תצוה / זכור: מותה של אומה # 112

בפרשת זכור זוכרים מעשה עמלק. העם עמלק ההפך מעם ישראל. . הוא חל בשבת שלפני הפורים כי הנבל של פורים, המן, היה מעמלק והנושא שלה הוא המלחמה בין עמלק וישראל.

אביו של עמלק, שנושא את אותו שם, היה בנו הממזר של עשיו. מהותו הייתה הדחייה של עשיו של דת אז מתלבשת בפראות של הכנענים. לעתים קרובות כל מה שהיהודים עושים עמלק עושה את ההפך. עמלק הוא בדרך כלל רע, אולם אם ישראל מתנהג רע, עמלק עשוי להתנהג היטב.

עמלק מוזכר שלוש פעמים בחומש. בפעם הראשונה היא בחמישים ימים שבין יציאת מצרים ומתן עשר הדברות. בעודם במדבר מזדמן עמלק על ישראל ובלי פרובוקציה מתקיף. זה גם קרב רוחני ופיזי עם משה רבינו שעומד על הר עם הידיים מורמות ללכד את העם ויהושע בשטח המלחמה. ישראל ינצח, אבל הקדוש ברוך הוא, נשבע על ידי ממשלתו שתהיה מלחמה עם עמלק לכל דור ודור, עד שהשם של עמלק ימחק. כדי להוסיף דגש המילה כס כתובה חסר (ראה שמות יז ח טז).

בפעם השנייה עמלק מוזכר בנבואתו האחרונה של בלעם. עמלק מתואר כאומה הראשונה שיוצאת למלחמה נגד ישראל ושימשיך להיות יריב עד שיהרס לחלוטין על ידי המשיח במלחמה שתסיים את כל המלחמות.

בפעם השלישית עמלק מוזכר בסוף פרשת כי תצא שבה משה רבינו מזהיר את העם לא לשכוח את ההתקפה של עמלק. הוא מזכיר שזה היה כאשר עמלק במקרה על ישראל, הוא תקף את אלו ש"זינבו" מאחורי, ושזה נעשה בלי יראת שמים. כשמסביר את הקטע, רש"י רואה רמזים לדחיית ברית מילה, שפיכת זרע לבטלה, ומשכב זכור.

התמונה של עמלק היא של אומה שאוהבת אלימות אקראית ואין לה עניין בתוצאותיה. זהו רמז בסיפור של אסתר כאשר המן הפיל פור כדי לקבוע את היום שהוא יהרוג את כל היהודים. כדי להבין את המנטליות הזאת ניתן להיעזר במושג הגרלה. כאשר הסכומים הם גבוהים מאוד למשל יותר ממאה מיליון דולרים הדבר הופך להיות די מגוחך לחשוב שהכדורים הקטנים האלה עם המספרים עליהם יקבעו מי יקבל את סכום עצום של כסף.

בימי קדם היו חיילים מפיקים הנאה אכזרית על ידי החלטה להרוג או לא להרוג אסיר המבוססת על הטלת מטבע. להמן הרעיון של רצח עם על בסיס פור אולי היה מצחיק מאוד. אפשר להאריך את המושג לשוד אקראי ופשעים הרבה יותר מתועבים. האנשים שעושים דברים נוראים אלה בדרך כלל הם לגמרי אדישים לכל עונשי העתיד, לעתים קרובות הם אנשים שאינם מן הישוב, והם בדרך כלל טמאים. אדם הגון, יהיה רחוק מאוד ממנטליות פלילית והתנהגות כזו נראית לו כחסרת טעם ומוזרה.

בקרב יהודים דתיים הגרלות משמשות כגיוס כספים. עם זאת, רוב האנשים לא קונים כרטיס כי הם מקווים לזכות בפרס הגדול; אלא שהוא נותן צורה נעימה לתרום לצדקה. אנשים מהמרים עם סביבון בחנוכה, אבל שום דבר לא שווה יותר מחפיסת השוקולד שנתקבלה כזכייה. בנוסף יש כמה אנשים שנוקטים גישה שכדאי לאבד דולר בשבוע שלא אומר כלום, כדי לזכות במיליון דולרים שישנו את חייהם. למרות שהערך הסטטיסטי של הכרטיס הוא אפסי, לחלום לפחות יש ערך בידורי.

האקראיות אם כי יש ניצוץ של קדושה גבוהה מאוד במיוחד תכשיטי אותיות של האורים ותומים בחושן של הכהן הגדול. בכל הקשור למלחמה כדי להרחיב את גבולותיה של ארץ ישראל, שנדרש להיוועץ בהם. אף על פי כן, זה היה רק כדי לאשר רגש קיים למלחמה כזאת. במילים אחרות, אם פעולות כאלה לא מצאו חן בעיני שמים, מנגנון אקראי, השלכתית זה היה הרכב כדי לחשוף את רצונו של המקום.

האורים והתומים (אור ויושר תרתי משמע) היו יעילים רק לכהן גדול בעל לב טהור מאוד. יש אגדה שעלי כהן שאל בהם בקשר לחנה, אמו של שמואל הנביא, וראה את האותיות כ"ף ר"ש ש"ן ה"א. הוא טעה ופירש "שכרה", כאשר הוא היה צריך לקרוא אותן "כשרה".

יוצא שבחומש יש עונש מוות לעמים לפשע של קלות דעת לעשות מלחמה רצינית. אם זה, פראי, אומה טמאה שלא תשתנה, היא חייבת להיהרס. יש קושי גדול בגמרא עם המצווה להשמיד את עמלק. באופן ספציפי, כי כתוב שצאצאיהם של המן, שמעיה ואבטליון, לימדו תורה בבני ברק. אם יש להשמיד את העם, איך יכול להיות שיש ניצולים? נראה כי המסר הוא שיש קצת טוב בנפשם של כל הגברים ושלא משנה כמה רע שושלתו של אדם עשויה להיות, הוא יכול להתעלות מעל זה.

לע"נ הדוד אליהו בן יואל לייב ז"ל נלב"ע ו ניסן תשמ"א

וגם בדואר אלקטרוני    ניתן באתר   http://dyschreiber.blogspot.co.il

Tetzaveh / Zachor: Death of a Nation

In parshas “Zachor” literally “remember” (זכור), we remember the action of Amalek. The nation of Amalek is the antithesis of the nation of Israel. It is falls the Shabbos before Purim because the villain of Purim, Haman, was from the nation of Amalek and its theme is the war between Amalek and Israel.

The father of Amalek, who bears the same name, was the illegitimate son of Esau. His essence was Esau’s rejection of religion then clothed in the savagery of the Canaanites. Often whatever the Jews are doing Amalek is doing the opposite. Amalek is generally evil, however if Israel behaves badly, Amalek may behave well.

The nation of Amalek is mentioned three times in the Chumash. The first time is during the fifty days between the exodus from Egypt and the giving of the Ten Commandments. While in the desert, Amalek chances upon Israel and without provocation attacks. It is both a spiritual and physical battle with Moshe Rabenu standing on a mountain with his hands raised to rally the people and Joshua on the ground directing the war. Israel prevails, however the holy One blessed be He, swears by his dominion that there will be a war with Amalek in for every generation until his name is blotted out. To add emphasis the word for throne is written defectively (see Exodus 17: 8-16).

The second time Amalek is mentioned is in Balaam’s final prophecy. Amalek is described as the first nation to go to war against Israel and who will continue to be an antagonist until being totally destroyed by the Messiah in the war to end all wars.  

The third time Amalek is mentioned is at the end of parshas Ki Taytsey. In it Moshe Rabenu exhorts the nation to never forget attack by Amalek. He recalls that it was when Amalek chanced upon Israel, he attacked those that were “tailing” behind, and that it was done without fear of heaven. When explaining the passage, Rashi sees allusions to rejection of circumcision, wasteful emission of seed, and homosexuality.

The picture of Amalek that emerges is that of a nation which loves random violence and has no regard for its consequences. This is alluded to in the story of Esther when Haman casts lots to determine the day he will kill all of the Jews. To understand this mentality it helps to understand a lottery. When the amounts are very high say over a hundred million dollars it becomes quite humorous to think that these little balls with numbers on them will determine who gets this huge sum of money.

In ancient times soldiers would derive cruel pleasure by deciding whether or not to kill a prisoner based on the flip of a coin. For Haman the idea of genocide based on lots may have been very funny. One can extend the concept to random muggings and far more heinous crimes. The people who do these horrible things typically are totally apathetic about any future punishments, often are perverts, and are generally sleazy. A decent person, though, will be very distant from a criminal mentality and such behavior will strike them as senseless and bizarre.

Among religious Jews lotteries are used as fundraisers. However, most people do not buy the ticket because they hope to win the big prize; rather it provides a pleasant way to donate to a worthy cause. People will gamble with a dreidel on Hanukah but nothing worth more than chocolate bar is riding on the outcome. In addition there are some people who take the position to lose a dollar a week means nothing, but to win a million dollars will change their life. Although the statistical value of the ticket is nil, the dream at least has entertainment value.

Randomness though has a very high spark of holiness specifically the lettered jewels of the Urim and Tumim on the high priest’s breastplate. In regards to a war to extend the borders of the land of Israel, it was required to consult them. Even so, it was only to approve an existing sentiment for such a war. In other words if such actions did not find favor in the eyes of heaven, this random, projective mechanism was the vehicle to reveal G-d’s will.

The Urim and Tummim (literally light and integrity) were only effective for a very pure hearted high priest. There is a legend that Eli the Cohen consulted them in regards to Hannah, the mother of Shmuel the prophet, and saw the letters כ, ר, and ש. He misread them as שכר – drunk, when he should have read them as כשר – kosher.

It comes out that the Chumash has a death penalty for nations for the crime of frivolously making a serious war. If it is a dirty, savage, nation that will not change, it must be destroyed. There is a major difficulty in the Gemara with the mitzvah to annihilate Amalek. Specifically that it says that the descendants of Haman, Shemaya and Avtalyon, were teaching Torah in Bnei Brak. If the nation must be destroyed, how can there be survivors? It seems that the message is that there is a little bit of good in the soul of all men and that no matter how bad a person’s lineage may be, he can rise above it.

תרומה / פורים: כבוד אדם # 111

מגילת אסתר מספרת כי המלך אחשוורוש הורה לכל עבדיו שהיו בשער הארמון להשתחוות ולהשתטח להמן, ראש הממשלה שמונה לאחרונה. הדבר מתבצע, אולי בהתלהבות, אבל מרדכי מסרב לציית במופגן. כשהוא נשאל על כך, הוא אומר להם שבתור יהודי אסור לו להיכנע לעבודת אלילים. כאשר המצב ממשיך, שריו של המלך אומרים להמן מה שקורה, כדי לראות אם דבריו של מרדכי ינצחו. כאשר המן רואה שמרדכי לא נכנע או כופף עצמו אליו, הוא מתמלא בזעם ומחליט לא רק להרוג מרדכי אלא להרוג את כל היהודים גם כן. זהו ראשיתו של הסיפור של פורים.

בתרגום שני מובא סיפור קצת יותר מורכב. מסופר שם שמרדכי היה איש חצר פרסית ובניגוד לאחרים הוא נשמט מלהשתחוות לפני המן. המן, שלא רצה להופיע כמבולבל, עשה עצמו שקבל ההצדעה. לכן הוא הסתובב והתקדם לעבר מרדכי ואמר, "ושלום עליך", כאילו בתשובה לברכתו של מרדכי. מרדכי אמר מיד לאחר מכן אליו, "אין שלום, אומר ה 'לרשעים" (ישעיה. מח כב), תשובה שבמיוחד עוררה את כעסו של המן (מדרש אבא גוריון). אנשי החצר אז שאלו את מרדכי מדוע הוא סרב להשתחוות לפני המן, כמו יעקב, האב הקדמון של מרדכי, שהתכופף לפני עשיו, האב הקדמון של המן (בראשית לג ג). מרדכי השיב כי זה התרחש לפני שנולד בנימין, שממנו הוא (מרדכי)  נולד,  (תרגום שני לאסתר ג ג).

תרגום שני גם מעיר כי המן לבש אליל אולי כשרשרת או כנזר על מצחו. רש"י מסביר כי עשה עצמו אלוה. במקרה של יעקב שקידם את עשו היה תצוגה של כבוד והתרפסות. ישנן עוד דוגמאות בתנ"ך. יצחק מברך את הבן הבכור ואמר כי אחיו צריך להשתחוות לו. יוסף חולם שמשפחתו להשתחוות לו, וכאשר הוא משנה למלך מצרים, האחים בעצם השתחוו לו.

לא להשתחוות לעבודת הזרה היא אחת מן התרי"ג מצוות. הרמב"ם מסביר כי יש ארבעה שירותים בסיסיים של הקדוש ברוך הוא. והם השתחוואה, נסוך יין, קטורת, ושחיטה. עהושה אחת מאלה כדי לבטא את הרעיון שיש כוח למעלה מן הטבע חוץ מה' עובר על איסור ע"ז.

פטישיזם ופולחניות הם סוגים של עבודת אלילים. זה כולל האדרה מוגזמת של מנהיג שיכול לקבל צורה של חנופה תמידית לאדם. ביטוי אפילו יותר גרוע הוא השפלה עצמית ו"זחילה”. אלה הדברים שהמן רצה ואלה הדברים שמרדכי שנא. כתוצאה מכך ההשתטחות להמן הייתה שונה מהשתטחות יעקב לעשו.

הטבע של עמלק לרדוף אחרי פולחן וטבעם של היהודים לבקש לעקור אותו. יש ממד נוסף כאשר עבודת האלילים באה במגע עם יהודים. עבודת אלילים רוצה במיוחד שהתורה תהיה כפופה אליה ולבצע את המעשים הגרועים ביותר של השפלה עצמית עד שהוא הופך לאובססיה. זה מה שקרה להמן. הוא יכול להיות שמח ועליז בלב, אבל כאשר הוא נתקל במרדכי ומרדכי לא קם ולא זע בכלל, יומו של המן היה הרוס. העושר, הכבוד, והכוח שלו לא שווים כלום בכל פעם שהוא רואה את מרדכי היהודי, יושב בשער המלך . עמוק בפנים הוא יודע שכל זמן שיש יהודים יהיו יהודים כמו מרדכי, לכן הוא יוצא במלחמה נגד כולם.

עובדי אלילים מעריכים את גדולתם לפי איך שאחרים נמוכים בהשוואה אליהם. מנגד, גדולה יהודית הינה בהעלאת אדם אחר והוא לא מודאג שגדולתו של האחר עשויה להיות ביום מן הימים גדולה משלו. ביהדות רצונות כבוד האדם וערכו של אדם מוערכת על פי החכמה שלו, מעשים טובים, וקרבה לקב"ה.

לע"נ הדוד משה יוסף בו אהרן ז"ל נלב"ע כט שבט תשל"ג

וגם בדואר אלקטרוני    ניתן באתר   http://dyschreiber.blogspot.co.il

Blogger English      http://dyschreiber.blogspot.com/2015/02/terumah-purim-dignity-of-man.html

Blogger Hebrew     http://dyschreiber.blogspot.com/2015/02/111.html

YouTube                http://youtu.be/hROq1gyQg7g

Terumah / Purim: The Dignity of Man

The book of Esther recounts that King Achashverosh ordered all of his servants who were at the palace gate to bow and prostrate to Haman, his newly appointed prime minister. The order is carried out, perhaps enthusiastically, but Mordechai pointedly refuses to obey it. When asked about it, he tells them that as a Jew he is forbidden to bow to idolatry. When the situation continues, the king’s ministers tell Haman what’s happening to see if Mordechai’s words will prevail. When Haman sees that Mordechai will not bow or prostate himself to him, he is filled with rage and resolves not only kill Mordechai but to kill all of the Jews as well. This is the beginning of the story of Purim.

The Targum Sheni is somewhat more complicated. It recounts that Mordechai was a Persian courtier and unlike the others he omitted to bow before Haman. The latter, not wishing to appear disconcerted, feigned to have received his salutation. He therefore turned round and, advancing toward Mordechai, said, "And peace be upon thee," as though in reply to Mordechai's greeting. Mordechai thereupon said to him, "There is no peace says the Lord to the wicked" (Isa. xlviii. 22), an answer that particularly angered Haman's (Midr. Abba Gorion, ed. Buber, iii., Vilna, 1886). The courtiers then asked Mordechai why he refused to bow before Haman, when Jacob, Mordechai's ancestor, had bowed before Esau, Haman's ancestor (Gen. xxxiii. 3). Mordechai replied that this took place before Benjamin, from whom he (Mordecai) was descended, was born (Targum Sheni to Esth. iii. 3). [From the Jewish Encyclopedia]

The Targum Sheni also comments that Haman was wearing an idol say on a necklace or as a diadem on his forehead. Rashi explains that he had set himself up as a god. In the case of Ya’akov bowing to Esav it was a show of respect and subservience. There are other examples in the Tanakh. Isaac blesses his first born saying that his brothers should bow down to him. Yosef dreams that his family will bow down to him and, when he is viceroy of Egypt, the brothers do in fact bow down to him.

Not to bow down to idolatry is one of the 613 mitzvahs. Maimonides explains that there are four basic services of the Holy One, blessed be He. They are bowing down, pouring of wine libations, burning incense, and slaughtering an animal. Doing any of these to express the idea that there is a super natural power other than Hashem is a violation of the ban on idolatry.

Fetishism and cultism are types of idolatry. This would include exaggerated glorification of a leader which can take the form of constantly fawning over a person. An even worse expression is self-degradation and graveling. These are the things that Haman desired and these are the things that Mordechai hated. Consequently bowing to Haman was different from Ya’akov bowing to Esav. 

It is the nature of Amalek to pursue cultism and the nature of the Jews to seek to uproot it. There is an additional dimension when idolatry comes into contact with Jews. Idolatry specifically wants the Torah to be subservient to it and to commit the worst acts of self-degradation to the extent it becomes an obsession. This is what happened to Haman. He could be happy and cheerful but when he comes across Mordechai and Mordechai doesn't get up or move at all, Haman's day was ruined. His riches, glory, and power mean nothing to him every time he sees Mordechai, the Jew, sitting at the king’s gate. Deep down he knows that as long as there are Jews there will be Jews like Mordechai; therefore he’s at war against all of them.

An idolater reckons his greatness according to how low others are by comparison. For a Jew greatness is raising up another person and he is not concerned that the other’s greatness may someday be greater than his own. Judaism desires the dignity of man and a person’s value is reckoned according to his wisdom, good deeds, and closeness to G-d.

לע"נ הדוד משה יוסף בו אהרן ז"ל נלב"ע כט שבט תשל"ג

וגם בדואר אלקטרוני    ניתן באתר   http://dyschreiber.blogspot.co.il

  

Blogger English      http://dyschreiber.blogspot.com/2015/02/terumah-purim-dignity-of-man.html

Blogger Hebrew     http://dyschreiber.blogspot.com/2015/02/111.html

YouTube                http://youtu.be/hROq1gyQg7g

שקלים / משפטים: ציבור גאווה #110

פרשת שקלים הראשונה מארבעת הפרשיות. קוראים אותה בשבת מברכים אדר, והיא מסמנת את הזמן שמתחילים לחשוב על פסח. המקור שלה המשנה הראשון במסכת שקלים  שקובע ביום הראשון של אדר מגייסים כסף לתיקון כבישים, מתקנים מבנים ציבוריים אחרים, ולעסוק בניקיון כללי. הרעיון הוא שיהיו הרבה שנוסעים לירושלים לשם החג וזה הזמן להתחיל בהכנות.

בפורים ההלכה היא לתרום שלוש מטבעות מחצית שקל. יש שאומרים שזה קיום מצוות דאורייתא לתרום מחצית שקל בכל שנה. אבל הרמב"ם פסק שהחיוב רק כאשר הבית המקדש עומד. המנהג הפופולרי הוא לתרום שלושה מטבעות, רצוי כסף, שהם מחצית המטבע הרשמי. בישראל רבים נותנים שלושה מטבעות של חצי שקל כל אחד לקופת צדקה. משום השקל שבימי קדם היה כסף, יש מנהג פופולרי שיהיה קערת גיוס כספים לארגון צדקה עם שלושה חצאי שקלים. אז אדם ישים שקל וחצי לקערה ויוציא את חצי השקל כפריטה, ואז ישים את שלושת המטבעות אלה חזרה לתוך הקערה כתרומה.

המפטיר לפרשת שקלים בשמות ל יא - טז. בו הקדוש ברוך הוא אומר למשה רבינו איך לקחת מפקד של עם ישראל. ספירה ישירה אסורה; אלא כל איש מעל עשרים צריך לתת מחצית שקל לבית המקדש. חישוב פשוט המבוסס על הסך יניב מספר האוכלוסייה. זה נקרא לעתים קרובות פדיון וחושב שהחומש הוא כתזכורת לפני ה' לכפר על נפשותיהם. עוד קטע חלק מההוראות כיצד לבנות את בית המקדש.

בספר נחמיה היהודים חוזרים לארץ הקודש מגלות בבל מבטיחים לעשות תרומה שנתית לשלם עבור קורבנות הקהילה ואת כל העבודה של בית המקדש (ראה נחמיה י לד - לה). מוקדם יותר בימיו של המלך יהוידע, הכסף מהמפקד משמש לבצע תיקונים לבניין בית המקדש.

נראה שהעניין של המפקד מרמז שזה הזמן לקחת חשבון נפש. יש תקווה שדברים השתפרו אך לא בהכרח כך. לדוגמא במפקד הראשון של עם ישראל סה"כ היה 603,550 (במדבר ב ל). במפקד השני סה"כ היה 601,730, ירידה בסכום 1,820, זה לא טוב. אפשר היה לקוות כי מספר היהודים יגדל תחת משה רבינו. לעומת זה, גם אם האוכלוסייה עולה זה יכול להזמין קנאה עם אלה אומרים איזה זכות גרמה רווח זה.

מחצית השקל היא כופר, כי זה שואל מה עשית עם הכסף שלך. ובהרחבה גם שואל מה עשינו עם חיינו. הרעיון של תיקון הכבישים כדי שאנשים יוכלו להגיע לירושלים כדי לחגוג את חג הפסח רומז שאנחנו צריכים להיות מעורבים בדברים לטובת הציבור המסייעים לאדם לעלות. זה יכול להיות דברים יומיומיים כמו תיקון מקוואות, שדות הגיזום שהפכו לפרא, או נוטים לבניין בית המקדש וחצירו. בכל הדברים הללו צריכים להיות כמו הקורבנות, שהם מעשים שמחים של מסירות. האידאל הגבוה ביותר הוא ללמוד תורה ולחיות על פי הוראותיה. כמו מחצית השקל שהוא מטבע צנוע המופעים של אמונה שלנו צריכים להיות צנועים גם כן.

  

לע"נ, ה סבתא ,טויבע בת יואל לייב ז"ל נלב"ע כה שבט תשכ"ג

וגם בדואר אלקטרוני    ניתן באתר  http://dyschreiber.blogspot.co.il

Blogger English      http://dyschreiber.blogspot.com/2015/02/mishpatim-shekelim-civic-pride.html

Blogger Hebrew     http://dyschreiber.blogspot.com/2015/02/blog-post.html

YouTube                http://youtu.be/3xGkoa4VZ5Y

Mishpatim / Shekelim: Civic Pride

Parshas Shekelim is the first of what is called the arba parshas (four Torah readings – (ארבע פרשות. It is read on the Shabbos before the month of Adar, and marks the time that we begin to think about Passover. Its source is the first Mishna is Mesechta Shekelim which states on the first of Adar we take up a collection for the repair of roads, other public facilities, and engage in a general clean-up. The idea is that there will be many who will be travelling to Jerusalem to observe the holiday and this is the time to start preparations.

On Purim the halacha is to donate three half shekel coins. Some say this is the fulfillment of the Biblical commandment to donate a half shekel every year. Maimonides, however, rules it is only an obligation when the Temple is standing. The popular practice is to donate three coins, preferably silver, that are half the currency denomination of the national government. In Israel many will put three coins of a half shekel each into a pushka (charity box). Because the shekel in ancient times was silver, another popular practice is to have a bowl soliciting funds for a particular charitable organization with three silver half dollars in it. A person will then put one and a half shekels into the bowl and take out the half dollars as change, then place these three coins back into the bowl as a donation.

The maftir (additional Torah reading) for parshas Shekelim is Exodus 30:11-16. In it HaKadosh Baruch Hu tells Moshe Rabenu how to take a census of the nation of Israel. A straight count is prohibited; rather every man over twenty is to give a half shekel to be used in the Temple. A simple calculation based on the total will yield the population. It’s often called a ransom and the Chumash reckons is as a reminder before Hashem to atone for their souls. The passage is part of the instructions on how to build the Temple.

In the book of Nehemiah the Jews returning to the holy land from exile in Babylon promise to make an annual contribution to pay for community sacrifices and all of the work of the Temple of G-d (see Nehemiah 10:34-35). Earlier during the days of King Jehoiada, the money from the census is used to make repairs to the Temple building.

The idea of the census seems to imply that it is a time of taking stock. Hopefully things have improved but not necessarily so. For example in the first census of the nation of Israel the total was 603,550 (Numbers 2:30). In the second census the total is 601,730, a decline of 1,820, not good. One would hope that the number of Jews would increase under Moshe Rabenu. However, even if the population rises it can invite jealousy with those saying what merit has caused this gain.

The half of a shekel is a ransom because it asks what you have done with your money. By extension it also asks what we have done with our lives. The idea of fixing the roads so people can go to Jerusalem to celebrate Pesach implies that we should be engaged in things for the good of the public that help a person to ascend. It can be mundane things like fixing the mikvahs, pruning fields that have become overgrown, or tending to the Temple building and grounds. In all cases these should be like the sacrifices which are joyful acts of dedication. The highest ideal is to study Torah and live according to its precepts. Like the half shekel is a modest coin our shows of faith should be modest as well.

לע"נ, הסבא ,אהרן בן יוסף ז"ל נלב"ע כז טבת תשכ"ו

וגם בדואר אלקטרוני    ניתן באתר  http://dyschreiber.blogspot.co.il

Blogger English      http://dyschreiber.blogspot.com/2015/02/mishpatim-shekelim-civic-pride.html

Blogger Hebrew     http://dyschreiber.blogspot.com/2015/02/blog-post.html

YouTube                http://youtu.be/3xGkoa4VZ5Y

בשלח / טו יתרו: להגיע עד לעתיד # 109

פסק השולחן ערוך (אורח חיים קלא ו) נהגו שלא ליפול על פניהם . . . לא בט"ו בשב. מוסיף המשנה ברורה (ס"ק לא) שהוא ר"ה לאילנות ונוהגין האשכנזים להרבות אז במיני פירות של אילנות.

הרב עדין שטיינזלץ מסביר כי לאחר שהיהודים יצאו לגלות, ט"ו בשבט הפך ליום לזכור את ארץ ישראל והדרך בה זכר הייתה על ידי אכילת פירות הקשורים לארץ ישראל במיוחד חרובים ותפוזים. הארי ז"ל יצר סדר לט"ו בשבט שבו כל סוגי הפירות נאכלו וארבעה כוסות של יין שתו. כמו כן פופולרי לאכול אתרוג מסוכר והתפלל לאתרוג יפה לסוכות. הרבי החליף את האכילה של הפירות באמירת שיר המעלות. מהודר לאכול הז' מינים שבו התורה משבחת את ארץ ישראל כמו שנאמר, "ארץ חיטה ושעורה, וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית-שמן ודבש" (דברים ח ח).

בשינה 1890 היו המזרחי הרב זאב יעבץ ותלמידיו נוטעים עצים בהתיישבות החקלאית הציונית של זיכרון יעקב בט"ו בשבט. הרעיון תפס ויהודים רבים היו קונים עץ שניטע בישראל וקבלו תעודה נחמדה מהקרן קיימת לישראל.

יש לשאול מדוע חרוב נאכל בט"ו בשבט. לפעמים הסיפור הוא נתון של איך רבי שמעון בר יוחאי חי על חרובים, כשהוא התחבא במערה מפני הרומאים. יש גם סיפור בתלמוד (תענית כג.) על הצדיק חוני המעגל.

אמר ר' יוחנן כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על מקרא זה שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים אמר מי איכא דניים שבעין שנין בחלמא? זה היה רק לאחר חורבן בית המקדש הראשון שחוני נסע לירושלים. חזייה לההוא גברא דהוה נטע חרובא אמר ליה האי עד כמה שנין טעין אמר ליה עד שבעין שנין אמר ליה פשיטא לך דחיית שבעין שנין אמר ליה האי [גברא] עלמא בחרובא אשכחתיה כי היכי דשתלי לי אבהתי שתלי נמי לבראי יתיב קא כריך ריפתא אתא ליה שינתא נים אהדרא ליה משוניתא איכסי מעינא ונים שבעין שנין כי קם חזייה לההוא גברא דהוה קא מלקט מינייהו אמר ליה את הוא דשתלתיה א"ל בר בריה אנא אמר ליה שמע מינה דניימי שבעין שנין.

אחד הרעיונות העקרוניים של ט"ו בשבט הוא אהבת ארץ ישראל ארץ דווקא. זה דומה לחג הסוכות שנניף אתרוג יפה, וענפים מכף תמר טעים, הדס ריחני, וערבה עשירה במים. אנשים יחפשו קשה וישלמו הרבה כסף עבור אתרוג יפה ולקנות לולב שתואם בהקפדה להלכה. בט"ו בשבט הלקחים האלה ננקטו ללב ולכן אנו אוכלים פרותיה של הארץ ישראל ובמיוחד אלה שהם מתוקים מאוד. יש הבדל. בסוכות כביכול, הקדוש ברוך הוא אומר תסתכל על הארץ הגדולה הזאת במיוחד התוצרת הנפלאה שלה. בט"ו בשבט אנו טועמים את המתיקות של התוצרת של ארץ ישראל והודינו לקב"ה על שניהם. כביכול בסוכות הקב"ה הוא מגיע למטה אל העם היהודי ובט"ו בשבט העם היהודי מגיע למעלה עד ה '.

ביהדות יש עניין של עבר, הווה, ועתיד. התורה נגד העבר, כי זה מביא את סיפוריהם של הקדמונים. אם מישהו אוהב את ההווה, הם נוטים לאהוב את העם היהודי, משום שהם חיים איתם עכשיו. אם הוא מסתכל לעתיד, הוא אוהב את ארץ ישראל, כי זה מייצג את נחלתו של העם היהודי. זה רק בארץ שלנו שאנחנו יכולים להשיג את התקוות והחלומות הלאומיות שלנו. אפשר שחלומות אלה רחוקים מאוד, אבל בגלל שהקרקע נשארת לנצח עדיין אפשר לדבוק בציפייה שיום אחד הם יתגשמו.

לע"נ, ה סבתא ,טויבע בת יואל לייב ז"ל נלב"ע כה שבט תשכ"ג

וגם בדואר אלקטרוני    ניתן באתר  http://dyschreiber.blogspot.co.il

Blogger English      http://dyschreiber.blogspot.com/2015/02/tu-bshevat-reaching-up-to-future.html

Blogger Hebrew     http://dyschreiber.blogspot.com/2015/02/109.html

YouTube                http://youtu.be/Mr0FyQ-5CqU

Tu B’Shevat: Reaching up to the Future

The Shulchan Aruch (131:6) rules that the penitential prayers typically said during the week should not be said on Tu b’Shevat (the fifteenth day of the Jewish month of Shevat). Concerning this the Mishna Berura (paragraph 31) mentions that it is also the custom of Ashkenazim to eat many fruits on this day.

Rabbi Adin Steinsaltz explains that after the Jews went into exile Tu b’Shevat became a day for remembering the land of Israel and the way it was remembered was by eating fruits associated with the land of Israel particularly carobs and oranges. Rabbi Yitzchak Luria in the sixteenth century created a seder for Tu b’Shevat on which all types of fruits are eaten and four cups of wine are drank. It is also popular to eat candied esrog and doven for a nice esrog for Succos. Many people will alternate the eating of the fruits with saying the short Psalms going from 120 to 134, otherwise known as the Shir HaMa’alos. It is especially meritorious to eat the seven fruits by which the Torah praises the land of Israel as it says, “It is a land of wheat, barley, grape vines, figs, pomegranates, [date] honey, and olive oil”, (Deuteronomy 8:8).

In 1890 the religious nationalist Rabbi Ze'ev Yavetz had his students plant trees in the Zionist agricultural settlement of Zichron Yaakov on Tu b’Shevat. The idea caught on and many Jews would buy a tree to be planted in Israel for which they would receive a nice certificate from the Jewish National Fund.

It is often asked why carobs are popular on Tu b’Shevat. At times the story is given of how Rabbi Shimon bar Yochai lived on carobs, when he hid in a cave from the Romans. There is also a story in the Talmud (Ta’anis 23a) about the tsadik Honi HaMa’agel.

Honi HaMa’agel pondered the verse, “When the Lord brought back the captivity of Zion, it was like we were in a dream”, (Psalm 136:1). Who can keep dreaming for seventy years, he wondered. It was just after the destruction of the First Temple that Honi was traveling to Jerusalem, he chanced upon a man planting a carob tree. He asked the man how long before the tree will bear fruit and was told seventy years. He asked further do you think you will live another seventy years and was told, “I found a world with carob trees because my fathers planted them therefore I plant them for my sons”. Honi then sat down, ate something, and fell asleep for seventy years. When he awoke he saw a man gathering fruit from this tree. He asked him man if he was the one who planted this tree and was told that he was the grandson of the planter.

One of the main ideas of Tu b’Shevat is love of the land of Israel. It is similar to Succos in that we wave a beautiful esrog, and branches from a tasty date palm, fragrant myrtle, and water rich willow. People will search hard and pay a lot of money for a beautiful esrog and buy a lulav that strictly conforms to the halacha. In Tu b’Shevat these lessons have been taken to heart therefore we eat fruits of the land of Israel particularly ones that are very sweet. There is a difference though. With Succos if it’s possible to say HaKadosh Baruch Hu is saying look at this great land particularly its wonderful produce. With Tu b’Shevat we are tasting the sweetness of the produce of the land of Israel and giving thanks to G-d for both of them. So to speak on Succos G-d is reaching down to the Jewish people and on Tu b’Shevat the Jewish people are reaching up to G-d.

In Judaism there is the idea of past, present, and future. The Torah represents the past because it tells the stories of the ancients. If someone loves the present, they will tend to love the Jewish people, because they are living with them now. If one looks to the future, he will love the land of Israel because this represents the destiny of the Jewish people. It is only in our own land that we can obtain our national hopes and dreams. These dreams may be very distant, but because the land lasts forever one can still cling to the expectation that they someday they will be fulfilled.

לע"נ, הסבא ,אהרן בן יוסף ז"ל נלב"ע כז טבת תשכ"ו

וגם בדואר אלקטרוני    ניתן באתר  http://dyschreiber.blogspot.co.il

Blogger English      http://dyschreiber.blogspot.com/2015/02/tu-bshevat-reaching-up-to-future.html

Blogger Hebrew     http://dyschreiber.blogspot.com/2015/02/109.html

YouTube                http://youtu.be/Mr0FyQ-5CqU