יד יוסף: משפטים – תקונים כשרים # 54

בפרשת משפטים התורה מתחילה לפרט את החוקים פחות או יותר בין אדם וחברו. יש מילות שונות לתאר את הנהגות חובות רצויות. הנמצאות ביותר נקרא משפטים, חוקים, ודינים (דינין). שמותיהם מסבירות שונים של החוק, ואולם המונחים משמשים לסירוגין לעתים קרובות עם מעט או ללא לדקויות של המשמעות שלהם. דוגמא לכך את הפסוק, " שם שם לו חק ומשפט ", (שמות טו כה). על זה רש"י מוסיף את המילה "דינים".

מתחיל עם משפטים שיסודם יותר קל להבין. פתח אליהו מתאר משפט, "מֹאזְנֵי צֶדֶק תְּרֵין סַמְכֵי קְשׁוֹט . . . עַמּוּדָא דְאֶמְצָעִיתָא". הרעיון הבסיסי הוא תקין במשקל של שני צדדים של ויכוח. יותר עמוק עניין של כשרות. הוא ממשיך כי המשפט הוא על פי מעשיו של אדם. בנוסף יש היבט "וְלַאו מִשְׁפָּט יְדִיעָא דְאִיהוּ רַחֲמֵי". אולי זה מתייחס לנסיבות מקלים.

חוקים לשון חקק כמו "לא יסור שבט מיהודה ומחקק מבין רגליו ",(בראשית מט י). סיבה לכך שיהודה שבט המלכות שאחרי בהפעלת בית המחוקקים. המעשה של כתיבת חוק או גילוף אותו לאבן הוא היבט של הקמתה. בעיקרון זה אומר משמעתו כפשוטו. לכן קיום של חוק עניין של הגרסה. משפט מזכך רעיון זה שבכולל עקרונות כתובים אבל אומר שהתוצאה חייבת להיות כשר.

דוגמת משפט: "כי יגף שור איש את שור רעהו ומת ומכרו את השור החי וחצו את כספו וגם את המת יחצון", (שמות כא לה) פ' רש"י - ומכרו את השור וגו'. בשוים הכתוב מדבר, שור שוה מאתים שהמית שור שוה מאתים, בין שהנבלה שוה הרבה בין שהיא שוה מעט, כשנוטל זה חצי החי וחצי המת וזה חצי החי וחצי המת, נמצא כל אחד מפסיד חצי נזק שהזיקה המיתה. למדנו, שהתם משלם חצי נזק, שמן השוין אתה למד לשאינן שוין. כי דין התם לשלם חצי נזק לא פחות ולא יותר. או יכול אף בשאינן שוין בדמיהן כשהן חיים אמר הכתוב וחצו את שניהם, אם אמרת כן, פעמים שהמזיק משתכר הרבה, כשהנבלה שוה לימכר לעובד כוכבים הרבה יותר מדמי שור המזיק, ואי אפשר שיאמר הכתוב שיהא המזיק נשכר, או פעמים שהניזק נוטל הרבה יותר מדמי נזק שלם, שחצי דמי שור המזיק שוה יותר מכל דמי שור הניזק, ואם אמרת כן הרי תם חמור ממועד. על כרחך לא דבר הכתוב אלא בשוין, ולמדך שהתם משלם חצי נזק, ומן השוין תלמוד לשאינן שוין, שהמשתלם חצי נזקו, שמין לו את הנבלה, ומה שפחתו דמיו בשביל המיתה נוטל חצי הפחת והולך. ולמה אמר הכתוב בלשון הזה ולא אמר ישלם חציו, ללמד שאין התם משלם אלא מגופו, ואם נגח ומת אח"כ, אין הניזק נוטל אלא הנבלה, ואם אינה מגעת לחצי נזקו יפסיד. או שור שוה מנה שנגח שור שוה חמש מאות זוז, אינו נוטל אלא את השור, שלא נתחייב התם לחייב את בעליו לשלם מן העליה (בבא קמא טז:):

דין לשון לדון. העניין שפסק דין הקשורים לדיון בין הצדדים. פתח אליהו מסביר, " דִּין אִיהוּ גְבוּרָה". זה רומז כי בצדק יש היבט של כמה חזק הצד מרגיש על עמדתה.

לדוגמה: " וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון ענוש יענש כאשר ישית עליו בעל האשה ונתן בפללים", (שמות כא כב). פרש"י: כאשר ישית עליו וגו' - כשיתבענו הבעל בב"ד להשית עליו עונש על כך. . . ונתן - המכה דמי ולדות. עכ"ל. נראה משום שהבעל צריך לתבוע מביא מידה אישית לתהליך שיכול להיות אך ורק עוּבדָתִי

פירוש שפתי חכמים: קאי דוקא אמומחין ולא אהדיוטות וא"ת דלמא לפניהם ולא לפני הדיוטות. אור החיים מביא שקלא וטריא על כללים ופרטים והמסקנה, " שצוה בענין שני שצריך לשום לפניהם כשלחן הערוך בין משפטים תחתונים בין משפטים שקדמו להם". הרמב"ן, "שהם הדיינין המומחין הסמוכים עד [סמוכים כמו] משה רבינו.