פר' מסעי - זעם מוסרי

בס"ד

פרשת מסעי תוחמת את גבולות ארץ ישראל. זוהי הקדמה לחלוקת המדינה בין שנים-עשר השבטים. שלא כמו האחרים, שבט לוי הקדוש אינו מקבל נחלה. אלא מקבלים 42 ערים הפזורות בשטח. בנוסף הלווים יהיו אחראים על שש עָרֵי מִקְלָט שהם מיועדים כחוק כמקומות לברוח הרוצח. אם בית המשפט יקבע כי המוות היה תאונה, הרי הרוצח יכול להתגורר שם בבטחה. מחוץ לעיר יש לגואל הדם כל זכות להרוג אותו.

כמעט דרך אגב דוגמאות ניתנות לרצח בפועל. אם המוות נגרם במכוון, בפזיזות, בחשדנות או בשנאה, מעורב יש עונש מוות. על פי החוק המקראי בית המשפט לא הורג את האדם שהורשע, אלא הוא מועבר לגואל הדם. החומש מאיץ בהמשך, "לֹא־תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו וּבִעַרְתָּ דַם־הַנָּקִי מִיִּשְׂרָאֵל וְטוֹב לָךְ", (דברים יט יג). זה לא מפרט מי הגֹאֵל הַדָּם. מרבית הפרשנויות אומרים שזה קרוב משפחה. ברור שמדובר בבן משפחה שזועם במיוחד מהאימה הזו וירצה לנקום באופן אישי.

התלמוד רואה פחות או יותר מבט עמום על עונש המוות ונראה כי גישתו משתנה משמעותית מההבנה הפשוטה של חומש. זה דורש כי ברצח יהיו שני עדים כשרים, שהעניקו לרוצח גם אזהרה על השלכות פשע זמן קצר לפני שהוא נעשה. בנוסף הם בטח ראו את הרצח עצמו. ראיות נסיבתיות, ברורות ככל שיהיו, אינן מקובלות. לדוגמה, אם הם ראו אדם עם סכין משורטט רודף אחר אחר למערה ומגיח עם סכין עקובה מדם, זה לא יתקבל מכיוון שהם לא ראו אותו דוקר את הקורבן. בנוסף העדים הם אלה שמבצעים את ההוצאה להורג. עם החומש מושם דגש חזק על העבירה לאדם קרוב. עם התלמוד מושם הדגש על העבירה החברתית. נקודת המבט הרווחת היא כי יש להטיל עונש מוות רק פחות מפעם אחת בשבעים שנה. הרב עקיבא הציע רמת הוכחה שלא ניתן היה לעמוד בה, אך עמדתו נדחתה. אף על פי כן, מקורות מסורתיים רגילים של ההלכה היהודית תומכים בגישות עקיפות להוצאה להורג, כמו השלכת המבצע בבאר או מתן יעיל להרעלת מזון, אפילו ללא הוכחת אשמה ברורה.

נראה שההשקפה הכללית היא משהו כמו משנה סוטה ט ט שנאמר, "מִשֶּׁרַבּוּ הָרַצְחָנִים, בָּטְלָה עֶגְלָה עֲרוּפָה . . . מִשֶּׁרַבּוּ הַמְנָאֲפִים, פָּסְקוּ הַמַּיִם הַמָּרִים . . . שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ד) לֹא אֶפְקוֹד עַל בְּנוֹתֵיכֶם כִּי תִזְנֶינָה וְעַל כַּלּוֹתֵיכֶם כִּי תְנָאַפְנָה כִּי הֵם וְגוֹ'". זה חלק מרשימת המצוות שבוטלו בגלל שחיתות חברתית.

נראה שאם רוב כולם בריון, מושג גואל הדם יהיה חסר משמעות. עבריינים נוטים להגן על פושעים גם כאשר הם עצמם הקורבנות. יתכן שיחולו על נסיבות קיצוניות כדי לקבל פצוח כללי. לאחר מכן, המשנה נותנת תיאור של חברה מעוותת ומעוותת שיכולה להיות מגוחכת או זוועה מוחלטת. זה מסתיים בהפזמון, "עַל מִי לָנוּ לְהִשָּׁעֵן, עַל אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמָיִם". הסוף הוא אופטימי, נותן סולם מתוך הצלמוות הזו. זה מתחיל בזהירות וניקיון ומסתיים ברוח הקודש ותחיית המתים.

לע"נ  סימע בת אליעזר ז"ל נלב"ע יט חשון תש"ל

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר  http://dyschreiber.blogspot.com