שבועות # 124: נדודים של המשיח

במגילת רות, אדם מכובד, אלימלך, לוקח את משפחתו ועובר את הגבול לארץ מואב כדי לברוח מהרעב בארץ ישראל. שני בניו נשאו נשים מואביות, לאחר זמן כל השלושה מתים. אז תם הרעב ואשתו של אלימלך, נעמי, מחליטה לחזור לא"י. כאשר כלותיה מצטרפות אליה בנסיעה, נעמי אומר להם לחזור לבתים של ההורים ולהינשא מחדש. כאשר הכלות מוחות, היא מסבירה שהיא זקנה מכדי שיהיו לה בנים שיכולים להצטרף אליהם בייבום, ורומזת כי אין שום דבר עבורן בישראל.

נעמי מכבירה בזכותם וחסדם לעצמה ולמנוחים ומאחלת להם כל טוב. כלה אחת מקבלת את עצתה. נעמי מאוד מודה לה על טוב הלב כלפי עצמה והמתים  ומאחלת לה הצלחה. כלה אחת קבלה הייעוץ שלה ועזבה.

הכלה השנית, רות, מתעקשת להמשיך ואומרת, "אל תפגעי בי לעזבך לשוב מאחריך כי אל אשר תלכי אלך . . . עמך עמי ואלהיך אלהי. באשר תמותי אמות . . . יעשה ה' לי וכה יסיף כי המות יפריד ביני ובינך," (רות א טז יז). זה כמו עניין "נעשה ונשמע" (שמות כד ז)  שאמר עם ישראל בקבלתם את התורה. חג השבועות הוא יום השנה לקבלת התורה. כביכול בתאריך זה, כאשר עם ישראל קיבל את האלוקים של האבות להיות האלוקים של העם, ובכך כל האנשים הפכו להיות מתגיירים. מגילת רות היא סיפור אישי של התגרות. מסיבה זו נוצרה המסורת לקרוא אותו בחג השבועות.

מגילה זאת מספרת איך איש נהפך לכהן של העליון. הספר כמו התהליך לא הגיוני לחלוטין. בעיקר אלימלך צדיק עם רע בו. פירוש רש"י, "עשיר גדול היה ופרנס הדור ויצא מארץ ישראל לחוצה לארץ מפני צרות העין שהיתה עינו צרה בעניי' הבאים לדוחקו לכך נענש," (רות א א). בקשר שני בניו אומר תרגום אונקלוס, "ועברו על גזירת מימרא דה', ונטלו להן נשין נוכראין מן בנת מואב . . . אתקטעו יומיהון ומיתו," (שם ד ה). בסוף נחשבים טובים וראוי לחוס עליהם.

אף רות היא נסיכה צדיקה. פרש"י: "ותצא מן המקום" - למה נאמר הרי כבר נאמר ותשב משדה מואב ומהיכן תשוב אם לא תצא מן המקום שהיתה שם אלא מגיד שיציאת צדיק מן המקום ניכרת ועושה רושם פנה זיוה פנה הדרה פנה שבחה של עיר וכן (בראשית כה) ויצא יעקב מבאר שבע," (שם א ז). יש עניין בסיפור של ירידה לשם עליה שתבוא אחריה. גם "עת לעשות לה' הפרו תורתך," (תה' קיט קכו).

הפרק השני של מגילת רות פותח באזכור של בועז הקרוב של נעמי, שמתואר כגבור חיל. זה מתרחש בתקופת קציר התבואה ורות אומרת לחמותה שהיא מתכננת ללקט תבואה שנפלה וחבילות שנשכחו שתישארנה בשדה לאחר שנקצר.הרושם הוא שנעמי היא אישה זקנה ולא בבריאות טובה כל כך, אבל רות היא בת ארבעים (רות רבה ד ד). שניהם חסרי כל ורות מתכוונת לתמוך בחמות.

במקרה רות מגיעה לשדה של בועז, שעל פי המדרש הוא בן שמונים. בועז מביט ברות ונותן טיפולו החיובי. הוא מרוצה ממנה, כי היא עוזרת לחמותה ועזבה ארץ מולדתה לעם שהיא לא יודעת. אז בועז נותן לה ברכה, "ישלם יהוה פעלך ותהי משכרתך שלמה מעם יהוה אלהי ישראל אשר באת לחסות תחת כנפיו,"

(רות ב יב).

רות מספרת לנעמי שהיא התקבלה בעין יפה על ידי בועז. נעמי אומר לרות שבועז הוא קרוב משפחה ומודה לקב"ה על חסדו לחיים והמתים. היא מאמינה כנראה ששניהם יתחתנו.

כאשר הקציר עומד להסתיים, נעמי מורה לרות להתלבש יפה וללכת לשדה של בועז בסתר. בועז ישן בשדה וכאשר הוא עושה זאת רות נשכבה מתחת לרגליו. כאשר בועז מתעורר, רות צריכה לומר את אשר על לבה. רות עושה זאת ואומרת לבועז, "אנכי רות אמתך ופרשת כנפך על אמתך כי גאל אתה," (רות ג ח). בועז שמח ומקבל את עתירתה, אם כי יש פירוט טכני עליו נוטה ראשון.

אז בועז הולך לזקני העיר ומזמין את קרובו, שהוא ראשון בשורה לרשת את רכושו של אלימלך ובניו, לממש את זכותו כולל החובה לייבם את רות. קרוב המשפחה מסרב כי להתחתן עם מואביה יפגע במעמדו בקהילה. אז בועז לוקח את הזכות וכולם נותנים לו ברכה חזקה של אישור.

השאלה היא למה אותה פעולה היא גנאי לאדם אחד וכבוד לאחר. התשובה היא שנשים מואביות הן בדרך כלל לא באיכות גבוהה, אבל, רות היא יוצא מן הכלל.אדם פשוט לא יכול להיות מהימן לזהות כראוי מצבים חריגים אך גדול יכול. בנוסף אדם פשוט לא יראה מעלות נהדרות, אבל צדיק יכול.

רות הייתה יכולה להפוך החושך לאור, כי היה לה חוש למהותה של דת המבוססת על אצילות של אופי. אלה הם המאפיינים שאמורים לשלוט על עם ישראל. מסיבה זו הם זכו ליסוד של בית דוד.

לע"נ האמא מלכה  בת חיים ז"ל נלב"ע טז ניסן תשנ"ח.  

ניתן באתר  http://dyschreiber.blogspot.co.il   וגם בדואר אלקטרוני   

Blogger English     http://dyschreiber.blogspot.com/2015/05/shavuos-meanderings-of-moshiach.html

Blogger Hebrew    http://dyschreiber.blogspot.com/2015/05/124.html

YouTube   http://youtu.be/JIzSf6XRRkg 

Shavuos: Meanderings of the Moshiach

In the book of Ruth a distinguished man, Elimelech, takes his family to neighboring Moav in order to flee a famine in the land of Israel. His two sons marry Moabite woman, after which all three of them pass away. The famine then ends and Elimelech’s wife, Naomi, decides to return to Israel. When her daughters-in-law join her on the trip, Naomi tells them that they should each go back to their parent’s homes and remarry. When the daughters-in-law protest, she explains that she is too old to have sons who could join them in levirate marriage and intimates that there is nothing for them Israel. Ruth profusely thanks them for their kindness to herself and the deceased and wishes them well. One daughter-in-law accepts her advice and leaves.

The other daughter-in-law, Ruth, insists on continuing, saying where ever you go I will go, your people will be my people, your G-d will be my G-d, and death will not separate us.  This passage is similar to the idea, “we will do it and we will listen,” (Exodus 24:7), which was said by the people of Israel, when they received the Torah. Shavuos is the anniversary of the receiving of the Torah. So to speak on this date the nation of Israel accepted the G-d of the patriarchs as their national G-d, and in doing so all of the people became converts. The book of Ruth is a personal story of conversion. For this reason it is traditional to read it on Shavuos.

The book explains how a person becomes a priest of the most high. The book like the process is not entirely logical. Elimelech is reckoned as both noble and flawed. Rashi describes him as the magnate of his generation who quit the country because he did not wish to dissipate his wealth by supporting the poor. The Targum castigates his two sons for taking foreign wives and gives this as the reason for their deaths. In the final analysis they are reckoned as good and worth saving.

Ruth though is a righteous princess and Rashi compares her departure from Moav with Jacob’s departure from Beersheba saying, “that the departure of a righteous person from a place is conspicuous, and makes an impression. Its splendor departs; its majesty departs; the praise of a city departs, and likewise,” (Ruth 1:7). There is an aspect in this story of a descent for the sake of a subsequent ascent and, “time to do for Hashem, void Your Torah,” (Psalm 119:126).

The second chapter of the book of Ruth opens with the mention of Naomi’s relative Boaz, who is described as a valiant champion. It takes place during the time of the grain harvest and Ruth tells her mother-in-law that she plans to glean fallen grain and forgotten bundles that remain in the field after it has been harvested. The impression is that Naomi is an older woman and not in such good health, while Ruth is forty (Ruth Rabbah 4:4). Both are destitute and Ruth is intending to support her mother-in-law.

Ruth chances upon the field of Boaz, who according to the Midrash is eighty. Boaz takes notice of Ruth and gives her favorable treatment. He is impressed with her because she is helping her mother-in-law and left her native land for a people she did not know. Boaz then gives her a blessing, “May the Lord reward your deeds, and may your reward be full from the Lord God of Israel, under Whose wings you have come to take shelter”.

Ruth tells Naomi that she was favorably received by Boaz. Naomi tells Ruth that Boaz is a relative and gives thanks to G-d for His kindness to the living and the deceased. She apparently believes that the two of them will marry.

When the harvest is about to conclude, Naomi instructs Ruth to dress up and secretly go to Boaz’s field. Boaz will sleep in the field and when he does so Ruth is to lie at his feet. When Boaz wakes up, Ruth should say what is on her mind. Ruth does so and says to Boaz, “Spread you wings over me for you are my redeemer”. Boaz is pleased and accepts her petition, although there is a technical detail he must tend to first.

Boaz then goes to the elders of the city and invites his relative, who is first in line to inherit Elimelech’s property, to exercise his right including the obligation for levirate marriage with Ruth. The relative declines because marrying a Moabite would damage his standing in the community. Boaz then exercises the right and everybody gives him a strong blessing of approval.

The question is why should the same action disgrace one man and honor another. The answer is that Moabite women are generally not of high quality, but, Ruth is an exception. A common man cannot be trusted to properly identify exceptional situations but a giant can. In addition a simple person will not see great virtues but a tsaddik will.

It comes out that there was something in Ruth that saw the greatness in the family of Elimelech even in their sinful state. Moab was known for being selfish but Ruth’s outstanding quality was kindness, the opposite. For this reason heaven guided her first to the nation of Israel then to the arms of Boaz.

Ruth was able to turn darkness into light because she had an instinct for the essence of religion based on nobility of character. These are the characteristics that are meant to rule over the nation of Israel. For this reason they were refined into the foundation of the house of David.

לע"נ האמא מלכה  בת חיים ז"ל נלב"ע טז ניסן תשנ"ח

וגם בדואר אלקטרוני    ניתן באתר   http://dyschreiber.blogspot.co.il

בחקתי \ בה"ב # 123: תפארת שבתפארת

זמן קצר אחרי החגים של פסח וסוכות בלוח השנה היהודי ישנם שלושת ימי התשובה שמתרחשים ברצף ביום שני, יום חמישי, וביום שני. הם מכונים באופן קולקטיבי על ידי קיצור של היום שלהם בשבוע, בה"ב. בבית הכנסת ברכה ניתנת לאנשים שצמים אותם. מעט מאוד אנשים היום למעשה צמים אותם, אולם קהילות רבות יאמרו סליחות כחלק תפילת שחרית.

הסיבה למנהג זה כדי לכפר על חטאים וקלות ראש בשוגג במהלך החג הקודם. תוספות בגמרא קדושין פא.: פירוש ריעוע של ימות השנה לייחוד ולעבירה כלומר ימות הרגל [שיש] קבוצות אנשים ונשים שבאים לשמוע הדרשה ונותנין עין זה על זה וי"א לכך נהגו להתענות לאחר פסח ולאחר סוכות.

גרסה שחל התוספות: אמר אבין סקבא דשתא ריגלא. הנך שבוייתא דאתאי לנהרדעא אסקינהו לבי רב עמרם חסידא. אשקולו דרגא מקמייהו בהדי. דקא חלפה חדא מנייהו נפל נהורא באיפומא. שקליה רב עמרם לדרגא דלא הוו יכלין בי עשרה למדלייא דלייא חודיה. סליק ואזיל. כי מטא לפלגא דרגא איפשח רמא קלא נורא בי עמרם. אתו רבנן אמרו ליה כסיפתינן אמר להו מוטב תיכספו בי עמרם בעלמא הדין ולא תיכספו מיניה לעלמא דאתי. אשבעיה דינפק מיניה נפק מיניה כי עמודא דנורא. אמר ליה חזי דאת נורא ואנא בישרא ואנא עדיפנא מינך.

הרעיון הוא שהדברים שהכי קדושים הם גם הדברים המועדים ביותר להתחלל. הרמב"ן מציין במכתבו לבנו בשנה ה"כז. ז"ל: אני כותב לך את המכתב הזה מהעיר ירושלים הקדושה. . . מה אני יכול לספר לך על הארץ? רבים הם המקומות המוזנחים שלה, וגדול הוא החילול. כל המקודש מחבירו שמם מחבירו. ירושלים היא המקום השומם יותר מכל, וארץ יהודה שוממה אמף יותר הגליל. אפילו בחורבנה, היא ארץ טובה מאוד. . . יש יותר מאלפיים אזרחים. . .ואין יהודים ביניהם. . . יש עשרה גברים שנפגשים בכל שבת והם מתפללים ב[איזה] בית.

כמו כן בנביא מלאכי א ז, "מגישים על מזבחי לחם מגאל ואמרתם במה גאלנוך באמרכם שלחן ה' נבזה הוא". בדרך כלל אנשים לא ממש אמרו שהשולחן של השם הוא נתעב. לעתים קרובות אנשים מנסים להראות נוח או עניו ולכן הם טעו בהלכה באופן כזה שהם עושים מצווה מכוערת במקום לעשות המצוה יפה. בפעמים אחרות הם תפסו את החיצוניות אך עזבו את הפנימיות. הלקח של בה"ב היום הוא שאנחנו צריכים להיות מודאגים מאוד על חוסר צניעות. יהודים דתיים התרחקו מאוד מזה בדרכים רבות. המסר האמתי הוא שאנחנו צריכים לפתח תחושה של תפארת וזה צריך להיות מיושם על החגים, בתי כנסת, שמחות, והקהילות שלנו.

לע"נ האמא מלכה  בת חיים ז"ל נלב"ע טז ניסן תשנ"ח

וגם בדואר אלקטרוני    ניתן באתר   http://dyschreiber.blogspot.co.il

Blogger English     http://dyschreiber.blogspot.com/2015/05/behukosai-bahav-beautiful-beautiful.html

Blogger Hebrew     http://dyschreiber.blogspot.com/2015/05/123.html

YouTube   http://youtu.be/RNHGfq3ASv4

Behukosai / Bahav: Beautiful, Beautiful, Beautiful

Shortly after the holidays of Pesach and Succos the Jewish calendar shows three days of penitence which taking place consecutively on Monday, Thursday, and Monday. They are referred collectively by an abbreviation for their day of the week, Bahav בה"ב. In synagogue a blessing is given for people who fast on them. Very few people today actually fast on them, however many congregations will say Slichos, penitential prayers, as part of the morning service.

The reason given for this custom is to atone for inadvertent sins and levity during the preceding holiday. Tosfos on Gemara Kidushin 81a explains that the festivals are the most hazardous days of the year when it comes to being alone with the opposite sex or actual transgression because this is the time men and woman gather together to hear religious sermons and will be given to looking at each other. The comment concludes by bringing an opinion that this is the reason for the fasts after Passover and Shavuos.

This Tosfos is a commentary on a Talmudic story whose theme is that the sorest spot, meaning the most hazardous time, of the year are the festivals. It then recounts how redeemed captive women, meaning they would be receptive to an advance, were being sheltered in the attic of Rabbi Amram, a pious sage. To deter any misbehavior the staircase to the upstairs was removed. That night a light shined on one of the woman. The rabbi than grabbed the staircase that ten men could not lift, set it up, and proceeded to ascend. When he was half way up, he shouted there’s a fire in Amram’s house. The rabbis quickly came and rebuked him. Rabbi Amram then exorcised the temptation to outside his body and it emerged column of fire. The rabbi then exclaimed you are fire and I am flesh but never the less I’m stronger than you.

The idea is that the things that are the most sacred are also the things most prone to be profaned. Nachmanides notes this in his letter to his son in 1267. “I’m writing you this letter from the Holy city of Jerusalem. . . What can I tell you about the Land? Many are its forsaken places, and great is the desecration. The rule seems to be that the more sacred the place, the greater the devastation it has suffered. Jerusalem is the most desolate place of all, and the land of Yehuda is even more desolate than the Galil. Even in its destruction, it is an exceedingly good land. . . There are more than two thousand citizens . . . and no Jews amongst them. . . There are ten men who meet on every Shabbat and they hold services at [one of the] home[s]”.

Similarly, it is stated in the prophet Malachi (1:7) that you bring on My altar disgusting food, yet you say, "How have we defiled You?" By your saying, "God's table is contemptible." Generally people do not actually say that the table of Hashem is loathsome. Usually people are trying to be comfortable or accommodating so they misread the halacha in such a way that they make a mitzvah ugly when they should be making it beautiful. Other times they grasp the surface meaning but miss the essence. The lesson of Bahav today is not so much that we must be greatly concerned about immodesty. Religious Jews have greatly distanced themselves from this in many ways. The real message is that we should develop a sense of beauty and this should be applied to our holidays, synagogues, celebrations, and communities.

לע"נ האמא מלכה  בת חיים ז"ל נלב"ע טז ניסן תשנ"ח

וגם בדואר אלקטרוני    ניתן באתר   http://dyschreiber.blogspot.co.il

Ramban: Letter to his son from Jerusalem 1267

The letter is from the Ramban, Rabbi Moshe Bar Nachman.

May G-d bless you, my son Nachman, that you may see the good of Jerusalem all the days of your life; and see your children's children and may your table be like our Father Avraham’s table.

I’m writing you this letter from the Holy city of Jerusalem. I had the honor of getting here on the ninth day of the month of Elul, and I stayed here until Yom haKippurim; now my plan is to go to Hevron, the city of the graves of our Fathers, to prostrate to them and dig a grave for myself, please G-d.

Ramban Synagogue in Jerusalem

What can I tell you about the Land? Many are its forsaken places, and great is the desecration. The rule seems to be that the more sacred the place, the greater the devastation it has suffered. Jerusalem is the most desolate place of all, and the land of Yehuda is even more desolate than the Galil. Even in its destruction, it is an exceedingly good land:

There are more than two thousand citizens, three hundred amongst them are Christian, refugees from the sultan’s sword, and there are no Jews amongst them: they went away since the Tartars came in, or they got killed by their swords. There are two brothers, dyers by trade. There are ten men who meet on every Shabbat and they hold services at their home.

We motivated them and we found some ruins of a house built on pillars of marble and with a nice dome, so we made it into a Bet Knesset, since the city’s been abandoned and every person that wants to take advantage of the ruins, can. We volunteered to fix the house, and they already started sending people to the city of Shechem, to get from there Torah scrolls that were once in Jerusalem and got moved from there when the Tartars arrived - so we created there a Bet Knesset, and they davened.

Many people come to Jerusalem, men and women, from Damascus, Tzova and every area of the Land, and they come to see what happened to the Bet haMikdash and mourn it. And may He who let us see Jerusalem in its destruction, let us see Jerusalem rebuilt and restored, when the Divine Presence will return on it. And you, my son, and your brothers, and all the house of your father, may you deserve the good of Jerusalem and the consolation of Zion.

Your father who cares and forgets, sees and rejoys.

בהר \ ל"ג בעומר # 122: הגישה המשפטית של הרשב"י

כפוסק רבי שמעון נוטה להתמקד במה שקרה בפועל. לדוגמא המשנה בבא קמא (ו ב ד) בוחנת מצב שבו עדר של אדם אוכל יבולים משדה של איכר ומקרה אחר שבו הוא מדליק אש שיוצאת מכלל שליטה. בשני המקרים נראה רבי שמעון מחזיק האחריות להיות הסכום בפועל נזקים בניגוד לשימוש בסוג מסוים של כלל אצבע.

כמו כן, במשנה בבא קמא (ב ז) מביאה מצבים שונים שבו אדם גונב בעל חיים לשם מכירה או אכילת בשרו. העונש שנקבע בחומש הוא שהגנב חייב לשלם ארבעה או חמשה פעמים את הערך של בעל החיים. יש מחלוקת בנוגע לבעלי חיים שהוא טרף עם הרב שמעון אומר לא יהיה שום עונש במקרה זה. נראה כי למרות שהגנב התכוון לעשות רע, הוא לא הצליח, כי לא היה לבהמה ערך ואין לאכול הבשר.

אם משנה כתובה לא בשם דעה מסויימת, מקור דעתה לא ברור. לעתים קרובות זה רבי מאיר ופעמים רבות זה חכמים. המשניות נוטות להתמקד בהיגיון כלשהו ולהחיל אותו על מצבים אחרים. מצד השני רבי שמעון מעוגן היטב ומאוד ממוקד בחומש. כתוצאה מכך הנמקתו עלולה לצאת מהחשיבה של המשנה.

כתוצאה מכך יש עמדות שהם פשוט האמורים במשנה עם רבי שמעון מציעים דעה אחרת. לדוגמא במסכת עבודה זרה ג ז יש דרש על איסור דברים המשמשים לעבודת זרה כמו בניינים, לבני אבן, ועצים. המשנה נדרשת בשלושה מצבים. הראשון הוא אם הדבר מראשיתו היה מיועד לעבודת אלילים ובמקרה זה אסור. השני הוא כאשר הדבר מאוחר יותר מותאם לשימוש עבודת אלילים, ובמקרה זה יהיה מותר רק אם שיפוצים הוסרו. השלישי הוא אם המאמר שימש שלם באופן זמני לעבודת אלילים, ובמקרה זה מותר  להשתמש בו כפי שהוא.

המשנה קוראת עץ כזה אשרה. ואחרי כך שואלת ומשיבה, "איזו היא אשרה? כל שיש תחתיה ע"ג". תשובה זו עולה בקנה אחד עם משנה. אבל "ר"ש אומר כל שעובדיו אותה". בניגוד לבניינים או אבנים חצובות, החומש במיוחד אוסר עצי אלילים. נראה היה להיות עצים שסגדו במיוחד. כתוצאה מכך חשיבתו של רבי שמעון בקנה אחד עם החומש, אבל החשיבה של המשנה היא בקנה אחד עם הלכה ספציפית.

כולם מסכימים שחייבים לעזור לפרוק את משא החמור, אבל לא אם בעל החמור מנסה לשים את כל העבודה על אחרים בטענה שיש להם חיוב מן התורה לעשות את זה אבל הוא, עצמו, לא. המשנה גם פוסקת שאין חיוב לעזור לטעון מחדש את החמור, עם זאת רבי שמעון פוסק שאדם  מחויב לעזור לטעון אותו מחדש.

נראה כי האוקימתא שתיאר החומש הוא של קבוצה נוסעת ביחד. אם אסון פוגע אחד מחבריה, אין לאחרים להשאיר אותו מאחור. במקום זאת הם חייבים לעזור לו כמיטב יכולתם. חסד לבעלי חיים הוא עניין, אבל המטרה המרכזית היא חסד לאנשים.

לע"נ האמא מלכה  בת חיים ז"ל נלב"ע טז ניסן תשנ"ח. 

ניתן באתר  http://dyschreiber.blogspot.co.il   וגם בדואר אלקטרוני   

Blogger English     http://dyschreiber.blogspot.com/2015/05/behar-lag-bomer-legal-approach-of-rabbi.html

Blogger Hebrew     http://dyschreiber.blogspot.com/2015/05/122.html

YouTube   http://youtu.be/2nd8I1A_GbU

Behar / Lag B’Omer: The Legal Approach of Rabbi Shimon

Rabbi Shimon bar Yochai may be the principle figure in the Talmud. As a jurist he tends to focus on what actually happened. For example the Mishna in Baba Kama (6:2&4) examines a situation where a person’s flock eats produce from a farmer’s field and another where he starts a fire which goes out of control. In both cases Rabbi Shimon seems to hold the liability to be the actual amount of damages as opposed to using some sort of rule of thumb.

Likewise, the Mishna in Baba Kama (7:2) discusses various situations where a person steals an animal for the purpose of either selling it or eating its meat. The penalty specified in the Chumash is that the thief must pay four or five times the value of the animal. A debate is brought concerning an animal which is treif with Rabbi Shimon saying that there would be no penalty in this case. It seems that even though the thief intended to do bad, he did not actually succeed, because the animal in fact had no value and its meat could not be eaten.

If a Mishna is written without attribution, the origin of its opinion is not clear. Often it is like Rabbi Meir and many times it is like the sages. Mishnahs tend to focus on their own logic and apply it to other situations. Rabbi Shimon on the other hand is firmly grounded and greatly focused on the Chumash. As a result his reasoning may depart from the reasoning of the Mishna.

As a result there are positions that are generally stated in the Mishna with Rabbi Shimon offering a different opinion. For example in the section “Idolatry” (Avoda Zarah 3:7) there is a discussion about the prohibition against items used for idolatry as it relates to buildings, stone bricks, and trees. The Mishna discusses three situations. The first is if the article from its inception was dedicated to idolatry in which case it could not be used. The second is when the article was later adapted for idolatrous use, in which case it would be permitted if the adaptions were removed. The third case is if the article was used intact temporarily for idolatry, in which case it could be used as is.

The Mishna calls a tree like this an asherah. It then asks, “What is an asherah”, and answers any tree which has an idol under it. This answer is pretty much consistent with the Mishna. Rabbi Shimon, however, says it is a tree which itself was the object of idolatry. Unlike buildings or quarried stones, the Chumash specifically forbids idolatrous trees. It would seem to be trees that were specifically worshipped. As a result Rabbi Shimon’s thinking is in line with the Chumash, while the thinking of the Mishna is in line with a specific halacha.

Rabbi Shimon seems to see the central thrust of the Torah as being benevolence to man. This shows up in a discussion about how to behave when a donkey belonging to somebody you hate collapses under its load (see Baba Metzia 2:10). This situation is governed by a verse in the Chumash (Exodus 23:5) that can be difficult to understand. It basically says that if you see the donkey of somebody you hate collapsed under its load even though you don’t want to leave with him, you must leave with him.

Everyone agrees that you must help unload the poor donkey but not if the owner of the donkey tries to push all of the work onto others by claiming that they have a Biblical obligation to do this but he, himself, does not. The Mishna states that there is no obligation to help reload the donkey; however Rabbi Shimon rules that one is indeed obligated to help reload it.

It seems that the scenario envisioned by the Chumash is that of a group traveling together. If a misfortune strikes one of its members, the others cannot simply leave him behind. Rather they must help him as best they can. While kindness to animals is an issue, the central objective is kindness to people.

  

לע"נ האמא מלכה  בת חיים ז"ל נלב"ע טז ניסן תשנ"ח

וגם בדואר אלקטרוני    ניתן באתר   http://dyschreiber.blogspot.co.il

Blogger English     http://dyschreiber.blogspot.com/2015/05/behar-lag-bomer-legal-approach-of-rabbi.html

Blogger Hebrew     http://dyschreiber.blogspot.com/2015/05/122.html

YouTube   http://youtu.be/2nd8I1A_GbU