יד יוסף: ואתחנן \ טו באב # 134: סוף הגלות

ט"ו באב הוא חג האהבה של ישראל ומנציח אירועים הנוגעים לאחדות לאומית ובמיוחד לביטול גזירות קשות. כמה סיפורים על זה מובאים בתלמוד (תענית ל:-לא.) ביניהם את הפעולות הבאות:

א. בתשעה באב האומה סירבה להיכנס לארץ הקודש. בגלל זה הקדוש ברוך הוא זה גזר שהאומה תשאר במדבר ארבעים שנה שבמהלכה הדור האשם ימות. גם הקב"ה לא נתן נבואה למשה כל הזמן ההוא. בתשעה באב של שנת הארבעים אנשים הפסיקו למות, אבל היה חשש טעו בספירה. בחמשה עשר באב כשהם ראו את הירח מלא ידעו שהגזרה עברה. לכן הם הכריזו עליו כחג.

ב. יתומות בלי אחים מותרות להתחתן רק בתוך השבט שלהם, כדי למנוע העברת הקרקע בירושה של אביהם בארץ ישראל לשבטים אחרים. כתוצאה מכך בנות צלפחד הורשו להתחתן רק בתוך השבט שלהם. בגלל זה כל ישראל קיבלו על עצמם את אותו איסור. בט"ו באב האיסור הוסר.

ג. שבט בנימין היה מותר להתחתן עם שבטים האחרים לאחר האירוע של הפילגש בגבעה

ד. יום שביטל מלך ישראל הושע בן אלה פרוסדיות (משמרות) שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל ואמר לאיזה מטרה שירצו שיעלו.

ה. יום שנתנו הרוגי ביתר במבצע בר כוכבא לקבורה, והיה נס שלא הסריחו.

אומר התלמוד ט"ו באב היה יום מאוד שמח. שבו בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים ובחור שמחפש שידוך נפנה לשם. יפיפיות היו אומרות תנו עיניכם ליופי שאין האשה אלא ליופי. מיוחסות שבהן היו אומרות תנו עיניכם למשפחה לפי שאין האשה אלא לבנים. מכוערות שבהם היו אומרות קחו מקחכם לשם שמים ובלבד שתעטרונו בזהובים.

בדרך כבוד המשנה קוראת הנערות בנות ירושלים. הן היו אומרות, בחור, שא נא עיניך וראה, מה אתה בורר לך. אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה. כמו ספר משלי אומרו גלמור הוא שקר והבל היופי, אישה עם יראת אלוהים יש חשיבות. תן לה את הפירות של ידיה ויצירותיה תשבחנה אותה בכל הזדמנות.

המשנה אז זורם משלים על הקשר בין עם ישראל והקב"ה מצטטת שיר השירים (ג יא), "צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתנתו וביום שמחת לבו". אומר המדרש, ביום חתנתו, זו מתן תורה, וביום שמחת לבו, זה בנין בית המקדש. פירוש תיקוני זהר (קמו א), "בְּיוֹם חֲתוּנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ, חֲתוּנָּתוֹ שְׁכִינְתָּא עִלָּאָה, שִׂמְחַת לִבּוֹ שְׁכִינְתָּא תַּתָּאָה, יוֹם דְּתַרְוַיְיהוּ עַמּוּדָא דְאֶמְצָעִיתָא, בּוֹצִינָא קַדִּישָׁא". בּוֹצִינָא קַדִּישָׁא זה נר שיאיר קדושה לכל העולם.

הגמרא ממשיכה בעניין ריקוד, "עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם בגן עדן וכל אחד ואחד מראה באצבעו שנאמ' ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו (ישעיה כה ט)".

המטפורה היא ההפרדה בין הצדיקים והקב"ה והאיחוד הסופי שלהם. הקרבן נתנאל מסביר כי אדם שאינו פעיל יכול להיות עם אשתו בכל יום, אבל אדם שהוא עסוק בלימוד התורה הוא רק איתה משבת לשבת. זהו היבט של משה רבנו שנפרד מאשתו לאחר קבלת התורה. כמו כן הגדוד של הכוהנים בבית המקדש היה לעזוב את בתיהם כל השבוע בגלל עבודה הקודש שלהם. הוא מסביר שבגלל זה הם היו לשמור על כוחם. מצד השני, כאשר עם הארץ יגיעו ליסורים וזקנה, הם ימותו ברעב. התורה לא כמו זה אלא היא נותנת לאדם ירושה ותקווה לזקנה.

פלא יועץ בערך גלות, "וסגלת התורה היא שנקנית יותר על ידי גלות וטלטול". כמו כן הארי ז"ל, "רבו יתיר יסגי. לעילא מן דרגיה. ויסב בת זוגיה. דהות פרישא".

היעב"ץ משמיע יחסים באמצעות שימוש דומה במילים לב וישועה. הוא מתחיל בפסוק, "ביום חתנתו וביום שמחת לבו". לאחר מכן הוא מביא החזרה של משה רבנו של מתן עשרת הדיברות, איך ההר בוער באש שהגיעה עד "לב השמים". הפסוק הבא, "נגילה ונשמחה בישועתו", וגם, "ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה", (ישעיהו יב ג). עם חסיר, הישעה, יש לו גימטריה (390) של שכינה. הרעיונות של שמחה, איחוד הדתי, וגאולה יבואו דרך במדיטציה זו.