ואתחנן: גדולת ה' מס # 27

בפרשת ואתחנן משה רבינו שואל את הקב"ה לתת לו להיכנס לארץ הקודש. הוא מתחיל את תפילתו באומרו, "ה' אלקים אתה החלות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורתך", (דברים ג כד). מפרשה זו לומדים משהו על גדולתו של ה'.

השימוש הרגיל של המילה גדול בלשון הקודש הוא גדול מצד גשמיות, אבל זה לעתים קרובות משמעותו מהולל ומפורסם. המילה משמשת מספר הפעמים בקריאה זו בעיקר לאחר ההיזכרות במתן העשר דברות, כאשר העם אומר למשה שהקב"ה הראה להם, "כבודו וגדולתו", (דברים ה כא). גדולתו באה לידי ביטוי שוב ושוב, כאשר משה מבקש מבני ישראל לשמור את חוקי התורה. זה החוכמה שלך ואת ההבנה שלך בעיני העמים, שישמעו את כל החקים האלה ואומרים, האנשים האלה כולם חכמים ומבינים, אזה גוי גדול הזה. מהיא אומה גדולה - אחד שיש אלוקים כל כך קרוב , כמו ה' אלוקינו בכל העת שאנו קוראים עליו? ומה היא אומה גדולה - אחד שיש לה את כל הדרכים הצדיקים האלה וחוקי תורה כמו זו, (ראה דברים ד ו-ח).

התורה ואת החוק שהוא נתון בו שניהם נהדרים בפני עצמם, כמו גם ביטוי לגדולתו של הקב"ה. למעשה ישנן שלושה ביטויים של שמו של הקב"ה בתפילתו של משה. הראשון מובן לעתים קרובות כמו "אדון ומר". זהו ביטוי של שלטון ומי ששולט יש בחינת גדלות. השם השני הקריאה אלוקים משמעות כוח, וכוח גם בחינת גדלות. הכתב שם הויה זה היא פירוש מתן קיום, לא ספק גדלות גדולה מאוד. התפילה ממשיכה עם דוגמאות לגדולתו. זרוע חזקה זה כוח צבאי. כוח שבשמים פירושו חוכמה וצדק. כוח בעולם הוא כוח גשמי. גבורה זאת חוזק ואורך רוח.

בתהילים מו רואים גדולתו של הקב"ה דרך אספקלריא של מלחמה. הוא משנה את הארץ, גורם להרים לדדות והים לסערה. באותו זמן הוא מעוז וקרוב לחסידיו דווקא בזמן משבר. הוא שובר מדינות, ממלכות נכים, וממיט חורבן על כדור הארץ. הוא עוצר מלחמות, שובר את הקשת, מנפץ את החנית, ושורף העגלות שלהם. הוא יהיה נעלה בקרב העמים ונשגב בארץ. הוא מבצר אל בני ישראל וכולו אהביו.

בתהילים קלט רואים את גדולתו של הקב"ה דרך ידיעתו הכל  שלו. אתה יודע איפה אני יושב ואיפה אני עומד, אתה מבין אותי ממרחק. אתה יודע כל מילה בלשוני. אתה יודע מה ש באחורי ומה שלפניי. אם אני אעלה לשמים, אתה שם, ואם אני ארד לשאול, הנה אתה שם. חושך לא מסתיר ממך דבר ובלילה הוא כמו יום. ראתה דרכי ברגע הריון, כתבת בספר שלך את כל מה אהיה עושה.

בתהילים קמד רואים את גדולתו של הקב"ה דרך החסד שלו. בנינו כמו שתילים גדולים בנעוריהם, בנותינו ן כמו תחרה ארוגה כמו מקדש. אסמינו מלאים, העדרים שלנו רבים. המנהיגים שלנו עובדים קשה. אין זדון ואין צוחה ברחבתינו. אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלקיו.   

לע"נ שמואל בן נח ז"ל, אחיינו של הסבא -  טו באב תשס"ט                   

                                          

V'Eschanan ואתחנן – The Greatness of G-d

In parshas V'Eschanan Moshe rabenu asks G-d to permit him to enter the Holy Land. He begins his prayer by saying, "You have begun to show your servant Your Greatness (גדלך), Your strong arm, what Force is there in heaven or earth that can make like Your deeds and Your might" (Deuteronomy 3:23). From this parsha we learn something about Hashem's greatness.

The most common use of the word gadol (גדול) is Loshon HaKodesh is "big", however it often means celebrated and famous i.e. great. The word is used a number of times in this reading notably after the recollection of the giving of the Ten Commandments, when the nation says to Moshe that G-d has shown them, "His glory and His greatness", (Devarim 5:21). Greatness is expressed repeatedly when Moshe exhorts the children of Israel to keep the laws of the Torah. It is your wisdom and your understanding in the eyes of the nations, who will hear all these statutes and say, these people are only wise and understanding, this great nation. For what is a great nation -- one that has God so near to it, as Hashem our God is at all times that we call upon Him? And what is a great nation -- one that has all these righteous ways and laws like this Torah, (cf. Devarim 6:6-8).

The Torah and the law that is given in it are both great in and of themselves as well as manifestation of G-d's greatness. There are effectively three expressions of G-d's name in Moshe's prayer. The first one is frequently understood as "Lord". This is an expression of being a ruler and anyone who rules has an aspect of greatness. The second name is a pronunciation of Elokim meaning power and power likewise is an aspect of greatness. The spelling of this name is an expression of providing existence, without doubt very great. The prayer continues with examples of greatness. A strong arm refers to military might. A force in heaven means wisdom and righteousness. A force on earth is physical power. Might refers to control and forbearance.

In Psalm 46 we get a look at G-d's greatness through the prism of war. He changes the earth, causes mountains to totter and the sea to storm. Simultaneously He is a stronghold and close to the devout on at the time of turbulence. He shakes up nations, cripples kingdoms, and wreaks devastation on earth. He stops wars, breaks the bow, shatters the spear, and burns their carriages. He will be exalted among the nations and exalted on earth. He is a fortress to the children of Israel and all of his devoted.

In Psalm 139 we see G-d's greatness through his omniscience. You know where I dwell and where I stand, You understand me from a distance. You know every word on my tongue. You know what's in back of me and what's ahead of me. If I should ascend to the heavens, You are there, and if I should make my bed in the grave, behold, You are there. Darkness hides nothing from you, night is like day. Your eyes saw my unformed body, in Your book is written all of my days.

In Psalm 144 we see G-d's greatness through His benevolence. Our sons are like saplings big in their youth, our daughters are like lace woven like a sanctuary. Our granaries are full, our herds are many. Our leaders work hard. There is no breach or cry in our streets. Happy is the nation that this is so. Happy is the nation that Hashem is their G-d.

In Memory of Sidney Schreiber

 לע"נ שמואל בן נח ז"ל

15 Av 5769    טו באב תשס"ט                  

To view on YouTube click:

Discussion of the greatness of G-d as viewed through a society engrossed in Torah learning and living according to its precepts. Lecha Dodi follows sung to the melody popular in the Conservative movement during the 50's and 60's.

דברים: הוראת תורה # 25

בפרשת דברים משה רבנו מתחיל להסביר את החוק לבני ישראל.דברים הספר נקראים גם משנת תורה. משמעות הדבר היא, פשוטו כמשמעו, "סקירת הוראה" והיא השורש של השם באנגלית של ספר זה. ממנו אנו מקבלים רמזים כיצד ללמד תורה לאחרים, כמו גם איך ללמוד אותו בעצמנו. נושאים שונים שזורה כמו הכיבוש של ארץ הקודש, טוענים כי הם קשורים מבחינה מושגית.

החומש מתחיל על ידי מתן המיקום שלהם במדבר כבדיוק מעבר לגבולה של ארץ ישראל. אותו הפסוק מזכיר את השמות של מקומות שאינם קיימים. המפרשים מסבירים את השמות מרמזים על חטאים שונים שהעם חטא בעבר, אבל עם צעיף דק של הסתרה. המרחק הקצר ממצרים למיקום הנוכחי שלהם יצוין ומזמין ניגוד לתקופה של זמן הארוכה שהם היו במדבר. את המלחמות עם סיחן ועוג גם מתוארות.

יש להסיק מכך שאדם שעומד ללמוד הוא כמו איש במדבר אבל על הגבול של קדושה. טעויות שבעבר חייבות להיות יישרו כדי ללמוד, אבל המורה צריך רק להזכיר בקלות את הטעויות לתלמיד.ימי זמן הנסיעה הרגילה של אחת עשר ימים בין שני המקומות מציין כמה קל אפשר ללמוד החומר אם נעשה כראוי. בארבעים השנים למעשה בילו במדבר מספרת איך מחדלי מזיקים יכולים להיות. בכל מקרה תהיו קרבות. עם זאת, כאשר גבר יהיה שכר עשיר.

משה אומר לאנשים שהם היו טרחנים, נרגנים, ועיקשים, בעיקר בסירובם להיכנס לארץ המובטחת ארבעים שנה קודם לכן. זה אמר בקשר של לחזק את העם לכבוש את ארץ ישראל עכשיו .הרמב"ן מסביר שזה היה כדי להודיע ​​להם שהקדוש ברוך הוא רחום ומוכן לחכות. לכן אין להגיד שבלתי אפשרי לשמור על החוק וכל הזמן ייענשו. למדים מכך שבחינוך שצריך זמן וגם לקחת את הראיה היותר רחבה. יש מושגים שקשה לקלוט. אולם עם התמדה וזמן ילמודו.

הרמב"ן מפרש את הפסוק הראשון, "אלה הדברים שמשה דיבר אל כל ישראל", (דברים א א) מתייחסת חוזר של עשרה הדיברות ע"י משה רבינו (דברים ה ו - יח). בחזרה אש שינוים  קטנים ממה שנאמר בהר סיני. זה אומר במלמד שאנחנו צריך להסביר במילים שלנו ולתקן אותו להתלמידים.

משה פותח ואומר שהם ישבו בהר סיני מספיק זמן והגיע הזמן להיכנס לארץ המובטחת. לאחר מכן הוא מתאר את האזורים השונים שלו ומפציר בהם להתקדם לנהר הפרת שהרבה מעבר לגבולותיה, ומזכיר להם שזו היא הארץ שנתן ה' לאבותיהם. לאחר מכן הוא מברך את העם שהם יהיו מאוכלס כמו מספר רב של הכוכבים בשמים.

הרעיון לעזוב את ההר סיני לארץ ישראל מצביע שיש זמן לצאת מהבית ספר וליישם את הידע שרכש שם למצבי חיים אמיתיים וצריך לדעת את המרכיבים השונים, שואף לגדולה, ולזכור, כי זו מורשת מאבותינו. המורה צריך רוצה שהידע של תלמידיו יהיה גבוה ורב ככוכבים בשמים.

הרמב"ן מסביר שהקדמתו של משה מסתיימת בפסוק, "ושמרת את חקיו ואת מצותיו אשר אנכי מצוך היום אשר ייטב לך ולבניך אחריך ולמען תאריך ימים על האדמה אשר יהוה אלהיך נתן לך כל הימים", (דברים ד מ). הענין ש שמירת המצווה גורמת הטוב לאדם וביתו. לכן יש לראות למידה

כברכה עצמה ומביא ברכות אחרות.

החומש אומרת, "הואיל משה באר את התורה", (דברים א ה). פירוש "הואיל" שמח ורצוי. מסביר הרמב"ן: "הואיל משה" שרצה לבאר להם את התורה והזכיר כן להודיע כי מעצמו ראה לעשות. למדים מכך שבמלמדים את הערכים דתיים מורה צריך להאמין להם את עצמו ורוצים להנחיל אותם בתלמידיו.

לע"נ שמואל בן נח ז"ל -  טו באב תשס"ט                   

To view on YouTube click:

http://youtu.be/FdVcJVsZXng

A discussion of how to teach religious values

                                         

וגם בדואר אלקטרוני      http://dyschreiber.blogspot.co.il ניתן באתר   

Devarim דברים: Teaching Torah

In parshas Devarim Moshe rabenu starts to explain the law to the children of Israel. The book Devarim is also called Mishna Torah משנה תורה. This literally means "reviewing instruction" and is the route of the English name of this book, Deuteronomy. From it we receive hints how to teach Torah to others as well as how to learn it ourselves. Various themes are intertwined such as the conquest of the Holy Land, suggesting that they are conceptually related.

The Chumash starts by giving their location in the wilderness as just outside the land of Israel. The same verse mentions the names of places that do not exist. The commentaries explain the names hint at various sins the people committed in the past but with a thin veil of concealment. The short distance from Egypt to their current location is noted inviting a contrast to the long period of time they have been in the desert. The wars with Sichon and Og are also described.

We can infer from this that a person who is about to learn is like one who is in the wilderness but on the border of holiness. In order to learn past errors must be righted, but the teacher should only gently remind the student of these mistakes. The eleven days normal travel time between the two locations indicates how easy the material can be to learn if done properly. The forty years actually spent in the desert tells us how damaging blunders can be. In any case there will be battles to be fought. However, when we prevail there will be a rich reward.

Moshe tells the people that they were aggravating, quarrelsome, and obstinate, particularly in their refusal to enter the Promised Land forty years earlier. This is said within the context of him rallying the nation to conquer the land of Israel now. The Ramban explains that this was to let them know that HaKadosh Baruch Hu is merciful and patient. Therefore people should not say that it is impossible to keep the law and that they will constantly be punished. We learn from this that in education a person must be also patient and take the long view of things. There are certain concepts which are difficult to absorb. However with persistence and time they will be learned.

The Ramban comments that the first phrase, "These are the words that Moshe spoke to all of Israel", (Devarim 1:1) refers to the repeating of Ten Commandments later on (Devarim 5:6 – 18). In fact the repetition is slightly different from what was said on Mount Sinai. This tells us that when teaching something we should give it over in our own words and gear it to the people who are listening.

Moshe opens saying that they have dwelled at Mount Sinai long enough and the time has come for them to enter the Promised Land. He then describes its various regions and exhorts them to advance to the Euphrates River, far beyond its borders, and reminds them that this is the land that was given to their forefathers. Moshe then blesses the people that they should become populous and be like the multitude of the stars in heaven.

The idea of leaving Mount Sinai for the land of Israel suggests that there is a time to depart from the classroom and apply the knowledge acquired there to real life situations. We should know the various components, strive for greatness, and be mindful that this is a heritage from our fathers. The teacher should desire that the knowledge of his students should be as high and numerous as the stars in heaven.

The Ramban explains that Moshe's introduction ends with the verse, "You shall keep His way of life and His laws, which I am commanding to you this day, so [|He] will do good things for you and your children after you, and that you may have length of days upon the land which the Lord your God is giving to you forever", (Devarim 4:40). The idea is that through keeping the mitzvahs good things happen to a person and their household. Therefore learning should be viewed as something that one receives a great benefit from.

The Chumash says that "Moshe was pleased (הואיל) to explain the Torah", (Devarim 1:5). The Ramban explains that this means that he was happy to do it and did it on his own initiative. We learn from this that a when teaching religious values the teacher should believe them himself and desire to instill them in his students.

In Memory of Sidney Schreiber

 לע"נ שמואל בן נח ז"ל

15 Av 5769    טו באב תשס"ט                  

To view on YouTube click:

 http://youtu.be/M9BMlOTQzYI

A discussion how to gracefully make concessions so as to preserve a proper relationship

To download Audio click:         https://www.box.com/s/ktzq6j8smb20m51w0w0h

Cry Zion and her cities אֱלִי צִיּוֹן וְעָרֶיהָ Eli Tzion Ve'areha

       Cry Zion and her cities                                      

אֱלִי צִיּוֹן וְעָרֶיהָ,                 

like a woman in birth pangs 
כְּמוֹ אִשָּׁה בְּצִירֶיהָ,

   Like a virgin dressed in sack                             
וְכִבְתוּלָה חֲגוּרַת שַׂק,

   for the husband of her youth,                            
עַל בַּעַל נְעוּרֶיהָ

          For the palace that was forsaken                  
עֲלֵי אַרְמוֹן אֲשֶׁר נֻטַּשׁ,

                           because of the guilt of her flocks.
בְּאַשְׁמַת צֹאן עֲדָרֶיהָ,

 and for the entry of those that mock what's right    
וְעַל בִּיאַת מְחָרְפֵי אֵל,

                                      into her sacred chambers.
בְּתוֹךְ מִקְדַּשׁ חֲדָרֶיהָ.

           On the exile of those that serve what's Right
עֲלֵי גָלוּת מְשָׁרְתֵי אֵל,

                                    Sweet singers of her songs.
נְעִימֵי שִׁיר זְמָרֶיהָ,

                           And for their blood that was shed
וְעַל דָּמָם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ

                                         Like water of her rivers.
כְּמוֹ מֵימֵי יְאוֹרֶיהָ.

                                    On the beat of her dancers
עֲלֵי הֶגְיוֹן מְחוֹלֶיהָ,

                       That has been silienced in her cities.
אֲשֶׁר דָּמַם בְּעָרֶיהָ,

         And on the council that has become desolate
וְעַל וַעַד אֲשֶׁר שָׁמַם

                     And the dissolution of the Sanhedrin.
וּבִטּוּל סַנְהֶדְרֶיהָ.

                                   On its constant celebrations
עֲלֵי זִבְחֵי תְמִידֶיהָ

                                                  And its first fruits.
וּפִדְיוֹנֵי בְּכוֹרֶיהָ,

           And on the profanation of its sacred articles
וְעַל חִלּוּל כְּלֵי הֵיכָל

                                              And its incense altar.
וּמִזְבֵּחַ קְטוֹרֶיהָ.      

                                     On the babies of her kings
עֲלֵי טַפֵּי מְלָכֶיהָ

    The sons of David her champion.                       
בְּנֵי דָוִד גְּבִירֶיהָ,

                    And on their beauty that became dark
וְעַל יָפְיָם אֲשֶׁר חָשַׁךְ

                                      When they lost her crown.
בְּעֵת סָרוּ כְּתָרֶיהָ.

                                   On the glory the was exiled
עֲלֵי כָבוֹד אֲשֶׁר גָּלָה

                   With the destruction of her sanctuary.
בְּעֵת חָרְבַּן דְּבִירֶיהָ,

                               And on the harsh persecution
וְעַל לוֹחֵץ אֲשֶׁר לָחַץ

                                And wearing the belt of sack.
וְשָׂם שַׂקִּים חֲגוֹרֶיהָ:

                             On the crush and the many hits
עֲלֵי מַחַץ וְרֹב מַכּוֹת

                                             That struck her best.
אֲשֶׁר הֻכּוּ נְזִירֶיהָ,    

                  And on the shattering against the stone
וְעַל נִפּוּץ אֱלֵי סֶלַע

                                 Her babies and her children.
עֲוִילֶיהָ נְעָרֶיהָ.

                                     On the joy of her enemies
עֲלֵי שִׂמְחַת מְשַׂנְאֶיהָ

                        When they played with the rubble.
בְּשָׂחְקָם עַל שְׁבָרֶיהָ,

                      And on the affliction of her free men
וְעַל עִנּוּי בְּנֵי חוֹרִין

                                                          Pure nobles.
נְדִיבֶיהָ טְהוֹרֶיהָ.

                                             On the wanton crime
עֲלֵי פֶשַׁע אֲשֶׁר עָוְתָה

                   Wandering from the way she walked.
סְלוֹל דֶּרֶךְ אֲשׁוּרֶיהָ,

                         On the hosts of her congregations
וְעַל צִבְאוֹת קְהָלֶיהָ

                                              Swarthy and black.
שְׁזוּפֶיהָ שְׁחוֹרֶיהָ.

                 On the voices of those that taunted her
עֲלֵי קוֹלוֹת מְחָרְפֶיהָ

                                When her corpses multiplied.
בְּעֵת רַבּוּ פְגָרֶיהָ,

                And on the feelings of those that reveled
וְעַל רִגְשַׁת מְגַדְפֶיהָ

                                        Inside the temple yard
בְּתוֹך מִשְׁכַּן חֲצֵרֶיהָ.
                          On your name that was profaned
עֲלֵי שִׁמְךָ אֲשֶׁר חֻלַּל

             In the mouth of those that rose to vex her.
בְּפִי קָמֵי מְצֵרֶיהָ,

                  And on the prayer they prayed to You
וְעַל תַּחַן יְשַוְּעוּ לָךְ

                            Harken and listen to her words.
קְשׁוֹב וּשְׁמַע אֲמָרֶיהָ.

   Cry Zion and her cities                                      
אֱלִי צִיּוֹן וְעָרֶיהָ,

like a woman in birth pangs,     
כְּמוֹ אִשָּׁה בְּצִירֶיהָ,

    Like a virgin dressed in sack                             
וְכִבְתוּלָה חֲגוּרַת שַׂק,

    for the husband of her youth,                            
עַל בַּעַל נְעוּרֶיהָ

Lament expansion of Yoel 1:8
קינה המרחיבה את הפסוק יואל א ח:

   Mourn like a virgin girded in sack 
אֱלִי כִּבְתוּלָה חֲגֻרַת שַׂק

  for the husband of her youth.        
עַל בַּעַל נְעוּרֶיהָ

Sung by Yoseph on YouTube:

  http://youtu.be/lJnOLwFw4JY

מטות-מסעי: צמצום הנזק

בסוף פרשת מטות שבט ראובן וגד מבקשים ממשה התר להתיישב בארץ שנתפסו ממלכי האמורי סיחון ועוג. הם מסבירים כי, "ארץ מקנה הוא ולעבדיך מקנה"(במדבר לב ד). המקום הזה מחוץ לארץ הקודש, בסמוך לגבולה המזרחי על נהר הירדן. משה לא אוהב את הבקשה ושואל אותם, "האחיכם יבאו למלחמה ואתם תשבו פה?" לאחר מכן הוא משווה אותם למרגלים שלא "מלאו אחרי ה'"(שם יב) ו "תניאון את לב בני ישראל מעבר אל הארץ אשר נתן להם ה'", (שם ז), והביאו אסון על העם.

בתשובה כנה השני שבטים מציעים "ואנחנו נחלץ חשים לפני בני ישראל עד אשר אם הביאנם אל מקומם", (שם יז). לאחר הנטייה של כל הענינים הנוגעות ללוחמה והתישבות, הם יחזרו לעבר הירדן. וזה יהיה מורשת הקבע שלהם. משה מקבל את ההצעה שלהם ואפילו כולל חצי שבט מנשה בזה.

בשיחו האחרון משה משבח את ארץ ישראל באופן משמעותי. זה הצבי של כל הארצות, יש לו משאבים טבעיים גדולים, עיניו של הקב"ה הן עליו בכל העת. עם זאת החומש לא רושם ויכוח, מדוע השבטים האלה צריכים לעשות את הבחירה שבאמת מעולה. על ההפך כאשר משה נזכר בעסקה זו מציינת, כי הוא יודע שיש להם הרבה מקנה.

זה דוגמה להגבלת נזק. זה מבשר את דרשתו של משה קצת לפני פטרתו, שהחל בתוכחה מעטה שקופה. רש"י מסביר בדברים א ג, "מלמד שלא הוכיחן אלא סמוך למיתה ממי למד מיעקב שלא הוכיח את בניו אלא סמוך למיתה אמר ראובן בני אני אומר לך מפני מה לא הוכחתיך כל השנים הללו כדי שלא תניחני ותלך ותדבק בעשו אחי".

אכן ראובן בנו של יעקב, ושניים וחצי השבטים יישארו מחויב להדת, למרות חלשים. במקרה של שני שבטים הייתה הפרזה בכסף. בנוסף הם רוצים רק להיות קרובים לארץ ישראל לא לשבת ממש שם. עם זאת, הם רוצים להיות חלק של עם ישראל עד כדי מסירת נפש. בנוסף הם קיבל את מנהיגותו של משה רבינו, והיו מוכנים לקבל את עצתו. בעקבות זה הייתה מתאימה לוותר להם בנושא זה.

יש ללמוד לקח מזה. אחד מהם כיצד לוותר בנושא בחֵן. בהתמודדות עם ענייני הדת חשוב להכיר שאנשים עומדים בדרגות שונות ויש מצבים מסוימים שכלל מקובל עלול להיות קשה מאוד לקטע של אנשים. כאשר יש משבר אפשרי, צריך לזהות מה חשוב ומה לא, ושבו ויתורים יכולים או לא יכולים להתבצע. חשוב שיהיה שיח כנים; עם זאת אין להחיל לחץ רוחני עצום. זה לא שווה לאבד את הכל על ידי היצמדות לכלל שיש מקום להקל. במקום זאת, עדיף לקבל את מצב שהוא פחות ממושלם, כדי לשמר בהרבה, וגם התקווה שהמצב ישתפר בעתיד.

לע"נ שמואל בן נח ז"ל -  טו באב תשס"ט                    

To view on YouTube click:

 http://youtu.be/M9BMlOTQzYI

A discussion how to gracefully make concessions so as to preserve a proper relationship

Matos-Masey מטות-מסעי: Damage Control

At the end of parshas Matos the tribes of Reuven and Gad ask Moshe to permit them to settle in the lands seized from the Amorite kings Sichon and Og. They explain that this territory is good for raising livestock and they have a lot of livestock. The lands are outside the Holy Land, adjacent to its eastern boundary on the Jordan River. Moshe does not like the request and asks them, "Are your brothers going to go to war while you sit here?" He then compares them to the spies who did not wholeheartedly follow Hashem and disheartened the children of Israel from entering into the Promised Land, bringing disaster upon the nation.

 

In a sincere reply the two tribes propose that they be the ones to spearhead the attack on Canaan and remain there until every man has received his portion. After the disposition of all issues concerning warfare and settlement, they will return they will return to the Transjordan, which will be their permanent heritage. Moshe accepts their proposal and even includes half the tribe of Menasha in it.

In his final discourses Moshe greatly praises the land of Israel. It's the prize of all lands, it has great natural resources, the eyes of G-d are upon it at all times. However the Chumash records no argument as to why these tribes should make what is really a superior choice. On the contrary Moshe when recalling this deal mentions that he knows they have a lot of livestock.

What we have here is an exercise in damage control. It foreshadows Moshe's address to the nation shortly before he perishes, starting with thinly disguised rebuke. Rashi explains (Devarim 1:3) that this is like Ya'akov avinu who only Reuven, because he laid with Bilah, on the day of his death chastised out of fear that he would join Esav if reprimanded earlier.

Reuven the son of Ya'akov and the two and a half tribes did in fact remain committed to the faith, even though there were flaws. In the case of the two tribes there was an inordinate emphasis on money. In addition they only wanted to be close to the land of Israel not to actually live there. However, they wanted to be a part of the nation of Israel and were willing to go out of their way to show their devotion. Plus they accepted Moshe's leadership and were willing to accept his advice. As a result it was appropriate to accommodate them in this issue.

We learn a number of lessons from this. How to graceful concede an issue is one of them. In dealing with matters of religion it is important to recognize that people are on various levels and in some situations a widely accepted precept may be very difficult for a segment of people. In a potential crisis things must be kept in perspective and one should recognize where concessions can be made and where they can not. It is important to have an honest dialogue; however overwhelming intellectual pressure should not be applied. It is not worth losing everything by clinging to a precept where there is room to be lenient. Rather, it is better to accept a situation that is less than ideal, so as to preserve much, including the hope that in the future things will improve.

 In Memory of Sidney Schreiber

 לע"נ שמואל בן נח ז"ל

15 Av 5769   טו באב תשס"ט                   

To view on YouTube click:

 http://youtu.be/M9BMlOTQzYI

A discussion how to gracefully make concessions so as to preserve a proper relationship