ואתחנן \ טו באב # 134: סוף הגלות

ט"ו באב הוא חג האהבה של ישראל ומנציח אירועים הנוגעים לאחדות לאומית ובמיוחד לביטול גזירות קשות. כמה סיפורים על זה מובאים בתלמוד (תענית ל:-לא.) ביניהם את הפעולות הבאות:

א.      בתשעה באב האומה סירבה להיכנס לארץ הקודש. בגלל זה הקדוש ברוך הוא זה גזר שהאומה תשאר במדבר ארבעים שנה שבמהלכה הדור האשם ימות. גם הקב"ה לא נתן נבואה למשה כל הזמן ההוא. בתשעה באב של שנת הארבעים אנשים הפסיקו למות, אבל היה חשש טעו בספירה. בחמשה עשר באב כשהם ראו את הירח מלא ידעו שהגזרה עברה. לכן הם הכריזו עליו כחג.

ב.      יתומות בלי אחים מותרות להתחתן רק בתוך השבט שלהם, כדי למנוע העברת הקרקע בירושה של אביהם בארץ ישראל לשבטים אחרים. כתוצאה מכך בנות צלפחד הורשו להתחתן רק בתוך השבט שלהם. בגלל זה כל ישראל קיבלו על עצמם את אותו איסור. בט"ו באב האיסור הוסר.

ג.       שבט בנימין היה מותר להתחתן עם שבטים האחרים לאחר האירוע של הפילגש בגבעה

ד.      יום שביטל מלך ישראל הושע בן אלה פרוסדיות (משמרות) שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל ואמר לאיזה מטרה שירצו שיעלו.

ה.      יום שנתנו הרוגי ביתר במבצע בר כוכבא לקבורה, והיה נס שלא הסריחו.

אומר התלמוד ט"ו באב היה יום מאוד שמח. שבו בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים ובחור שמחפש שידוך  נפנה לשם. יפיפיות היו אומרות תנו עיניכם ליופי שאין האשה אלא ליופי. מיוחסות שבהן היו אומרות תנו עיניכם למשפחה לפי שאין האשה אלא לבנים. מכוערות שבהם היו אומרות קחו מקחכם לשם שמים ובלבד שתעטרונו בזהובים.

בדרך כבוד המשנה קוראת הנערות בנות ירושלים. הן היו אומרות, בחור, שא נא עיניך וראה, מה אתה בורר לך. אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה. כמו ספר משלי אומרו גלמור הוא שקר והבל היופי, אישה עם יראת אלוהים יש חשיבות. תן לה את הפירות של ידיה ויצירותיה תשבחנה אותה בכל הזדמנות.

המשנה אז זורם משלים על הקשר בין עם ישראל והקב"ה מצטטת שיר השירים (ג יא), "צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתנתו וביום שמחת לבו". אומר המדרש, ביום חתנתו, זו מתן תורה, וביום שמחת לבו, זה בנין בית המקדש. פירוש תיקוני זהר (קמו א), "בְּיוֹם חֲתוּנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ, חֲתוּנָּתוֹ שְׁכִינְתָּא עִלָּאָה, שִׂמְחַת לִבּוֹ שְׁכִינְתָּא תַּתָּאָה, יוֹם דְּתַרְוַיְיהוּ עַמּוּדָא דְאֶמְצָעִיתָא, בּוֹצִינָא קַדִּישָׁא". בּוֹצִינָא קַדִּישָׁא זה נר שיאיר קדושה לכל העולם.

הגמרא ממשיכה בעניין ריקוד, "עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם בגן עדן וכל אחד ואחד מראה באצבעו שנאמ' ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו (ישעיה כה ט)".

המטפורה היא ההפרדה בין הצדיקים והקב"ה והאיחוד הסופי שלהם. הקרבן נתנאל מסביר כי אדם שאינו פעיל יכול להיות עם אשתו בכל יום, אבל אדם שהוא עסוק בלימוד התורה הוא רק איתה משבת לשבת. זהו היבט של משה רבנו שנפרד מאשתו לאחר קבלת התורה. כמו כן הגדוד של הכוהנים בבית המקדש היה לעזוב את בתיהם כל השבוע בגלל עבודה הקודש שלהם. הוא מסביר שבגלל זה הם היו לשמור על כוחם. מצד השני, כאשר עם הארץ יגיעו ליסורים וזקנה, הם ימותו ברעב. התורה לא כמו זה אלא היא נותנת לאדם ירושה ותקווה לזקנה.

פלא יועץ בערך גלות, "וסגלת התורה היא שנקנית יותר על ידי גלות וטלטול". כמו כן הארי ז"ל, "רבו יתיר יסגי. לעילא מן דרגיה. ויסב בת זוגיה. דהות פרישא".

היעב"ץ משמיע יחסים באמצעות שימוש דומה במילים לב וישועה. הוא מתחיל בפסוק, "ביום חתנתו וביום שמחת לבו". לאחר מכן הוא מביא החזרה של משה רבנו של מתן עשרת הדיברות, איך ההר בוער באש שהגיעה עד "לב השמים". הפסוק הבא, "נגילה ונשמחה בישועתו", וגם, "ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה", (ישעיהו יב ג). עם חסיר, הישעה, יש לו גימטריה (390) של שכינה. הרעיונות של שמחה, איחוד הדתי, וגאולה יבואו דרך במדיטציה זו.

לאחר מכן הוא 'משחק' עם המילה  "מחול" ומציין בדרכו כל עוונותינו נמחלו. ועמד כלם צדיקים. ע"י כך הוא יושב ביניהם ישיבת קבע.

לע"נ בן דוד שמואל בן נח ז"ל נלב"ע טו באב תשס"ט.

  http://dyschreiber.blogspot.co.ilניתן בדואר אלקטרוני וגם באתר  

 

Blogger English    http://dyschreiber.blogspot.com/2015/07/vaeschanan-tu-bav-end-of-exile.html

Blogger Hebrew    http://dyschreiber.blogspot.com/2015/07/134.html

YouTube      http://youtu.be/UbgLQnkZhRY

VaEschanan / Tu B’Av: End of Exile

The 15^th of Av is the holiday of love of Israel and commemorates events revolving around national unity especially the annulment of harsh decrees. Several stories about it are brought in the Talmud (Ta’anis 30b-31a) among them the following:

1.    On the ninth of Av the nation refused to enter the holy land. Because of this HaKadosh baruch Hu decreed that the nation remain in the desert for forty years during which the guilty generation would perish. Also G-d did not give a prophecy to Moshe that entire time. On the ninth of Av of the fortieth year people stopped dying, but there was concern that they had lost the count. On the fifteenth of Av they saw the full moon and knew that the decree had passed. Therefore they declared it as a festival.

2.    Female orphans without brothers could only marry within their tribe, to prevent their father's inherited land in the Land of Israel from passing on to other tribes. Consequently the daughters of Tzelafchad could only marry within their tribe. Because of this the rest of Israel accepted upon themselves the same restraint. On Tu b’Av the ban was lifted.

3.    The Tribe of Benjamin was allowed to intermarry with the other tribes after the incident of the concubine of Givah

4.    On this the day the king of Israel, Hosea ben Elah, removed the guards which Jeroboam ben Nevat had placed on the roads to prevent his subjects from making pilgrimages to Jerusalem and proclaimed, Let them go up to whichever shrine they desire.

5.    The Romans permitted burial of those killed at Beitar during the Bar Kochba rebellion. Miraculously, the bodies had not decomposed, despite exposure to the elements for over a year.

The Talmud continues that the fifteenth of Av was a very happy day. On it the daughters of Israel would dress up in white and dance in the orchards. Then the young men, who were searching for their soulmate, would come out to see them. The pretty girls would say turn your eyes to the beauty for a woman is nothing except beauty. The girls from distinguished families would say think of the family for a woman is nothing but children. The ugly ones would say take your merchandise for the sake of heaven, just adorn us with gold jewelry.

The Mishna (Ta’anis 4:8) is nobler and refers to the young ladies as daughters of Jerusalem. They would say, “Young man lift up your eyes and see what you are choosing for yourself. Don’t look at ornaments, consider the family. They would then cite the book of Proverbs saying, “Glamour is a lie and beauty is vain, a woman with fear of G-d has substance. Give her the fruits of her hands and her works will praise her at every chance”.

The Mishna then segues into symbolism about the relationship between the nation of Israel and Hashem quoting the Song of Songs (3:11), “daughters of Zion, go out and see King Solomon adorned in the crown given to him by his mother on his wedding, the day of his happiness of heart”. The Mishna then explains that the day of his wedding was the day the Torah was given. And the day of his happiness of heart was the day the Temple was built. A little differently the Zohar (Tikkunay Zohar 146a) sees it as the union between the heavenly divine presence and the earthly divine presence with their union creating a candle that radiates sanctity to the entire world.

The Gemara continues with the idea of a dance, but it is a dance that the holy One blessed be He will make with the righteous in the future in the garden of Eden. He will be in the center of their circle, and they will point with their finger and say, “This is our G-d, we hoped to him and He saved us. This is Hashem we hoped to him, we will be ecstatic and celebrate His salvation”, (Isaiah 25:9)

The metaphor is the separation of the righteous from G-d and their eventual union. The Korbon Nasanel explains that a person that is idle can be with his wife every day, but a person who is busy learning Torah is only with her from Shabbos to Shabbos. This is an aspect of Moshe Rabenu separating from his wife after the receiving of the Torah. Likewise the regiment of the priests in the Temple would leave their homes the entire week because of their sacred duties. He explains that because of this they would keep their strength. On the other hand, when the ignorant came to hardship and old age, they would die of starvation. The Torah is not like this rather it gives a person a future and hope for old age.

The Pelah Yoaytz explains that there is something about the Torah in that one is better able to acquire it through exile and wandering. Rabbi Yitzchak Luria has a similar theme in his poem sang by many on Shabbos morning, “His accomplishments and greatness are multiplied many times, far above his level, and he will take his soulmate, from whom he has been separated”.

Rabbi Ya’akov Emden infers relationships by means of similar use of the words heart and salvation. He starts with the verse, “On the day of his wedding and the day of his happiness of heart”. He then brings Moshe Rabenu’s retelling of the giving of the Ten Commandments, how the mountain was burning with a fire that reached up to the “heart of heaven”. Next he then brings the verse, “we will be ecstatic and celebrate His salvation”, and the verse, “and you will draw water with joy from the well springs of salvation” (Isaiah 12:3). The word deliverance can be spelled in several ways, one of them הישעה, has the same gematria (390) as the word for “the divine presence” השכינה.  The ideas of joy, religious union, and redemption come through in this meditation.

He then plays with the word for dance מחול and notes that through it all of our iniquities will be forgiven נמחלו. After which all of the Jewish people will be reckoned as tsaddikim. And through this G-d will dwell among them with a permanent dwelling.

  

לע"נ בן דוד שמואל בן נח ז"ל נלב"ע טו באב תשס"ט.

  http://dyschreiber.blogspot.co.ilניתן בדואר אלקטרוני וגם באתר  

דברים \ ט' באב # 133: להרגיש את הצער

מקורו של הספר איכה ניתן בספר ירמיהו. בתקווה שזה יביא את העם לתשובה, הקדוש ברוך הוא אומר לירמיהו לכתוב ספר המפרט את הרוע שהוא עומד להביא על ישראל ויהודה. כדי להוסיף דגש הספר כתוב בלשון העבר, כקינה, כאילו הטרגדיה כבר התרחשה. ירמיהו בכלא; לכן הוא מכתיב את דברי תוכחה לחבר, שאז הוא קורא את המגילה בבית המקדש. האנשים נבהלו מדברי הנביא ומבקשים שהמגילה תוקרא למלך. כאשר הוא קורא למלך יהויקים, לאחר ששמע כמה סעיפים, הוא חותך את המגילה וזורק אותה לאש. בתגובה ה'  מצווה את ירמיה לשכתב את המגילה עם ארבעה פרקים נוספים. זהו ספר איכה, שיש לנו היום, שנקרא בצום של תשעה באב.

ירמיהו מתאבל על ירושלים - רמברנדט

נראה שבמגילת איכה יש שלושה נושאים שסובבים עניין חורבן בית המקדש. הראשון והחשוב ביותר הוא לעורר האבל באלה שהפכו לאטומי לב. כאשר אדם או אפילו אומה חוטא שוב ושוב ונענש ושוב ושוב, התגובה יכולה להיות להפוך לחסרי תחושה הן לבושה רגשית וכאב פיזי. דרך הכחשה זו, הם יכולים לשמור על גן העדן של שוטים שכל דבר בחיים שלהם הוא בסדר גמור ושכל מה שהם עשו גם כן בסדר. לכן, לא צריך חשבון נפש ולא צריך תשובה.

לזה כביכול הנביא מגיב, תסתכל מסביב, תסתכל על עצמך. הוא מתחיל באומרו לחוש את הכאב. תרגיש את האש בעצמות שלך שנשלחה מהשמים. מרגישים את הכאב של להימחץ בגת. מרגישים את ההשפלה והבוז. מרגישים את עול העבירות ובוכים. הוא בנוי על שאלות בעלי חשיבות לאומית. האויבים שלנו מתגרים בנו על מצבה העגום של ירושלים, אבל השאלה היא אמנם, "על בת ירושלם, הזאת העיר שיאמרו כלילת יפי משוש לכל הארץ", (איכה ב טו).

הנושא השני הוא צער שהנביא סבל בגלל חטאי העם. יש היבט של הכאב הזה כשהוא זועק באימה שהייתה מהחטאים של הנביאים ועוונותיהם של הכהנים שדמם של הצדיקים נשפך. כמו כן הוא מקונן על הרג הנביאים והכוהנים במקדש. עם התפטרותו העצובה הוא מתאבל על שיקר וגדול, אויבו כילה. נראה הרעיון להיות מעורר תחושות של חרטה מבוססת על האומללות שחטאיו של האדם הביאו לאנשים טובים.

הנושא השלישי הוא שיכול להיות דור אבוד אבל גם כך חסדי ה' לא יחדלו וחמלתו מעולם לא נכשלה. לכן יש סיבה לתקווה. אבותינו אכן חטאו ואנו נושאים עוונותיהם. לכן עלינו לעשות התיקון.



יוסך שיר לחץ -   Eli Tzion Ve'areha אֱלִי צִיּוֹן וְעָרֶיהָ Cry Zion & Her Cities (lyrics Hebrew English)

לע"נ בן דוד שמואל בן נח ז"ל נלב"ע טו באב תשס"ט.

  http://dyschreiber.blogspot.co.ilניתן בדואר אלקטרוני וגם באתר  

Devarim / 9th of Av: Feeling the Pain

The origin of the book of Lamentations is given in the book of Jeremiah. In the hope that it will bring the nation to repentance, the Holy One Blessed be He tells Jeremiah to write a scroll detailing the evil He is about to bring on Israel and Judah. To add emphasis the book is written in the past tense, as a lamentation, as if the tragedy had already occurred. Yirmiyahu is in jail; therefore he dictates the words of rebuke to a comrade, who then reads the megillah in the Temple. The people become alarmed by the words of the prophet and ask that the scroll be read to the king. When it is read to King Yehoyakim, after hearing a few sections, he cuts up the scroll and throws it in the fire. In response G-d has Jeremiah rewrite the scroll with four additional chapters. This is book of Lamentations, which we have today, that is read on the fast of the Ninth of Av.  

Jeremiah Lamenting - Rembrandt

The book of Lamentations seems to have three themes which revolve around the destruction of the Temple. The first and most important is to arouse mourning in those that have become dull at heart. When a person or even a nation sins repeatedly and is punished repeatedly, the reaction may be to become numb both to emotional embarrassment and physical pain. Through this denial, they can maintain a fool’s paradise that everything in their life is fine and that everything that they have done is fine. Therefore, no soul searching is necessary and no repentance is needed.

To this so to speak the prophet responds, look around, look at yourself. He begins by saying feel the pain. Feel the fire in one’s bones that has been sent down from heaven. Feel the pain of being crushed in a wine press. Feel the humiliation and scorn. Feel the yoke of the transgressions and cry. He builds up to questions of national importance. Our enemies may be taunting us about the miserable state of Jerusalem, but the question is a good one, “Is this the city they called the perfection of beauty, the joy of the entire world?”(Lamentations 2:15).

The second theme seems to be the pain the prophet has suffered because of the sins of the nation. There is an aspect of this pain when he cries out in horror that it was from the sins of the prophets and the iniquities of the priests that the blood of the righteous was shed. Likewise he laments the killing of the prophets and priests in the sanctuary. With sad resignation he mourns those that he cherished and brought up, his enemy has consumed. The idea seems to be to arouse feelings of repentance based on the misery that one’s sins have brought to good people.

The third theme seems to be there can be a lost generation but even so the kindnesses of Hashem do not cease and his compassion never fails. Therefore there is reason for hope. Our fathers indeed have sinned and we bear their iniquities. Therefore it is up to us to make the rectification.

Yoseph sings link: Eli Tzion Ve'areha אֱלִי צִיּוֹן וְעָרֶיהָ Cry Zion & Her Cities (lyrics Hebrew English)

לע"נ בן דוד שמואל בן נח ז"ל נלב"ע טו באב תשס"ט.

  http://dyschreiber.blogspot.co.ilניתן בדואר אלקטרוני וגם באתר  

מטות-מסעי # 132: קנאת ה'

בבין המצרים מפטירין ג' דפורענותא. הם תוכחות הנביאים על החטאים שגרמו חורבן בית המקדש הראשון. הרעיון הוא לחיות כביכול מחדש את הזמן טרם חורבן הבית כדי לתקן את העברות שהביאו האסון הזה.

שני ההפטרות הראשונות מספר ירמיהו והשלישית מישעיהו. ישעיהו היה נביא קודם לכן והוא ניבא במשך הזמן שמהמלך עוזיהו עד המלך חזקיהו. הדאגה העיקרית שלו הייתה הריקבון החברתי ההדרגתי שהוביל לאסון. ירמיהו בא מאוחר יותר וניבא מזמן יאשיהו, מלך יהודה, עד לאחר נפילת ירושלים וחורבן בית המקדש של שלמה. בהפוגה בין ישעיהו וירמיהו, המלך מנשה ובנו אמון שלטו ביהודה. מנשה נחשב כמרושע ממלכי יהודה ובגללו הגלות הפכה לבלתי נמנעת.

ההפטרה זו אינה נוזפת בישראל על מעשים רעים כמו שוד או אלימות. הם גם לא הואשמו במידות רעות או  ביטול תורה. האומה ננזפה על דחייה מה'. זהו בעצם מונולוג שבו כביכול הקב"ה נדחה ע”י שותפו. הוא מהרהר ומדבר מתוך הרגשות שלו כלפי אהוב שדחה אותו כדי ללכת בשרירות ליבו.

ההפטרה פחות או יותר משל שבה ישראל דוחה ה' כדי לרדוף אחרי הבלים ריקים ועריכם זרים. בגלל זה העם ניתן לבז והארץ הטובה לשמה. הם לא יכולים להסיר הכתם שבא ע"י הדחייה הזה. 

הטון של הספר ירמיהו מאוד עצבני, נרגש, ובהול מהסיבה הברורה שהוא מסתכל על ההרס המתקדם וגלות יהודה עם הזוועות שנלוו אליהם. הממלכה הצפונית של ישראל כבר יצאה לגלות. הממלכה הדרומית של יהודה הפכה למס לבבל. חלק גדול מהאוכלוסייה יצא לגלות ויש כבר הרבה שממה ממלחמה. האלוקים אמר להם דרך הנביא שאם הם יקיימו את החוקים,  דברים ישתפרו. שניהם, האוכלוסייה הכללית והמלך שלה, צדקיהו, אף כי הם מרדניות, אעפ"כ, ירושלים ובית המקדש עדיין עומדים.

נבוכדנצר הוא לא אחד שזלזל בם וסופו של דבר הם מקניטים אותו פעם אחת יותר מדי. כשהוא נצור בירושלים, צדקיהו מביא את ירמיהו מן הבור כדי לבקש את עצתו. ירמיהו בכלא בגלל שהוא אמר לעם שהם חייבים לציית לנבוכדנצר. הוא אומר לו בשמו של הקב"ה להיכנע מייד ואם הוא עושה זאת בחייו והעיר תינצל, ואם לא, לא. צדקיהו דוחה את העצה וזורק בחזרה ירמיהו לצינוק. זמן לא רב לאחר מכן הבבלים כובשים את העיר.

המלך צדקיהו וסיעתו בורחים מהארמון, אבל נתפסים במהירות על ידי הבבלים. מלך בבל הורג את בני צדקיהו מולו ומעוור את עיניו. צדקיהו נלקח בשבי, אך לא שרד את המסע. למרות שזה בדרך כלל לא נשמר, מועד הזוועה הזאת, השביעית של מרחשון, נחשב יום צום על ידי השולחן ערוך (הלכות תענית תקפ א).

ספר ירמיהו מסתיים בנימה חיובית במידה מסוימת. לאחר גלות במשך 37 שנות מלך יהודה, יהויכין, שקדם לצדקיהו, הוא שוחרר מהכלא. הוא נכנע לבבלים, כמו שהיה צריך להיות, במהלך המרד הקודם. לאחר מכן נתנו כבוד מלכות וכסאו מוקם מעל כסאות המלכים האחרים שנכבשו על ידי בבל.

למעשה הספר ירמיהו יכול להיות מאוד אופטימי לגבי העתיד. זה מעורר את בכי הקינה המר של אמנו רחל בוכה על בניה. הקב"ה מבטיח לה שהמעשים שלה יתוגמלו ושיש תקווה לעתיד. ילדיה יחזרו לגבולות שלהם מארץ אויבם. שמוע שמעתי אפרים מתנודד יסרתני ואוסר, השיבני ואשובה כי אתה ה' אלקי, סרתי נחמתי, ואחרי הודעי ספקתי על ירך, וגם נכלמתי כי נשאתי חרפת נעורי. נאם ה'; הבן יקיר לי אפרים, אם ילד שעשעים; כי מדי דברי בו זכר אזכרנו עוד, על כן המו מעי לו רחם א‍רחמנו (ר' ירמיהו לא טו יט).

לע"נ האמא מלכה  בת חיים ז"ל נלב"ע טז ניסן תשנ"ח.

ניתן באתר  http://dyschreiber.blogspot.co.il   וגם בדואר אלקטרוני