בס"ד
יש אגדתא בגמ' ברכות נח ע"ב איך עוּלָּא נאנח כאשר הוא ראה ביתו של בעל צדקה גדול שהפך לחורבן. רב חסדא חברו בקש לנחמו. ואמר: מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִגְזְרָה גְּזֵירָה עַל בַּתֵּיהֶן שֶׁל צַדִּיקִים כמו כן יֶּחֶרְבוּ. אבל עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲזִירָן לְיִשּׁוּבָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד הַבֹּטְחִים בַּה׳ כְּהַר צִיּוֹן״. מָה הַר צִיּוֹן עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲזִירוֹ לְיִשּׁוּבוֹ, אַף בָּתֵּיהֶן שֶׁל צַדִּיקִים עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲזִירָן לְיִשּׁוּבָן. לכן אין לך להיאנח. בראותו כי עולא לא נתנחם, הוסיף כי זכותו של אדם לחלוק את חלקו של רבו ולשתף את קשייו.
בהתאם לכך השולחן ערוך קובע לזכרון חורבן בית המקדש בדרך כלל על יהודי לא לחיות בבית מפואר. השולחן שלו לא צריך להיות מפואר. עליו להגביל את הבידור וההנאה שלו ממוזיקה. בדרך כלל פיו לא צריך להיות מלא בצחוק. מובא ציטוט תהילים קכו ב "אז", כלומר בעתיד כאשר ציון ישוחזר אך לא עכשיו, "ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה".
בית המקדש היה סמל לחוכמה וטובת לב אלוהית. היא נהרסה מכיוון שתכונות אלה הוחזקו במעט. כתוצאה מכך אנשים שיש להם איכויות אלה גם הם נחשבים מעטים. זו נחמה שאדם סובל מאובדן דברים טובים. אם אדם טוב סובל מידי חברה מרושעת, יש לחשב זאת גם כזכות. יוצא שיש שימוש ראוי באבל, ולעיתים טרגדיה ומצוקה אדם צריך להיות עצוב. אף על פי כן אדם צריך להיות מאושר בדרך כלל. דברים אלה הם היבט בהמתקת הדין ולמתן כוח שיימשך עד לבוא הזמנים הטובים.
לע"נ האמא מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טז ניסן תשנ"ח
העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני וגם באתר http://dyschreiber.blogspot.com
No comments:
Post a Comment