בבין
המצרים מפטירין ג' דפורענותא. הם תוכחות הנביאים על החטאים שגרמו חורבן בית המקדש הראשון. הרעיון הוא לחיות כביכול מחדש את הזמן טרם חורבן הבית כדי לתקן את
העברות שהביאו האסון הזה.
שני
ההפטרות הראשונות מספר ירמיהו והשלישית מישעיהו. ישעיהו היה נביא קודם לכן והוא ניבא במשך הזמן שמהמלך עוזיהו עד המלך
חזקיהו. הדאגה העיקרית שלו הייתה הריקבון החברתי ההדרגתי
שהוביל לאסון. ירמיהו
בא מאוחר יותר וניבא מזמן יאשיהו, מלך
יהודה, עד לאחר נפילת ירושלים וחורבן בית המקדש של
שלמה. בהפוגה בין ישעיהו וירמיהו, המלך מנשה ובנו אמון שלטו ביהודה. מנשה נחשב כמרושע ממלכי יהודה ובגללו הגלות הפכה לבלתי נמנעת.
ההפטרה
זו אינה נוזפת בישראל על מעשים רעים כמו שוד או אלימות. הם גם לא הואשמו במידות רעות או
ביטול תורה. האומה
ננזפה על דחייה מה'. זהו בעצם
מונולוג שבו כביכול הקב"ה נדחה
ע”י שותפו. הוא מהרהר ומדבר מתוך הרגשות שלו כלפי אהוב
שדחה אותו כדי ללכת בשרירות ליבו.
ההפטרה
פחות או יותר משל שבה ישראל דוחה ה' כדי
לרדוף אחרי הבלים ריקים ועריכם זרים. בגלל זה
העם ניתן לבז והארץ הטובה לשמה. הם לא
יכולים להסיר הכתם שבא ע"י הדחייה
הזה.
הטון של
הספר ירמיהו מאוד עצבני, נרגש, ובהול מהסיבה הברורה שהוא מסתכל על ההרס המתקדם וגלות יהודה עם הזוועות
שנלוו אליהם. הממלכה
הצפונית של ישראל כבר יצאה לגלות. הממלכה
הדרומית של יהודה הפכה למס לבבל. חלק גדול
מהאוכלוסייה יצא לגלות ויש כבר הרבה שממה ממלחמה. האלוקים אמר להם דרך הנביא שאם הם יקיימו את החוקים, דברים
ישתפרו. שניהם, האוכלוסייה הכללית והמלך שלה, צדקיהו, אף כי הם מרדניות, אעפ"כ, ירושלים
ובית המקדש עדיין עומדים.
נבוכדנצר
הוא לא אחד שזלזל בם וסופו של דבר הם מקניטים אותו פעם אחת יותר מדי. כשהוא נצור בירושלים, צדקיהו
מביא את ירמיהו מן הבור כדי לבקש את עצתו. ירמיהו
בכלא בגלל שהוא אמר לעם שהם חייבים לציית לנבוכדנצר. הוא אומר לו בשמו של הקב"ה להיכנע
מייד ואם הוא עושה זאת בחייו והעיר תינצל, ואם לא, לא. צדקיהו
דוחה את העצה וזורק בחזרה ירמיהו לצינוק. זמן לא
רב לאחר מכן הבבלים כובשים את העיר.
המלך
צדקיהו וסיעתו בורחים מהארמון, אבל
נתפסים במהירות על ידי הבבלים. מלך בבל
הורג את בני צדקיהו מולו ומעוור את עיניו. צדקיהו
נלקח בשבי, אך לא
שרד את המסע. למרות
שזה בדרך כלל לא נשמר, מועד
הזוועה הזאת, השביעית
של מרחשון, נחשב יום
צום על ידי השולחן ערוך (הלכות
תענית תקפ א).
ספר
ירמיהו מסתיים בנימה חיובית במידה מסוימת. לאחר
גלות במשך 37
שנות מלך יהודה, יהויכין, שקדם לצדקיהו, הוא
שוחרר מהכלא. הוא נכנע
לבבלים, כמו שהיה צריך להיות, במהלך המרד הקודם. לאחר מכן
נתנו כבוד מלכות וכסאו מוקם מעל כסאות המלכים האחרים שנכבשו על ידי בבל.
למעשה
הספר ירמיהו יכול להיות מאוד אופטימי לגבי העתיד. זה מעורר את בכי הקינה המר של אמנו רחל בוכה על בניה. הקב"ה מבטיח
לה שהמעשים שלה יתוגמלו ושיש תקווה לעתיד. ילדיה
יחזרו לגבולות שלהם מארץ אויבם. שמוע
שמעתי אפרים מתנודד יסרתני ואוסר, השיבני
ואשובה כי אתה ה' אלקי, סרתי נחמתי, ואחרי
הודעי ספקתי על ירך, וגם
נכלמתי כי נשאתי חרפת נעורי. נאם ה';
הבן יקיר לי אפרים, אם ילד
שעשעים; כי מדי דברי בו זכר אזכרנו עוד, על כן המו מעי לו רחם ארחמנו (ר' ירמיהו לא טו יט).
לע"נ האמא
מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טז ניסן
תשנ"ח.
ניתן באתר http://dyschreiber.blogspot.co.il וגם בדואר אלקטרוני
No comments:
Post a Comment