בס"ד
רעיון פופולרי שמסתובב בישיבות הוא שאם אדם פוגע בחברו, החבר לוקח את אחד הזכויות של העבריין ונותן לו את אחד מהחסרונות של הנפגע. אולם אם אדם עושה חסד עם חברו הם מחליפים מאפיינים טובים בעוד מעלותיהם נותרות בעינן. זה דומה לדיון במתן משה רבנו על נבואתו לשבעים זקנים. רוב הפרשנויות הן כמו ספרי במדבר צ״ג:א׳, "ואצלתי מן הרוח. למה משה דומה באותה שעה? – לנר שמונח על גבי מנורה, ודלקו ממנו נרות הרבה ולא חסר אורו כלום; כך לא היתה חכמתו של משה חסרה כלום". יש דעה אחר שקצת מן השמן שהיה בנר של משה נשפך לכוסות של הע' זקנים. לכן משה אבד משהו. כל זה תלוי במחלוקת אם היה הוגן הבקשה לעזרה של מרע"ה.
היסוד של הפתגם הישיבה הוא עניין שכר ועונש. שייך לזה הראיון שיש דין ודיין והקב"ה דיין של כל העולם כולל מעשיות בין אדם וחברו. לכן המזיק חברו מקבל קנס והקנס נתון לנִזָּק. זו נחמה עוצמתית, משום שהיא פונה לתחושת הצדק והנקמה של האדם. מצד שני חסד זה מתנה לזולת. בעקבות שזה מוציא חן בעיני שמים לכן גומל חסד מקבל פרס מן השמים. תגמול טוב יהיה ללמוד משהו מהאדם שקיבל את החסד.
הדברים האלה הם עדינים מאוד ובדרך כלל לא נראים לעין בשר ודם באופן נרחב. יש אנשים שרואים את זה בבירור. לאחרים זה נראה לעין בלב ונתפס דרך אספקלריה האמונה. אולי אפילו יש כמה סיפורים מְפוּקפָּק על זה. מנקודת מבט של פסיכולוגיה וטבע אנושי זה הגיוני. לא הצלחתי למצוא את המקור לפתגם זה. זה יכול להיות תעמולה שהפיץ ההנהלה כדי לעודד את התלמידים להתנהג היטב. בכל מקרה זו סגולה שאנשים יהיו בעלי אמונה כזו ושהיא תהיה רחבה.
לע"נ סימע בת אליעזר ז"ל נלב"ע יט חשון תש"ל
העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני וגם באתר http://dyschreiber.blogspot.com
No comments:
Post a Comment