יד יוסף: בשלח / טו יתרו: להגיע עד לעתיד # 109

פסק השולחן ערוך (אורח חיים קלא ו) נהגו שלא ליפול על פניהם . . . לא בט"ו בשב. מוסיף המשנה ברורה (ס"ק לא) שהוא ר"ה לאילנות ונוהגין האשכנזים להרבות אז במיני פירות של אילנות.

הרב עדין שטיינזלץ מסביר כי לאחר שהיהודים יצאו לגלות, ט"ו בשבט הפך ליום לזכור את ארץ ישראל והדרך בה זכר הייתה על ידי אכילת פירות הקשורים לארץ ישראל במיוחד חרובים ותפוזים. הארי ז"ל יצר סדר לט"ו בשבט שבו כל סוגי הפירות נאכלו וארבעה כוסות של יין שתו. כמו כן פופולרי לאכול אתרוג מסוכר והתפלל לאתרוג יפה לסוכות. הרבי החליף את האכילה של הפירות באמירת שיר המעלות. מהודר לאכול הז' מינים שבו התורה משבחת את ארץ ישראל כמו שנאמר, "ארץ חיטה ושעורה, וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית-שמן ודבש" (דברים ח ח).

בשינה 1890 היו המזרחי הרב זאב יעבץ ותלמידיו נוטעים עצים בהתיישבות החקלאית הציונית של זיכרון יעקב בט"ו בשבט. הרעיון תפס ויהודים רבים היו קונים עץ שניטע בישראל וקבלו תעודה נחמדה מהקרן קיימת לישראל.

יש לשאול מדוע חרוב נאכל בט"ו בשבט. לפעמים הסיפור הוא נתון של איך רבי שמעון בר יוחאי חי על חרובים, כשהוא התחבא במערה מפני הרומאים. יש גם סיפור בתלמוד (תענית כג.) על הצדיק חוני המעגל.

אמר ר' יוחנן כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על מקרא זה שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים אמר מי איכא דניים שבעין שנין בחלמא? זה היה רק לאחר חורבן בית המקדש הראשון שחוני נסע לירושלים. חזייה לההוא גברא דהוה נטע חרובא אמר ליה האי עד כמה שנין טעין אמר ליה עד שבעין שנין אמר ליה פשיטא לך דחיית שבעין שנין אמר ליה האי [גברא] עלמא בחרובא אשכחתיה כי היכי דשתלי לי אבהתי שתלי נמי לבראי יתיב קא כריך ריפתא אתא ליה שינתא נים אהדרא ליה משוניתא איכסי מעינא ונים שבעין שנין כי קם חזייה לההוא גברא דהוה קא מלקט מינייהו אמר ליה את הוא דשתלתיה א"ל בר בריה אנא אמר ליה שמע מינה דניימי שבעין שנין.

אחד הרעיונות העקרוניים של ט"ו בשבט הוא אהבת ארץ ישראל ארץ דווקא. זה דומה לחג הסוכות שנניף אתרוג יפה, וענפים מכף תמר טעים, הדס ריחני, וערבה עשירה במים. אנשים יחפשו קשה וישלמו הרבה כסף עבור אתרוג יפה ולקנות לולב שתואם בהקפדה להלכה. בט"ו בשבט הלקחים האלה ננקטו ללב ולכן אנו אוכלים פרותיה של הארץ ישראל ובמיוחד אלה שהם מתוקים מאוד. יש הבדל. בסוכות כביכול, הקדוש ברוך הוא אומר תסתכל על הארץ הגדולה הזאת במיוחד התוצרת הנפלאה שלה. בט"ו בשבט אנו טועמים את המתיקות של התוצרת של ארץ ישראל והודינו לקב"ה על שניהם. כביכול בסוכות הקב"ה הוא מגיע למטה אל העם היהודי ובט"ו בשבט העם היהודי מגיע למעלה עד ה '.

ביהדות יש עניין של עבר, הווה, ועתיד. התורה נגד העבר, כי זה מביא את סיפוריהם של הקדמונים. אם מישהו אוהב את ההווה, הם נוטים לאהוב את העם היהודי, משום שהם חיים איתם עכשיו. אם הוא מסתכל לעתיד, הוא אוהב את ארץ ישראל, כי זה מייצג את נחלתו של העם היהודי. זה רק בארץ שלנו שאנחנו יכולים להשיג את התקוות והחלומות הלאומיות שלנו. אפשר שחלומות אלה רחוקים מאוד, אבל בגלל שהקרקע נשארת לנצח עדיין אפשר לדבוק בציפייה שיום אחד הם יתגשמו.