Wednesday, January 28, 2015

בשלח / טו בשבט: בהרמוניה עם הטבע # 108

חמש עשרה לחודש היהודי של שבט הוא שנקבע על ידי המשנה (ראש השנה א א) כשנה החדשה של העצים. זה נוגע לאיסור מן התורה על אכילת פירות מעץ שהוא פחות משלוש שנים והמצות הנוגעים למעשר שנתי. ההלכה אינה מונה השנים החל מהמועד ניטע העץ. במקום זה סופרת את השנים כמו כיתה בישיבה קטנה שיש בו מגוון קל של גילים.

בנוגע למעשר יש מחזור של שבע שנים. בארבע השנים נותנים את המעשר ללויים לתמוך בשירות בית המקדש שלהם. שתיים משנות מעשרותיהם להפריש לביקורים על ידי הבעלים לירושלים או לתמיכה בבן משפחתם שמתגורר בירושלים. בשנה השביעית כל הארץ נחשבת כהפקר ולכן אין המעשר נלקח. להבחין בין שנה אחת לשנייה, חמש עשרה בשבט מוגדר כקובע.

בנוגע ערלה כלומר הפירות מעץ פחות משלוש שנים, יש שלושה תאריכים חשוב לחישובו, חמש עשרה באב, הראשון בתשרי, וחמשה עשר בשבט. חמשה עשר בשבט הוא נקודת האמצע בין היום הקצר ביותר בשנה לציון תחילת החורף (היפוך חורף) וביום שבו יש שתים עשרה שעות של אור ושתים עשר שעות של הלילה לציון תחילת האביב (יום שוויון של האביב).

בממוצע ט"ו בשבט הוא היום הקר ביותר של השנה. הקור העונתי, אשר מתחיל בסתיו, גורם לסוגים רבים של עצים (נשירים) להיכנס למצב שינה. כשמזג האוויר מתחיל להיות חם, במיוחד לאחר עונת גשמים, העצים חוזרים לחיים. לאחר מכן הם מנצים  ומייצרים פירות.

הראשון של תשרי, שהוא גם היום הראשון של סתיו, מיועד כשנה החדשה של "נטיעות". הפירושים (ראה הברטנורא על משנה ראש השנה א א) מסבירים שאם העץ נטוע לפחות 30 ימים, לאחר מכן הראשון של תשרי הוא יום ההולדת הראשון שלו. עם זאת, שתיל צריך שבועיים כדי  להכות שורש. זה יוצא שהתאריך הקובע הוא 45 ימים קודם לכן או חמש עשרה באב. ט"ו באב הוא במקרה באמצע הקיץ ובממוצע ביום החם ביותר של השנה.

אפשר לשתול עצים בקיץ אבל זה זמן גרוע בגלל שהחום החזק מייבש אותם. אי אפשר לטעת עץ באדמה הקפואה האופיינית לחורף. אחרי שהחום של הקיץ הופך לטמפרטורות סתיו מתונות אפשר גם לטעת עץ אם החורף מתון ואין חשש של כפור קשה. בדרך כלל אם כי, הזמן הטוב לטעת עץ הוא באביב ובסוף החורף. לכן, כאשר ט"ו בשבט מתקרב, מן ראוי לשקול נטיעת עצים.

לוח השנה היהודי הוא בראש ובראשונה על ה פי הירח עם תיקון לשמש. משמעות הדבר היא כי ט"ו בשבט וכל התאריכים האחרים הם בדרך כלל לא מיושרים במדויק עם תופעות השמש. לדוגמא פסח היום המוקדם ביותר שיכול ליפול הוא היום הראשון של האביב כלומר מרץ 21. עם זאת זה נפל בתוך המאה שעברה מאוחר ב -25 באפריל. למעשה יש ויכוח במשנה בית שמאי אומרים שהשנה החדשה של עצים הוא שבועיים קודם לכן ביום הראשון של חודש שבט. לפעמים זה יהיה קרוב יותר ליום שבו העצים יוצאים ממצב השינה.

השימוש בשלושה התאריכים מפשט את החשבון של הזמן של ערלה וגם הוא קצת מקל. לדוגמא רוב העצים יינטעו בסביבות חודש ניסן. כחצי שנה לאחר מכן הראשון של תשרי יחול וכל העצים האלה ייחשבו בני שנה, ובשנה הבאה בני שנתיים, ובשנה הבאה בני שלוש שנים. עם זאת הפירות עדיין יהיו ערלה עד החמש עשרה בשבט. התוצאה היא שהעץ בדרך כלל יהיה קצת פחות משלוש שנים מהרגע שבו ניטע. החישוב הוא קצת מורכב, אבל זה טוב יותר משמירה על רשימה מתי כל עץ ועץ היה ניטע. אם נוטע עץ בסוף הקיץ או בסתיו, יכול העץ להיות כמו בן שלוש שנים ושישה חודשים לפני שהפירות לא יחשבו ערלה. זה יוצא שיש עונש קטן לשתילת עץ בזמן אחר מן האידאל. עם זאת, אי נוחות זו היא גברה מעט על ידי המצבים המקלים.

יוצא שהתורה מעודדת את אדם לחיות בהרמוניה עם העולם הגשמי ונוטה לצד חסד ומקל. חייב אדם להשתמש במוח שלו קצת, אבל זה אינו מכביד. בנוסף כמו החוקים של ט"ו בשבט מביא האיש לשלום עם הסביבה, תוך שהופך אותו קצת יותר חכם וחרוץ, כך הוא הדרך הכללית של הדת.




לע"נ, ה סבתא ,טויבע בת יואל לייב ז"ל נלב"ע כה שבט תשכ"ג
וגם בדואר אלקטרוני    ניתן באתר  http://dyschreiber.blogspot.co.il





Tuesday, January 27, 2015

Tu B’Shevat: In Harmony with Nature

The fifteenth of the Jewish month of Shevat is designated by the Mishna (Rosh Hashana 1:1) as the new year of trees. It is important to the Biblical prohibition against eating fruit from a tree that is less than three year old and the mitzvahs concerning annual tithing. The halacha does not number the years starting from the date the tree was planted. Rather it counts the years like the grade in grade school which allows for a slight range of ages.

Concerning tithes there is a seven year cycle. In four of the years the tithes are given to the Levites to support their Temple service. Two of the years the tithes are set aside for visits by the owners to Jerusalem or to support a member of their family who is residing in Jerusalem. In the seventh year all land is considered as ownerless therefore no tithe is taken. To distinguish between one year and another, the fifteenth of Shevat is set as a cut off.

Concerning orlah i.e. the fruits of a tree less than three years old, there are three dates relevant to its calculation, the fifteenth of Av, the first of Tishre, and the fifteenth of Shevat. The fifteenth of Shevat is the midpoint between the shortest day of the year marking the start of winter (winter solstice) and the day in which there is twelve hours of light and twelve hours of night marking the start of spring (spring equinox).

On the average Tu b’Shevat is the coldest day of the year. The seasonal cold, which starts in the autumn, causes many types of trees (deciduous) to go into hibernation. When the weather starts to become warm, especially after a season of rain, the trees come back to life. They will then bud and produce fruit.

The first of Tishre, which is also the first day of fall, is designated as the new year of “tree planting”. The commentaries (see the Bartenura on Mishna Rosh Hashana 1:1) explain that if the tree is rooted for at least 30 days then the first of Tishre is its first birthday. However, a newly planted sapling takes two weeks for it to take root. It comes out that the cutoff date is 45 days earlier or the fifteenth of Av. Tu b’Av is coincidentally the middle of summer and on the average the hottest day of the year.

While it’s possible to plant trees in the summer it’s a poor time to do so because the strong heat dries them out. It is impossible to plant a tree in the frozen ground typical in the winter. After the heat of the summer has turned to moderate autumn temperatures one can also plant a tree provided the winters are mild and there is no concern of a harsh frost. Generally though, the ideal time to plant a tree is in the spring and late winter. Therefore, when Tu b’Shevat is approaching, it is appropriate to consider planting trees.

The Jewish calendar, though, is primarily lunar with a solar correction. This means that Tu b’Shevat and all of the other dates are often not precisely aligned with the solar phenomena. For example the earliest day Passover can fall is the first day of spring i.e. March 21. However it has fallen within the last century as late as April 25. In fact there is a debate in the Mishna with Beit Shammai saying that the new year of trees is two weeks earlier on the first of Shevat. At times this will be closer to the day when trees come out of hibernation.

The use of the three dates tends to simplify the reckoning of the time of orlah as well as being a bit lenient. For example most trees will be planted around the month of Nissan. About six months later the first of Tishre will fall and all of these trees will be considered one year old, and the following year two years old, and the next year three years old. However the fruit will still be orlah until the fifteenth of Shevat falls. The result is that the tree will typically be a little less than three years old from the time it was actually planted. The calculation is a little elaborate but it’s better than keeping a record as to when each and every tree was planted. If somebody does plant a tree in the late summer or the fall, the tree may be as much as three years and six months old before the fruit is no longer considered orlah. It comes out that there is a small penalty for planting a tree at a time other than the ideal one. However, this inconvenience is outweighed slightly by the lenient situations.

It comes out that the Torah encourages a person to live in harmony with the physical world and tends to be kind and mild. A person will have to use his brain a bit, but it is not onerous. In addition just like the laws of Tu b’Shevat bring us to peace with our surroundings while making us a little bit wiser and hardworking, so to is the general way of the faith.




לע"נ, הסבא ,אהרן בן יוסף ז"ל נלב"ע כז טבת תשכ"ו
וגם בדואר אלקטרוני    ניתן באתר  http://dyschreiber.blogspot.co.il



Wednesday, January 21, 2015

Bo: On the Road to Perfection

The first four parshas of the book of Shemos deal with the exodus of the nation of Israel from Egypt. In parshas Shemos Moshe Rabenu is appointed to lead this mission. Parshas VaEra deals with the humiliation of Pharaoh and Egypt in preparation for the actual exit. The exit begins in parshas Bo and ends in BeShalach when Israel crosses the Red Sea border and enters into the Sinai desert no man’s land.

None of the plagues or miracles is intended to force the release of Israel from Egypt. On the contrary they are intended to provoke defiance and in doing so put a magnifying glass on the most corrupt aspects of Egypt and its leader. The lesson to Israel is that their actions should in no way be like the actions that are being viciously mocked and harshly punished.

The haphtarah for parshas Bo is from the book of Jeramiah. It is similar to the haphtarah for parshas VaEra in that it is a prophecy of the destruction and exile of Egypt. However Egypt is also described as a beauty being bitten by a horsefly. Among the things that Egypt is being judged and punished for is their gods (אלהיה). The term gods often refers to values or sources of power for example military might, money, and guile.

The ending though is puzzling in that it in that it tells Jacob not to be frightened or distressed and assures him that his children will be returned to the Holy land from the lands of their captivity. There they will live in quiet tranquility and the nations that hounded them will be gone. However the last line is far from indulgent. While an assurance of survival is given, their violations will not be overlooked rather they will be fairly chastised.

The connection of the haphtarah to the parsha is a balanced evaluation of Egypt and Israel. While Egypt can be extremely wicked, never the less they also have their good points. For example they generously welcomed the house of Jacob during their time of need. In addition they greatly revered Joseph and placed him into a position of great power.

On the other hand Israel is reckoned as generally very good, however with some very severe meanderings. Unfortunately there is a little bit of Pharaoh in their national character which can only be removed by harsh means. When they behave like this it will not be ignored, but when the horrors occur the Holy One blessed be He will not overreact and certainly will not destroy the Jewish people. Rather those that remain will be more pure and will have advanced.

A new era in the world will begin when Israel is truly a tool in the hands of good Lord. At that time Israel will dwell in its own land in peace and prosperity and difficulties of the past will only be a faint memory.




לע"נ, ה סבתא ,טויבע בת יואל לייב ז"ל נלב"ע כה שבט תשכ"ג
וגם בדואר אלקטרוני    ניתן באתר  http://dyschreiber.blogspot.co.il






YouTube                http://youtu.be/GumaTWgPT0I





בא: בדרך לשלימות # 107

ארבעת הפרשות הראשונות של ספר שמות עוסקות ביציאתו של עם ישראל ממצרים. בפרשת שמות משה רבינו מתמנה להוביל את המשימה הזאת. פרשת וארא עוסקת בהשפלתו של פרעה ומצרים כהכנה ליציאה בפועל. היציאה מתחילה בפרשת בא ומסתיימת בבשלח כאשר ישראל חוצה את הגבול בים סוף ונכנס למדבר סיני שטח הפקר.

אף אחד מהמכות או הנסים לא נועד לאלץ את שחרורם של ישראל ממצרים. להיפך הם נועדו לעורר התנגדות ובכך לשים זכוכית מגדלת על ההיבטים המושחתים ביותר של מצרים ומנהיגם. הלקח לישראל הוא שהפעולות שלהם לא תהיינה בשום אופן כמו הפעולות שהתבצעו בלעג ובאכזריות ונענשו בחומרה.

ההפטרה לפרשת בא בספר ירמיהו. דומה להפטרת פרשת וארא שהוא נבואה של חורבן וגלות של מצרים. עם זאת מצרים מתוארת גם כיופי שנעקץ על ידי זבוב סוסים. בין הדברים שמצרים נשפטו ונענשו עליהם היא אלהיה. עניין אלהיה ערכים או מקורות כח למשל כוח צבאי, כסף, ועורמה.

הסוף אם כי תמוה בכך שהוא שהוא אומר ליעקב לא לפחד או לחוש מצוקה ומבטיח לו שילדיו יוחזרו לארץ הקודש מאדמות  השבי שלהם. שם הם יחיו בשלווה שקטה והעמים שרדפו אותם כבר לא יהיה. עם זאת בשורה האחרונה היא רחוק מלהיות סלחני. בעוד הבטחת ההישרדות היא נתון, הפושעים שלהם לא יעלמו אלא יהיו יסורים כמשפט.

הקשר של ההפטרה לפרשה הוא הערכה מאוזנת של מצרים וישראל. בעוד מצרים יכולה להיות מאוד מרושעת, לא פחות מכך יש להם גם נקודות טובות. לדוגמא, הם מקבלים בברכה ובנדיבות את בית יעקב בעת הצורך. בנוסף הם מעריצים מאוד את יוסף הצדיק והציבו אותו בעמדה של כוח גדול.

מצד שני ישראל העריך בדרך כלל טוב מאוד, אולם לפעמים סר רחוק רחוק מן הדרךלמרבה הצער יש קצת פרעה באופי הלאומי שלהם, אשר ניתן להסיר רק באמצעות חמור. כאשר הם מתנהגים ככה זה לא יהיה לנכון התעלם ממנו, אבל כאשר הזוועות מתרחשות הקדוש ברוך הוא לא יגיב באופן מוגזם ובוודאי לא ישמיד את העם היהודי. אלה שיישארו יהיו יותר טהורים והתקדמו.

עידן חדש בעולם יתחיל כאשר ישראל באמת ככלי בידיו של הקל הטוב. באותו הזמן ישראל ישכון בארצו בשלום ובשגשוג וקשיי העבר יהיו רק זיכרון קלוש.






לע"נ, ה סבתא ,טויבע בת יואל לייב ז"ל נלב"ע כה שבט תשכ"ג
וגם בדואר אלקטרוני    ניתן באתר  http://dyschreiber.blogspot.co.il







YouTube                http://youtu.be/GumaTWgPT0I





Tuesday, January 13, 2015

וארא: התמודדות עם המתים החיים # 106

ההפטרה אל וארא מספר יחזקאל. יש לו הקדמה קצרה שהבית של ישראל יהיה שנאסף מהגלות לארץ הקודש ושם הם יחיו בשלום ובשגשוג. נקמה תבוצע על אויבים זדוניים רבים המקיפים עם ישראל וכשזה יקרה הם יכירו את הקדוש ברוך הוא, והשגחתו, באופן אישי ולאומי, על העם הנבחר שלו.

הנושא המרכזי של ההפטרה הוא נבואה נגד פרעה ועל ההרס של מצרים. פרעה והאומה שלו נידונות משום שהם טוענים שהם עשו את נהר הנילוס, האוצר הגדול, מכיוון שיש להם את הנילוס אין להם צורך בברכות  שמיים. בנוסף הם רואים את עצמם גברים מתוצרת עצמית עולים על סביבותיהם  עם גדולה, עליונות, כוח, ושליטה. בקיצור הם בעלי גאווה לחלוטין ומכחישים  את הבורא והשליטה שלו על כל היקום לחלוטין.

מצרים מתחה ביקורת כבעלת ברית לא רק בלתי אמינה של ישראל, אלא אחת שגורמת נזק גם כן. מבחינה צבאית מצרים לא עזרו נגד סנחריב ונבוכדנצר והסתמכות על הסכם עימם הביאו לכיליון לאומי. מצד רוחני, כי ישראל חשבה שיש להם ידיד חזק, לבם סטה מקב"ה והם לא הקשיבו לירמיהו כשהוא דיבר בשמו של ה'.

העונש על פרעה הוא שהוא תהיה מכור בפה כמו דג, נזרק לג'ונגל, שבו הוא יתנפל על חיות בר ויטרף על ידי ציפורים. כל עמו יהיו גררו איתו ולשתף את גורלו. כאשר מצרים היא שממה וחורבן מוחלט, הם יכירו בכך שזה כפעולות של שמים וגמולו, כי הם אמרו, "הנהר הוא שלי ואני עשיתי כל זה". ההגשמה של נבואה זו היא הכיבוש האכזרי וביזת מצרים על ידי נבוכדנצר.

מצרים תתאושש מהזוועה הזאת, אבל לעולם הם לא יתאוששו לגדולתם כבעבר, אלא הם יהיו ממלכה שפלה בלתי חשיבות. ביום ההוא בית ישראל יהיה לכבוד ויופי. הם יוכלו להביע את דעתם ויכירו בהשגחתו של הקב"ה.

השאלה כיצד להתייחס למצב אומלל כמו עבדות מצרית. הריגת פרעה אינה פתרון; פשוט הוא יוחלף על ידי פרעה חדש, שלא יהיה שונה. זה אותו הדבר בנוגע לנוגשים והשכנים. גם אם תהרג מאה, המאה והראשון יהיה זהה. נוסף על כך הרעיון שישראל תלחם במצרים הוא מגוחך. מצרים היא גדולה וחזקה, ישראל היא חלשה וקטנה. בנוסף לכך, האם אדם הגון היה רוצה לבצע מעשה טבח כזה?

יוצא שיהודי במצב זה המקסימום שהוא יכול לעשות הוא לומר כמה פרקי תהילים, לשמור על כבודו כמיטב יכולתו, ולקוות לישועה של שמים. קל נקמות יהוה קל נקמות הופיע, (תהלים צד א). ריבה ה' את יריבי לחם את לחמי, (תהלים לה א). הנבואה אשר היום יבוא שגופותיהם יהיו נרקבות על האדמה נותנת מעט נחמה. כאשר כשאותו יום יבא הצדיק יהיה מסוגל לומר ראיתי רשע עריץ ומתערה כאזרח רענן. ויעבר והנה איננו ואבקשהו ולא נמצא (תהלים לז לה לו).




לע"נ, הסבא ,אהרן בן יוסף ז"ל נלב"ע כז טבת תשכ"ו
וגם בדואר אלקטרוני    ניתן באתר  http://dyschreiber.blogspot.co.il







YouTube                http://youtu.be/H56cB3OJuSw