יד יוסף: אמור \ אבות ג ג # 174

רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן תְּרַדְיוֹן אוֹמֵר, שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְאֵין בֵּינֵיהֶן דִּבְרֵי תוֹרָה, הֲרֵי זֶה מוֹשַׁב לֵצִים, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים א) וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב.

אֲבָל שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְיֵשׁ בֵּינֵיהֶם דִּבְרֵי תּוֹרָה, שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵּינֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג) אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי יְיָ וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ.

אֵין לִי אֶלָּא שְׁנַיִם.

מִנַּיִן שֶׁאֲפִלּוּ אֶחָד שֶׁיּוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קוֹבֵעַ לוֹ שָׂכָר, שֶׁנֶּאֱמַר (איכה ג י) יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם כִּי נָטַל עָלָיו.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ עַל שֻׁלְחָן אֶחָד וְלֹא אָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה, כְּאִלּוּ אָכְלוּ מִזִּבְחֵי מֵתִים, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כח) כִּי כָל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם.

אֲבָל שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ עַל שֻׁלְחָן אֶחָד וְאָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה, כְּאִלּוּ אָכְלוּ מִשֻּׁלְחָנוֹ שֶׁל מָקוֹם בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל מא) וַיְדַבֵּר אֵלַי זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה'.

התנא בפרקי אבות (ב ג) משבח את המדברים דברי תורה בעת ישיבת עם מריעים, ומגנה את אלו שלא. התנא הראשון רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן תְּרַדְיוֹן קורא שיחת מריעים שחסרה בו דברי תורה - ליצנות. אבל בשיחה הכוללת דברי תורה נקראים המדברים - חֹשְׁבֵי שְׁמוֹ. משמע מכך שכל הדיבורים תמיד צריכות להיות רק על ה'. במשנה הבאה נאמר דברים דומים בשם רבי שמעון. הוא מגנה את האוכלים יחד ולא מדברים דברי תורה, ואומר עליהם - שולחנם מלא קיא צואה. אבל כאשר הם מדברים דברי תורה זה כמו שהם יושבים בשולחן ה'. העולה מדברי התנאים הק' שחייבים תמיד לחשוב ולדבר אך ורק בה'. ואם לאו זה כמו מוות, סטייה, ופסולת. הדברים מבהילים וקשים להבנה.

כדי להבין זאת, נביא את מאמרו של רבי נחמן מברסלב שאמר: "כל מקום שאני הולך, אני הולך לארץ ישראל". מובן מאיליו שהוא לא תיאר תנועת גוף, אלא ביטוי של תחושה, כלומר, דָבֵק בְּמַטָרָה אַחַת - לגור בארץ הקודש. לכן כל פועליו שהוא פעל הביאו יותר קרוב לא"י. כמו כן ישנם אנשים שמסירותם לדבר מסוים עוטפם כל כך, שגם בשיחות החולין שלהם הם עדיין מדברים בדביקות על הדבר היקר להם. כל כך חזק ששומעים זאת אפילו בנימת קולם, וזה נראה על פניהם.

בעניין נר"ן [-נפש, רוח, נשמה] רוח לשון אוויר, ונשמה לשון נשימה. הסיבה לכינוי הנשמה בלשון נשימה הוא, בגלל שהנשמה נחשבת כמו נשימת ה', כמובא בחומש בראשית (ב, ז) ויפח באפיו נשמת חיים - ה' נשם נשימת חיים בתוך האדם. המקובלים יתארו את האדם כנשמה מלובש בגוף. כמו כן אפשר להמשיל את האדם כבַּלוֹן מלא אויר, האויר הוא המהות והבלון הטפל. עוד משל לפרי וקליפתה, הנשמה דומה לפרי והגוף לקליפה.

התורה והמצוות היא השפה של נשמת אלוקים, הנשמה יורדת לתוך העולם התחתון הזה, בדרך כלל מסיבה מסוימת, או תיקון נפש או תיקון עולם.

אפשר להבין את הרעיון של המילה "שֵם" כמו מוניטין כמו ארגון יש שם טוב או שם רע. השם הטוב יכול להיות גם תיאור של מראה, בתפקוד, או באופי. בדרך כלל זה ביטוי של מכלול של כמה דברים. כאשר מוחלים על אדם זה מתייחס לעצם או מהות. בגלל זה בלתי ניתנת להשגה את האלוקים, בלתי אפשרי לתפוס את מהותו. לכן, כאשר מתייחסים אל הקב"ה משמש המונח "שם" כמו לשם ה'.

ועתה נחזור להסבר דברי המשנה, כאשר אדם אוכל מזון כדי לקיים את גופו, החומרים המזינים משמשים לחיותו, ומה שאינו נחוץ מסולק מהגוף. כשיש היעדר מוחלט של נשמה בתוך הדיבורים והמעשים של אדם, אז הדיבורים האלו ומעשיו הן בעצם בזבוז – קיא, צואה. כאשר המעשים והדיבורים של אדם הם לטובת הנשמה, הם גם לטובת הנשימה הקטנה של הקב"ה אשר בהם. זה כבר דבר שווה ערך להתחשב בשם ה' כשאוכל על שולחנו.