ארבע תעניות - הצורך לבכות # 341

בס"ד

ארבע תעניות תיקנו לזכרון חורבן בית המקדש, שניהם של שלמה המלך ועזרא הסופר. צום שבעה עשר בתמוז חל בחודש הזה, שלושה שבועות אחר כך הוא צום תשעה באב. בתשעה באב אומרים קינות. וכן ‏קוראים ספר איכה. כמה הוא נקרא קינות. הוא נקרא אחרי המילה הראשון שלו. קינות הוא קובץ שירים המתאונן על חורבן המקדש הראשון והשני. התשיעי באב הוגדר כיום אבל על כל האסונות שנפלו על העם היהודי לאורך כל הדורות כולל השואה. קינות נכתבו על כך אך לא הייתה הסכמה כי יש לכלול שירים מסויימים בקינות.

אחת הקינות, "צִיּוֹן הֲלֹא תִשְׁאֲלִי" נכתבה על ידי המשורר יהודה הלוי בתקופת הראשונים. שיריו מתאפיינים לעתים קרובות בכמיהה לארץ ישראל. זה נוקב במיוחד. זה כולל את הפסוק:

לִבְכּוֹת עֱנוּתֵךְ אֲנִי תַנִּים, וְעֵת אֶחֱלֹם

שִׁיבַת שְׁבוּתֵך – אֲנִי כִנּוֹר לְשִׁירָיִךְ.

הביטוי האחרון של הפסוק השני פופולרי בשיר ירושלים של זהב מאת נעמי שמר. נושא הפיוט הוא חורבן מוחלט של בית המקדש וכן הרחבתו לארץ ישראל והעם היהודי. חשיבות מיוחדת היא היחס לדת. המכתב שכתב הרב משה בן נחמן בביקורו בישראל לפני כ- 750 שנה דומה. זו הייתה המדינה הנמוכה ביותר במהלך הגלות השנייה. הוא אמר שרבים ממקומותיו הנטושים, וחלל הגדול הוא. ככל שהמקום קדוש יותר, כך גדלה ההרס. ירושלים היא המקום השומם מכולם.

הרעיון לבכות כמו נִבִיחָת כלב הוא ביטוי לעומק הגלות ברוחו של יהודי. בדרך כלל האבל מעורר אהדה עם הרצון לנחם ולעזור. אולם אם הלב מעוות מאוד, כך גם צערו של האדם. יללת חיה מכוערת, דוחה אחרים ומזמינה נידוי. ליהודה הלוי זה המקום בו אנו עומדים להתאבל על הטרגדיות שפקדו אותנו.

חלום משקף את תקוותיו ורצונותיו של האדם. זו צריכה להיות תקוותו הלוהטת של כל יהודי לראות את בית המקדש נבנה ובתפארתו הגבוהה ביותר. ירושלים צריכה להיות שלמות היופי. מדינת ישראל צריכה להיות שר מכובד בקרב העמים. כעניין מעשי דברים אלו עשויים להיראות מאוד לא מציאותיים. עם זאת לפחות זה יכול להיות חלום. משל לכך תהיה הפילהרמונית הטובה ביותר עם מקהלה מצוינת. הרעיון להיות נבל מרמז שאפילו מיטב החלומות נוגע רק לפיזור כמה אקורדים.

יש סיפור בגמרא (ברכות נח :) על האופן בו נאנח רב חסדא כשראה את ביתו של אדם בעל צדקה מאוד בהריסותיה. חבריו הנוסעים עוּלָּא ניסה לנחם אותו באומרו כי מאז חורבן בית המקדש התקיימה גזירה בשמיים שבתי צדיקים יהרסו. כאשר בית המקדש נבנה מחדש כך גם בתיהם ייבנו מחדש. כיוון שהוא עדיין לא היה מרוצה, הוסיף עוּלָּא, "דַּיּוֹ לְעֶבֶד שֶׁיְּהֵא כְּרַבּוֹ". הוא התכוון שכאשר הקדוש ברוך הוא, האדון, יש את ביתו, הבית המקדש, בהריסות, אין להרתיע את המשרת הצדיק על חורבן בתיהם של צדיקים אחרים. יש פן בסיפור זה בשיר, "צִיּוֹן, הֲלֹא תִשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם אֲסִירַיִךְ?". במידה מסוימת מצב הדת בעולם בא לידי ביטוי ברווחתם של כנות המאמינים. אם נראה חסר תקווה שבית המקדש ייבנה מחדש, חלום ברור שהוא ייבנה מחדש ייראה מופרך. תפילתו של שיר זה היא שתקוותיהם וצעריהם של הצדיקים יקרבו אותנו לגאולה הסופית של ישראל, במהירות ובימינו.

לע"נ  סימע בת אליעזר ז"ל נלב"ע יט חשון תש"ל

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר  http://dyschreiber.blogspot.com

The Four Fasts - The Need to Cry

There are four fasts that commemorate the destruction of the Temple. The Seventeenth of Tammuz falls this month and is followed three weeks later by the Ninth. On Tishe b'Av the liturgical text Kinot (קִינוֹת) which means Lamentations is read. It is a different work from the book of the Tanakh that is also called Lamentations in English, but it's popular Hebrew name is אֵיכָה, after its first word. Kinot is a collection of poems lamenting the destruction of the First and Second Temples. The Ninth of Av has been designated as a day of mourning for all the calamities that have fallen on the Jewish people throughout the ages including the Holocaust. Kinot have been written for it but there has been no consensus that a particular one should be included in the service.

One of the Kinot, "צִיּוֹן הֲלֹא תִשְׁאֲלִי" was written by the midieval poet Judah HaLevy. His poems often are characterized by a longing for the land of Israel. "Zion ha-lo Teshalee" literally, "Zion, do you not Ask" is particularly poignant. It includes the verse:

לִבְכּוֹת עֱנוּתֵךְ אֲנִי תַנִּים, וְעֵת אֶחֱלֹם

שִׁיבַת שְׁבוּתֵך – אֲנִי כִנּוֹר לְשִׁירָיִךְ.

To cry of your lowliness, I am [the wail of] jackals;

Dreaming your captivity's return, I am a harp to your songs.

The last phrase of the second verse was popularized by the song Jerusalem of Gold (ירושלים שֶל זָהָב) by Naomi Shemer. The theme of the piyut is the absolute destruction of the Temple as well as its extension to the land of Israel and the Jewish people. Of particular importance is the relation to religion. The letter written by Rabbi Moshe ben Nachman upon his visit to Israel in 1267 is similar. This was the lowest state during the second exile. He observes, "Many are its forsaken places, and great is the desecration. The more sacred the place, the greater the devastation it has suffered. Jerusalem is the most desolate place of all".

The idea of crying like the yelp of a dog is an expression of the depth of the exile in the spirit of a Jew. Normally mourning evokes sympathy with the desire to console and help. However if the heart is very twisted so too is a person's sorrow. An animal's howl is ugly, repulses others, and invites ostracism. To Yehuda Halevy this is where we stand in regards to mourning the tragedies that have befallen us.

A dream reflects a person's hopes and wishes. It should be the fervent hope of every Jew to see the Temple rebuilt and in its highest glory. Jerusalem should be the perfection of beauty. The state of Israel should be a respected minister among the nations. As a practical matter these things may seem to be very unrealistic. However at least it can be a dream. A metaphor for this would be the finest philharmonic with an excellent chorus. The idea of being a harp implies that even the best of dreams is only about strumming a few chords.

There is a story in the Gamara (Brachos 58b) about how Rav Hisda sighed when he saw the house of a very charitable man in ruins. His fellow traveler Ulah tried to console him by saying that since the destruction of the Temple there has been a decree in heaven that the homes of the righteous shall be in ruins. When the Temple is rebuilt so too will their homes be rebuilt. Seeing that he was still not satisfied, Ulah added, "It should be sufficient for a servant to be like his master". He meant that when G-d, the master, has His home, the Holy Temple, in ruins, the righteous servant should not be distraught over the destruction of the houses of other righteous people. There is an aspect of this story in the poem "Zion, Don't you Inquire About the Welfare of Your Prisoners?" To a certain extent the state of religion in the world is reflected in the well being of the sincerest of believers. If it seems hopeless that the Temple will be rebuilt a clear dream about it being rebuilt would seem absurd. The prayer of this poem is that the hopes and sorrows of the righteous will bring us closer to Israel's final redemption, speedily and in our days.

לע"נ  האמא מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טז ניסן תשנ"ח

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר http://dyschreiber.blogspot.

Isaiah 42:1-4; He Will not Shout

בס"ד

The prophet Isaiah (42:1-4) talks about a beloved servant of the holy One, blessed be He. He is described as a teacher of the world who properly and practically describes ethical precepts. In doing so the ideas are not distorted; not out of sympathy for the weak nor in deference to the powerful. They are not exaggerated in order to motivate people nor downplayed so as not to lose people. Rather mitzvahs are truthfully taught the way they are; albeit with humility and tact. In doing so he does not scream, is not emotionally overbearing, nor intellectually overwhelming. Also he is dedicated, tenacious, and thick skinned. Often the commentaries say this is the messiah and ultimately he will succeed, because deep down inside humanity, his message is welcome.

There are many prophecies of violence and destruction. But, typically these are retributions for sin including the serious sins of rejecting Hashem and failure to properly study Torah. However doing a mitzvah should be done with joy. This is because the fundamental ways of religion are kindness, beauty, and peace. We see in the later books of the Tanakh that the return of the Jews to Zion was due to their sincerity and devotion. Ezra, Nechemia, Daniel, and Zerubavel were favorites of the King of Persia and examples to the people of Israel. Josephus describes the support, honor, and large gifts given to the Jews at the time by powerful nations and kings like Antiochus. The Temple was not built by means of firepower, flattery, or towering logical proofs, rather it was built by people imbued with the spirit of God. The land of Israel was lost by the generation of the desert the moment they picked up a sword even though it took almost a thousand years before they were actually carried into exile. In modern times Zionist guerrilla operations never amounted to more than a police issue. What won the land of Israel was the fact that many Jews simply wanted to live there.

Teaching Torah should be done pleasantly with students who are interested and want to learn. If a student must be clobbered physically, mentally, or morally then they have missed the point and any Torah absorbed will be largely useless. Rather they must want to know what the world is really like and desire to live in harmony with it. Also they must recognize and love the Creator and wish to live a life of truth.

לע"נ  האמא מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טז ניסן תשנ"ח

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר  http://dyschreiber.blogspot.com

שיר היחוד - הלוך ושוב # 339

בס"ד

שיר הייחוד דן בהיבטי הטבע שביניהם אור. הקב"ה מתואר כמתלבש בהוד ובהדר. המשל הפיזית היא אור וזה מורחב לכוכבים והמזלות. יש חשיבות לתנועותם. שנאמר:

עָשִׂיתָ בָּם לְאוֹרִים דְּרָכִים / וְרָצוֹֹא וָשׁוֹב בְּנַחַת מְהַלְּכִים

בגלל סיבובום נראה כי הכוכבים מקיפים את כדור הארץ. הירח באמת מקיף את כדור הארץ. כוכבי הלכת למעשה מקיפים את השמש. כמו השמש, גם הירח, כוכבי הלכת וי"ב המזלות זורחים במזרח ושוקעים במערב.

כאשר כוכבי הלכת העליונים (מאדים, צדק ושבתאי) נמצאים באמצע המחזורים שלהם (האופוזיציה) או כשהירח מלא או קרוב אליו, נראה שהם עומדים בפני עצמם. עם זאת, כאשר חפץ שמיימי שוקע בשעות הערב המוקדמות הוא יוצר רושם שהוא מתקרב לשמש. באופן דומה כשהוא עולה זמן קצר לפני עלות השחר הוא נותן רושם שהוא עוזב את השמש. נראה שהכוכבים הולכים קדימה ואחורה ביחס לשמש. כוכבי הלכת הנחותים (ווענוס ומערקורי) למתבונן הרגיל אכן הביעו תנועות מזרח-מזרח קדימה ואחורה במיוחד ביחס לאופק.

תופעה זו מספקת מטפורה הנקראת רָצוֹֹא וָשׁוֹב שמשמעותה מילולית ריצה ושיבה. הרעיון הוא שכוכבי הלכת הולכים לשמש, נשארים איתה קצת ואז חוזרים אלינו. השמש היא סמל של הקדוש ברוך הוא והכוכבים מייצגים את החכמים והצדיקים. אולם בגלל ההתלהבות שלהם, הם לא פשוט הולכים, אלא הם רצים (רָצוֹֹא).

לכל אחד יש את היכולת ללמוד תורה אך חלקם מוכשרים יותר מאחרים. האנשים המחוננים מאוד יכולים ללמוד די בעצמם. הם עשויים ללמוד ספר, לעשות מדיטציה על העולם, לעסוק בהתבוננות פנימית ולשוחח עם חברים. מכאן הם יגיעו למושגים חדשים ויעשו תובנות מקוריות שרובם לא היו מסוגלים לעשות. כביכול, הם נכנסים לקודש הקודשים ומתייחדים עם ה'. לאחר מכן הם ישתפו רעיונות אלה עם אחרים בדרך כלל החל מהאנשים הקרובים להם ביותר. זה הרעיון של כוכב לכת שקרוב לשמש ונספג באורו, או שהירח החדש יהיה חשוך או קטן.

כאשר הירח הכי רחוק מהשמש, הוא מלא ומואר לכל אחד לראות. זה דומה לכוכבים ולכוכבי הלכת. זה הרעיון של התלמיד חכם שעזב את הישיבה כדי ללמד את עם ישראל. כמו שלכוכבים יש מחזור מסודר, כך היה גם בימים בהם נכתבה הגמרא בבבל. כל אלול ואדר הרבנים היו מכנסים. זה נקרא יַרכֵי כַּלָה שנשמע כמו החודש או ירח הכלה.

ישנם קטעים המתארים מורים לתורה, חלקם מעוררי השראה ואחרים קודרים. בנות ציון בשיר השירים נחשבות לצדיקות העמים המאושרים כשהנסיכה רואה את המלך מכיוון שהם זוכים לראות את המלך עמה. על הפסוק, "רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה", (משלי לא כט), יש דרשה שבכל בית מדרש יש תלמיד מצטיין אחד. עם זאת הוא מצליח רק בגלל התלמידים האחרים שלומדים אתו ומספקים לו את המשאבים והסביבה בהם הוא יכול לשגשג. המדרש על משלי מביא ציטוט מהלל הזקן הזה: בשעת המכנסין - פזר, ובשעת המפזרין - כנס; בפרפרזה זה בעצם אומר שאם אתה רואה תקופה בה התורה יקרה לישראל, על הרבנים להתפזר להרבה מקומות כדי ללמד אותה אותם, וכולם ישמחו. אבל כשלא אכפת להם מהתורה ומתעלמים ממנה, זה המקום בו התלמידים החכמים צריכים להתאסף ולהיכנס לבית המדרש ללמוד בעצמם. כמו שנאמר, "עת לעשות לה' - הפרו תורתך", (תהלים קיט קכו).

לע"נ  סימע בת אליעזר ז"ל נלב"ע יט חשון תש"ל

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר  http://dyschreiber.blogspot.com

Shir HaYichud - Back and Forth

בס"ד

Shir HaYichud discusses aspects of nature among them light. Hashem is described as being clothed in glory and splendor. The physical metaphor is light and this is extended to the celestial objects. Of importance is the movements of the stars and the constellations. As it says:

עָשִׂיתָ בָּם לְאוֹרִים דְּרָכִים / וְרָצוֹֹא וָשׁוֹב בְּנַחַת מְהַלְּכִים

You have made for them paths of light / 

Back and forth pleasantly they go.

Because of its rotation the stars appear to be orbiting the earth. The moon does orbit the earth. The planets in fact orbit the sun. Like the sun, the moon, planets and constellations of the zodiac rise in the east and set in the west. When the superior planets (Mars, Jupiter, and Saturn) are in the middle of their cycles (opposition) or when the moon is full or close to it, they seem to be on their own. However, when a celestial object sets early in the evening it gives the impression that it is approaching the sun. Similarly when it rises shortly before dawn it gives the impression it is leaving the sun. It seems like the stars are going back and forth in regards to the sun. The inferior planets (Venus and Mercury) to the regular observer really do have pronounced back and forth east west movements especially in regards to the horizon.

This phenomenon provides a metaphor called ratso v'shuv (רָצוֹֹא וָשׁוֹב) which literally means running and returning. The idea is that the planets go to the sun, remain with it a bit, then return to us. The sun is a symbol for the holy One, blessed be He, and the stars represent the wise and righteous. However because of their enthusiasm, they don't simply walk (הָלוֹךְ), rather they run (רָצוֹֹא).

Everyone has the ability to learn Torah but some are more talented than others. The people who are very gifted can learn pretty much on their own. They may study a book, meditate on the world, engage in introspection, and talk with friends. From this they will arrive at new concepts and make original insights that most would not be able to do. So to speak they are entering into the Holy of Holies and communing with Hashem. After that they will share these ideas with others generally starting with the people closest to them. This is the idea of a planet being close to the sun and absorbed in its light, or the new moon being dark or small. 

When the moon is farthest from the sun, it is full and bright for everyone to see. It is similar with the stars and planets. This is the idea of the talmid chacham leaving the yeshiva to teach the Jewish people. Just like the stars have an orderly cycle so too was it in the days when the Gemara was being written in Babylon. Every Elul and Adar the rabbis would have a convention. It was called יַרכֵי כַּלָה which sounds like either the month or the moon of the bride. 

There are passages describing teachers of Torah, some inspirational, others somber. The daughters of Zion (בנות ציון) in the Song of Songs are considered the righteous of the nations who are happy when the princess sees the king because they get to see the king with her. On the verse, "Many of the daughters have done valiantly, but you are above them all", (Proverbs 31:29), there is a homily that in every beis midrash there is one outstanding student. However he is successful only because of the other students studying with him and providing him with the resources and environment in which he can thrive. The Midrash on Proverbs brings a quote from Hillel the elder, "at the time they are entering - scatter; and when they are scattering - enter". To paraphrase it basically says that if you see a time when the Torah is dear to Israel, the rabbis should scatter to many places to teach it to them, and everyone will be happy. But when they don't care about Torah and are ignoring it, that's when the wise students should gather together and enter the beis midrash to study for themselves. As it says, "A time to do for Hashem, they have voided Your Torah", (Psalm 119:26).

לע"נ  האמא מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טז ניסן תשנ"ח

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר  http://dyschreiber.blogspot.com

שיר היחוד- לדעת את הלא-ניתן-לדעת # 338

בס"ד

כאמור שיר היחוד הוא שיר ארוך העוסק בתפיסות ושבחי ה'. שני מצמדים אלה עוסקים בחיפוש אחר אלוקים הידוע רק בחלקו:

בְּכָל שִׂכְלֵנוּ חִפַּשְׂנוּהוּ / בְּמַדָּעֵנוּ לִמְצוֹא מַה הוּא.

לֹא מְצָאנוּהוּ וְלֹא יְדַעְנוּהוּ / אַךְ מִמַּעֲשָׂיו

משמעות הדבר היא שהדרך למצוא את הקדוש ברוך הוא באמצעות בירור אינטלקטואלי. עניין התודעה הוא דרך המחשבה והתבוננות פנימית. כביוכל, אלוקים ניתן למצוא בנפשו של אדם וניתן להגיע אליו מחשבה והבנה עמוקים. רגשות פנימיים של צדק, אי צדק והגינות הם כלים מרכזיים. כך גם תפיסות החסד והיופי, כמו גם הרהור על עקרונות קבליים כמו עשרת הספרים וארבע או חמש עולמות.

האינטרס של המדע פירושו התבוננות, חישוב, ואקסטרפולציה. אסטרונומיה היא כלי חוזר. כשרואים את רחבות היקום, את תנועות הכוכבים והכוכבים, את היופי הפיזי שלהם ואת היופי במתמטיקה שלהם, נתפסת ידו של המקום; שנאמר בתהלים יט ב, "הַשָּׁמַיִם, מְסַפְּרִים כְּבוֹד-אֵל; וּמַעֲשֵׂה יָדָיו, מַגִּיד". הרמב"ם משתמש בגישות אלה בין היתר ומוסיף כי גם אצבעו של הקב"ה נמצאת בדברי התנ"ך.

אפילו בחיפושים אלה, מהות האלוקים אינה תופסת מעולם על ידי בשר ודם. לעיתים ניתן לחוש בנוכחותו אך זה כמו צל חולף. לפעמים הוא מדבר עם אנשים בחלום, אבל זה נשאר חלום. כמו כן ישנם צירופי מקרים חזקים מכדי לייחס סיכוי אקראי, אך הטוב ביותר שהעין יכולה לראות הוא צללית קלושה מאחורי וילון. ישנן הוכחות קיומיות שאומרות כי קיומו של היקום מרמז על יוצר חכם ומיטיב. אף על פי כן זה יותר מדי מופלא להתקבל במלואו. מה שנותר הוא חיפוש לכל החיים וצמאון שלעולם אינו מרוצה לחלוטין.

לע"נ  סימע בת אליעזר ז"ל נלב"ע יט חשון תש"ל

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר  http://dyschreiber.blogspot.com

Shir HaYichud - Knowing the Unknowable

בס"ד

As stated previously Shir HaYichud (The Song of Unity - שיר היחוד) is a long poem that deals with perceptions and praises of Hashem. These two couplets deal with searching for a G-d that is only partially knowable:

בְּכָל שִׂכְלֵנוּ חִפַּשְׂנוּהוּ / בְּמַדָּעֵנוּ לִמְצוֹא מַה הוּא.

With all our mind we have searched for Him /

With our science to find what He is.

לֹא מְצָאנוּהוּ וְלֹא יְדַעְנוּהוּ / אַךְ מִמַּעֲשָׂיו

We did not find Him and did not know Him /

Except by His deeds.

What this means is that the way to find the holy One, blessed be He, is through intellectual inquiry. The idea of the mind is the way of meditation and introspection. So to speak G-d is to be found in the soul of a person and this is accessed by deep thought and understanding. Intrinsic feelings of right, wrong, and fairness are major tools. So too are perceptions of kindness and beauty, as well as meditating on Kabalistic principles like the Ten Seferos and the four or five universes.

The idea of science means by observation, calculation, and extrapolation. Astronomy is a recurring tool. When one sees the vastness of the universe, the movements of the stars and planets, their physical beauty, and the beauty of their mathematics, the hand of the Omnipresent is perceived; as it says in Psalm 19:1, "The heavens declare the glory of God, and the sky tells of the work of His hands". The Rambam uses these approaches among others and adds that the finger of G-d is also to be found in the words of Scripture.

Even with these searches the essence of G-d is never fully grasped by flesh and blood. At times one can sense His presence but it is like a fleeting shadow. At times He speaks to people in a dream, but it remains a dream. Also there are coincidences that are too strong to attribute to random chance, but the best that the eye can see is a faint silhouette behind a curtain. There are existential proofs that say the existence of the universe implies a wise and benevolent creator. Nevertheless it is too recondite to be fully accepted. What remains is lifelong search and a thirst that is never fully satisfied.

לע"נ  האמא מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טז ניסן תשנ"ח

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר  http://dyschreiber.blogspot.com