they may be physically living.

When a person sits and learns they gain wisdom. That is simple. The term used in the Mishna is “yeshiva” (יְשִׁיבָה) which is the same word for a school. On this the Bartenura comments that when many students are gathered together they come to listen to each other’s explanations. It is also written in the Talmud (Ta’anis 7.), “Much I have learned from my rabbis, from my friends more, and from my students more than all of them”.

Next the Mishna says that the more there is advice the more there is understanding. A person gives advice to help his friend. It is only advice if his friend can refuse it if he does not like it. Therefore the giver must explain and defend his idea in a way his friend will understand how it really is in his benefit.

The second section ends by saying that more charity results in more peace. One can understand charity as an act of kindness either to the deserving or the undeserving. As an act of peace this action tends to keep the disaffected from rebelling be it rightly or wrongly. VaYikra Raba (34:16) describes these feelings as follows. “Said Rabbi Yehuda the son of Rabbi Simon, this poor person sits and castigates saying what is the difference between me and so and so. He sleeps on his bed and I sleep here, he sleeps in his house and me here. You stood up and gave to him. I promise that I will credit you as if you made peace between Me and my household.” The idea is that those who are estranged either from their own shortcomings or because of society’s shortcomings may turn to violence due to poverty. The act of charity keeps them connected and helps bring them back.

Giving tsedakah to a talmid chacham is different. It can be viewed as a way of showing support for the knowledge he absorbs and imparts to others as well for his exemplary conduct. The idea is that through the accumulation of religious knowledge a peaceful world is built.

The third section of the Mishna states that a person acquires himself through having a good reputation. The implication is that through Torah, wisdom, and charity, one will gain a good name. This is similar to the idea that the world belongs to Hashem but, when a person makes a bracha on something to eat, he acquires it for himself. So to speak when a person wisely and benevolently lives according to the Torah, he becomes his own man in this world. Not only that, if the words of Torah consciously become his guides in this world, they will become his portion in the world to come.

  

לע"נ ה אמה מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טז בנוסן תשנ"ח
העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר  http://dyschreiber.blogspot.co.il


  

Blogger Hebrew 

YouTube            https://youtu.be/MT2gkTWPI80