בפר' משפטים יש כמה מצות על מאכלות אסורות. החשוב מהם הוא, "ואנשי קדש תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשלכון אתו", (שמות כב ל). דומה לכך, "-בנים אתם לה' אלקיכם לא תתגדדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת", (דברים יד א). המשותף ביניהם הוא שיש לעם ישראל מידה יתירה של קרבה להקב"ה לכן נכון להרחיק מדברים מאוסים. לכן נכון לכלב לאכול בשר שהשאיר איזה חיה אבל לא בן אדם. עוד דוגמה, "לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכר לנכרי כי עם קדוש אתה לה' אלקיך", (דברים יד כא). מהו נבלה חיה שמתה מעצמה לדוגמה מן הזדקנות, פציעה, התקף לב, או שבץ מוחי. עניינו ממלכת כהנים לא אוכלים בשר מן שור שעבד קשה או תרנגולת ישנה שמנחת ביצים. עם זאת, אם העבד הלא יהודי רוצה את זה, בסדר.
באמת הם טמאים קלים כמו שכתוב, "וכל נפש אשר תאכל נבלה וטרפה באזרח ובגר וכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב וטהר", (ויקרא יז טו). הוה אמינה זה כמו החברה קדישה שהם טמאים אע"פ מצוה היא. קמ"ל, "נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה אני ה'," (ויקרא כב ח). משמע טומאה בלתי רצויה גם הוא טומאה קלה.
פרש"י - אם אתם קדושים ופרושים משקוצי נבלות וטרפות הרי אתם שלי, ואם לאו אינכם שלי. כמו כן בפרשתינו, "כן תעשה לשרך לצאנך שבעת ימים יהיה עם אמו ביום השמיני תתנו לי", (שמות כב כט). פירוש ספורנו - כֵּן תַּעֲשֶׂה לְשׁרְךָ לְצאנֶךָ. שֶׁתִּתֵּן לִי הַבְּכור כֵּיוָן שֶׁיָּצָא מִכְּלַל נֵפֶל, כְּאָמְרָם "כּל שֶׁשָּׁהָא שְׁלשִׁים יום בָּאָדָם אֵינו נֵפֶל, שְׁמונָה יָמִים בַּבְּהֵמָה אֵינו נֵפֶל" (שבת קלה, ב). עוד מצוה היא לא תבשל גדי בחלב אמו. בפרשת משפטים זה בקשר החגים כאשר מביאים קרבנות. נראה שהרמז להרוג עם חסד לא מצחיק. בספר דברים הוא מובא בהקשר של מאכלים אסורים.
הגישה הכללית של חומש כלפי מאכלים כשרים היא לאסור דברים שיש בהם הגיון. לגבי דגים אסורים, בעלי חיים, ציפורים, וחרקים, התורה לעתים קרובות אומרים אלה הם מגעילים למעשה והם צריכים להיות מגעילים לך (שקץ תשקצו). כמו כן שתיית דם אסורה כי זה מגעיל. גם אם האוכל כשר אבל נאכל בדרך מגעילה, התנ"ך מתנגד. זה נכון במיוחד אם נעשה בהקשר דתי כמו רמז בפסוק, "מגישים על מזבחי לחם מגאל ואמרתם במה גאלנוך באמרכם שלחן ה' נבזה הוא", (מלאכי א ז).
הדרך בה אנו אוכלים חשובה. בספר של רבי נחמן מברסלב, "לקותי עצות", פרק מוקדש לאכילה. הוא מתחיל באומרו, עַל־יְדֵי אֲכִילָה בְּכַשְׁרוּת כָּרָאוּי שֶׁאוֹכַל בִּמְתִינוּת וְאֵינוֹ אוֹכֵל בְּדֶרֶךְ הַלְעָטָה, עַל יְדֵי זֶה נִתְתַּקֵּן הַשֵּׂכֶל וְנִכְנָע הַכְּסִילוּת. אֲבָל כְּשֶׁאוֹכֵל כְּזוֹלֵל וְסוֹבֵא, עַל־יְדֵי זֶה מִתְגַּבֵּר הַכְּסִילוּת עַל הַשֵּׂכֶל וְעַל־יְדֵי זֶה נֶחֱשָׁךְ אֶצְלוֹ אוֹר הַצַּדִּיק וְאֵינוֹ יָכוֹל לְקַבֵּל מִמֶּנּוּ יִרְאָה וְאַהֲבָה. יוצא מזה אדם צריך להיות טעם טוב במזון, כלומר האוכל טעים ומזין, גם לאכול אותו עם נימוס טוב עם כלים יפים בסביבה נעימה. זה נכון במיוחד בסעודת מצווה. וזהו היבט של בית המקדש ת"ת וגם מביא הרבה ברכות נפלאות.
לע"נ הסבא אהרן בן יוסף ז"ל נלב"ע כז טבת תשכו
העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני וגם באתר http://dyschreiber.blogspot.com
No comments:
Post a Comment