יד יוסף: וארא \ תה' קלא # 156: הלב שלי לא התגאה

א. שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד ה' לֹא גָבַהּ לִבִּי וְלֹא רָמוּ עֵינַי וְלֹא הִלַּכְתִּי בִּגְדֹלוֹת וּבְנִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי:

ב. אִם לֹא שִׁוִּיתִי וְדוֹמַמְתִּי נַפְשִׁי כְּגָמֻל עֲלֵי אִמּוֹ כַּגָּמֻל עָלַי נַפְשִׁי:

ג. יַחֵל יִשְׂרָאֵל אֶל ה' מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם:

בתהילים קלא דוד המלך מציג את השפלות שבו ותומך בו עבור עם ישראל. הרעיון של המונח "שיר המעלות" הוא שאם אדם מתבונן ברעיונותיו הם ישמחו וירוממו אותו. נראה שיש משהו בטבע אנושי במיוחד בקרב היהודים שמוצא שמחה בהכרה בשפלות של האדם עצמו במיוחד לפני ה'.

המזמור רושם ד' אמצעים של שפלות: א) לא גבה הלב, ב) לא רמה העין, ג) לא הלך בגדלות, ד) ובנפלאות ממנו. יש לדרוש בהם כמה פירושים.

שיטת המלבי"ם: מעבר למידה בכמות או באיכות בחפצו ותשוקותיו. למשל גבהות הלב, מי שחפץ להיות כאחד ממלאכי מרום עובר את גבול התשוקה באיכות. מי שחפץ שיהיה לו גבורה מופלגת יותר מן הגבול, עובר את גבול התשוקה בכמות. רום עינים מציין את העובר את הגבול בשכל העיוני. אם יחשוב שהשגתו היא בלתי מוגבלת ושופט בשכלו בענינים האלקיים שהם למעלה משכל האדם; וזה מוגבל נגד השכל המעשי והשכל העיוני. שהשכל המעשי מקורו מהלב והעיוני מקורו מהעיניים. שיסוד לכל השכלה הוא בחינה והנסיון שישיג ע"י החושים. עד כאן פירושו. נראה מזה שיש מעבר לגבול החושים ויש מעבר לגבול החשׁבּון.

שיטת המאירי: "לא גבה לבי" - להבזות את אחי בתוך לבי. "ולא רמו עיני" - להביטם בעֵין הגאווה והבוז ואף כמה שלא היה בי גאות. "לא הלכתי בגדולות ונפלאות ממני" - ר"ל במה שחכרתי שהוא מותר אצלי. ואיפשר שכל זה נאמר על סדר הלמוד בחכמות שלא הרים בהם לא גבה לבי להשען על בינתי וציור לבבי בעיוני והתבודדותי.

"לא הלכתי בגדולות ונפלאות ממני" - ר"ל במה שחכרתי שהוא מותר אצלי. אפשר שכל זה נאמר על סדר הלמוד בחכמות שלא הרם בהם לא גבה לבי להשען על בינתי וציור לבבי בעיוני והתבודדותי. ולא רמו עיני להשען על דעתי בהבטת הספרים העמוקים שבהם ואף בלמדי אצל חכמים לא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני לחקר במה שאין יד העיון שלטת אלא מעט מעט על סדר הלימוד, עכ"ל. נראה דה"מ לא עשה הִתפַּלפְּלוּת ואַשְׁלָיָה.

פשטות את הרעיון של גבה לב נראה יהירות וגאווה. הרעיון של רם עין נראה שחומד את הדברים משמעותיים שאין לאדם להחזיק בצדק. אלה הם מדות אישיות. הרעיונות של לא הולך בדברים שהם גדולים או סתומים מדי שתי שיטות מעשיות. גדול מדי זה כמו לקחת עמדה גבוהה שבו אדם באמת חסרת היכולת. מדי סתום יהיה מנסה לעשות דברים שאדם אינו מסוגל לעשות, בגלל שהוא חסר ניסיון , חינוך, או שכל.

רש"י: ה' לא גבה לבי וגו' - לא נהגתי שררה לא עשיתי גדולות תענוגות בנינים ונטיעות כעין שעשה בני הנני עליך כמי שאין לו ידים ורגלים כגולם מוטל לנגדך.

גמ' ירושלמי סנהדרין ב ד: "לא גבה לבי", בשעה שמשחני שמואל למלך. "ולא רמו עיני", בשעה שהרגתי גלית. "ולא הלכתי בגדולות", בשעה שהחזירוני ונכנסתי למלכות. "ובנפלאות ממני", בשעה שהעליתי את הארון.

רד"ק מסביר, "ה' לא גבה לבי ולא רמו עיני", זה אמר דוד על עצמו. ואמר זה הענין באלה המעלות שהם על הגלות, כלומר, כי כמו שהתנהג הוא, כן יתנהגו ישראל בגלות בשפלות, ובזה ירחם ה׳ עליהם (מזמור קלח, ו) כי רם ה׳ ושפל יראה. לפיכך אמר בתכלית המזמור יחל ישראל אל ה', אמר: לא גבה לבי, בסתר, ולא רמו עיני, בגלוי. פ' מצודת דוד: "יחל ישראל" - ר"ל ממני ראו וכן עשו גם אתם וקוו אל ה' מעתה ועד עולם.