יד יוסף: קדושים \ אבות ב ז # 173

הוּא הָיָה אוֹמֵר,

מַרְבֶּה בָשָׂר מַרְבֶּה רִמָּה. מַרְבֶּה נְכָסִים, מַרְבֶּה דְאָגָה. מַרְבֶּה נָשִׁים, מַרְבֶּה כְשָׁפִים. מַרְבֶּה שְׁפָחוֹת, מַרְבֶּה זִמָּה.מַרְבֶּה עֲבָדִים, מַרְבֶּה גָזֵל.

מַרְבֶּה תוֹרָה, מַרְבֶּה חַיִּים. מַרְבֶּה, מַרְבֶּה חָכְמָה. מַרְבֶּה עֵצָה, מַרְבֶּה תְבוּנָה. מַרְבֶּה צְדָקָה, מַרְבֶּה שָׁלוֹם.

קָנָה שֵׁם טוֹב, קָנָה לְעַצְמוֹ. קָנָה לוֹ דִבְרֵי תוֹרָה, קָנָה לוֹ חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא:

בפרקי אבות (ב ז) הלל נותן האמרה שלו על רכישות גשמיות, רכישות רוחניות, והמטרה של רכישות אלו. המהות של החלק הראשון היא כי עודף של רווח חומרי רק גורם צרות. אחרי זה מפרט. תוצאות של יותר מדי שפע של חפצים חומריים רק מטרידים כי אדם תמיד דואג שלא לאבד אותם. אם אדם אוכל יותר מדי הוא משמין ונרקב בקבר. אם הם בונים אימפריה בעבודה, העובדים הגברים שלהם יהיו גנבים והעובדות תהיינה פרוצות. אם יש לאדם נשים רבות הו תהפוכנה למכשפות וגם יטילו הכישופים שלהן עליו.

פ' המאירי: הלל בא כאן להורות לאדם, שתכלית כוונתו בחיי העולם הזה, צריכה להיות רק בתורה, המידות, ובמצות; אבל בשאר ענייני העולם, אין ראוי להשתדל אלא לפי הצורך ההכרחי, וכל המרבה בדברים אלו למעלה מהצורך ההכרחי, הרי זה לרעתו.

חלק שני של המשנה רושם הדברים שצריך לאסוף תמיד והנאתם. הראשון תורה ושכרו חיים. מהות תורה, תורת משה ובין שאר ספרי קודש, להורות איך להשתמש כל דבר שבעולם. כאשר משתמשים דברים כמו שצריך, נקבל שימוש מרבי מהם. כאשר משתמשים דברים בצורה לא נכונים, השימוש שלהם נפגע עד שהם לבלתי שמיש. התוצאה הלומד תורה יחיו את החיים במלואם. זה בחינה של עץ חיים היא למחזיקים בה. בצד שני המועל חפצי עולם הזה מאבד יכולות להשתמש את הכול. בסוף הוא מוסגר ורק. זה בחינת רשעים אפילו בחייהם קרואים מתים.

כאשר יושב ולומד מקבל חכמה. הרי זה פשוט. לשון המשנה "ישיבה" וזה לשון בית ספר. פ' פירוש רבי עובדיה מברטנורא: מרבה ישיבה - הרבה תלמידים מתקבצים ובאים לשמוע סברותיו. ואית דגרסי, מרבה ישיבה מרבה חכמה, מי שמרבה בתלמידים, התלמידים מחדדים אותו ומרבין ומוסיפין על חכמתו, עכ"ל. כמו כן הגמרא(תענית ז.) אמר: הרבה למדתי מרבותיו מחברי יותר מרבותי ומתלמידי יותר מכולן, עכ"ל.

אחרי זה המשנה אמר, "מַרְבֶּה עֵצָה, מַרְבֶּה תְבוּנָה". איש נותן עצה לעזור חברו. לא קורא עצה אלא עם הרשות בידו לדחות אותו אם לא מוצא חן בעיניו. לכן מייעץ עצה חייב לסברו עד חבירו מבין איך זה באמת לטובתו.

החלק השני מסתיים באמירה כי תוצאות צדקה יותר בשלום יותר. אפשר להבין צדקה כמעשה חסד או לראוי או ללא ראוי. כמעשה שלום פעולה זו נוטה למניע המנוכרים מלהתמרד יהיה זה בצדק או שלא בצדק. אומר

ויקרא רבה (לד טז): "משובב נתיבות לשבת" א"ר יהודה ברבי סימון העני הזה יושב ומתרעם מה אני מפלוני הוא ישן על מטתו ואני ישן כאן פלוני ישן בביתו ואני כאן ועמדת אתה ונתת לו חייך שאני מעלה עליך כאלו עשית שלום בינו לביני הה"ד (ישעיה כז, ה): "או יחזק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי", (עכ"ל). עניינו הוא כי מי מתנכר גם חסרונות משלהם או בגלל המגרעות של החברה עלול להפוך לאלימות בשל עוני. מעשה הצדקה שומר על קשר עוזר להחזיר אותם.

לא אותו דבר צדקה לתלמיד חכם. אלא זה דרך לתמוך לימודו ומרביץ תורה שלו, גם בגלל הוא דוגמה לאחרים. עניינו בדרך אסיפה דעת של דת עולם שלום נבנה.

החלק השלישי של המשנה קובע שאדם רוכש לעצמו דרך בעל מוניטין טוב. המשמעות היא כי דרך התורה, חוכמה, וצדקה, זוכה לשם טוב. דומה לעניין לה' הארץ ומלואה אבל המברך על איזה אוכל קונה אותו לעצמו. כביכול כשאדם חי בחוכמה ובנדיבות על פי התורה, הוא קונה את עצמו בעולם הזה. לא רק זה, אם דברי התורה יהיו המדריכים שלו בעולם הזה, הם יהיו חלקו בעולם הבא.