Nitzavim / Rosh HaShana - The Great Shofar

A major icon of Rosh Hashana is the sounding of the shofar. It is first mentioned in the Chumash in a listing of the religious holidays in Leviticus 23:24-25 where it is called שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה. The first word is a variant of the word Shabbos meaning it is to be a day off from mundane work that is dedicated to a religious observance. The second word is a form of the word “remember” which sets a theme of past recollections and hints at future hopes. The third word refers to the blast of a trumpet which is associated with the herald of a king or shout of joy. In a second listing of the Jewish holidays (Numbers 29:10) it is simply called יוֹם תְּרוּעָה, the day of the blast of the horn. The term Rosh Hashana does not seem to be used at all in the Tanakh in referring to a religious holiday. It is used extensively in the Talmud where it is reckoned as the anniversary of the creation of the world.

The horn is important to religious literature. A shofar is a ram’s horn. Related to it is a metal trumpet. Both have similar sounds and similar functions. In Numbers 10:1-10 G-d commands Moshe to make two silver trumpets. Several functions are listed. The first is to gather the nation together then command them to break camp and travel. They are also to be sounded during celebrations, on holidays and when a sacrifice is brought. In addition the trumpets are to be sounded in war as an alarm against an oppressive enemy. With these they are meant to be a reminder before Hashem. So to speak we are asking the Holy One blessed be He to remember the acts of dedication and the acts of joy we have rendered to Him, and in their merit to deliver us on the day of battle.

The shofar, ram’s horn, is also associated with the coronation of the kings of Israel. It is specifically mentioned when Nathan the prophet anoints Solomon to succeed David as king of Israel. It also is referred to in the Chumash with Israel described as having in them the herald of the king (see Numbers 23:21). In this verse the word תְּרוּעָה is used referring to the trumpet blasts given to announce the imminent arrival of the king, in this case the King of the Universe. Psalm 98:6 is mentioned in the section “Malchiyot” (monarchy) of the additional service where the Israel is exhorted to sound shofars or shout in exaltation before the king (הריעו לפני המלך).

The shofar is a symbol of the long journey of the nation of Israel. It starts with the ram of Yitzchak. During that time it has sounded out our joy of the holidays and other happy occasions. It was with us to express our total dedication to Hashem. It sounded a warning during times of war and recalled our merits before heaven. In the end of days the great shofar will be sounded and those that were lost in Assyria and those that were pushed away in the land of Egypt will return and pray on the Temple Mount in Jerusalem.

לע"נ מאיר בן חיים ז"ל נלב"ע כה תשרי תשנ"ב

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר  http://dyschreiber.blogspot.co.il

Blogger English    http://dyschreiber.blogspot.com/2016/09/nitzavim-rosh-hashana-great-shofar.html

Blogger Hebrew   http://dyschreiber.blogspot.com/2016/09/196.html

YouTube              https://youtu.be/--yoIoITcJ4

נצבים/ ראש השנה # 196 - שופר הדגול

סמל מרכזי של ראש השנה הוא תקיעת שופר. הוא נזכר לראשונה בחומש ברישום של חגים דתיים בספר ויקרא כג כד כה שם הוא נקרא שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה. המילה הראשונה הנה נגזרת של מילת שבת ומשמעותה להיות יום חופש מעבודת החולין כי מיועד לעניינים דתיים. המילה השנייה היא צורה של המילה זוכר שקובע נושא של זכרונות העבר ורומז בתקוות לעתיד. המילה השלישית מתייחסת לחצרוץ של חצוצרה אשר מזוהה עם כרוז של מלך או צעקה של שמחה. ברישום השני של חגי ישראל (במדבר כט י) זה נקרא פשוט יוֹם תְּרוּעָה, היום של להריע בצופר. המונח "ראש השנה" לא נראה משמש בכלל בתנ"ך בהתייחסו לחג דתי.  נעשה שימוש נרחב בזה בתלמוד שבו הוא נחשב יום הולדת של בריאת העולם.

יש לצופר מקום חשוב בספרי הדת. שופר הוא קרן איל. קשור אליו היא חצוצרת מתכת. יש לשניהם צלילים דומים ופעולות דומות. בספר במדבר י א י הקב"ה מצווה את משה לעשות שתי חצוצרות כסף. מספר פעולות מפורטות. הראשונה היא לאסוף את האומה ביחד אז לפקד עליהם להכין את המחנה לנסוע. גם הם נשמעים במהלך בחגיגות, בחגים, וכאשר קורבן מובא. בנוסף החצוצרות נשמעות במלחמה כמו אזעקה נגד אויב מעיק. באמצעות כל אלה הם אמורים להיות תזכורת לפני ה'. כביכול אנחנו מבקשים שהקדוש ברוך הוא זוכר את מעשי מסירות המעשים של שמחה שאנחנו נתנו לו, ובזכותם יתן לנו ישועה ביום הקרב.

השופר, היינו קרן איל, קשור גם לכותרת מלכי ישראל. הוא מוזכר במיוחד כאשר נתן הנביא מושח את שלמה לרשת את דוד להיות מלך ישראל. כמו כן הוא הנזכרים בחומש עם ישראל מתואר כבעל מבשר המלך בהם (ראה במדבר כג כא). בפסוק זה המילה תְּרוּעָה משמשת בהתייחסו התרועות הנתונים להודיע על הגעתו הקרובה של המלך, במקרה זה מלך העולם. תהילים צח ו מוזכר בסעיף מלכיות במוסף; בפסוק זה המילה תְּרוּעָה משמשת בהתייחסו לתרועות הנתונים להודיע על הגעתו הקרובה של המלך, במקרה זה מלך העולם. תהילים צח ו מוזכר בסעיף מלכיות של שירות נוסף שבו ישראל הוטף להישמע שופרות או לצעוק בהתעלות לפני המלך (הריעו לפני המלך).

השופר הוא סמל של המסע הארוך של עם ישראל. זה מתחיל עם האיל של יצחק. באותה התקופה היא עלתה ויצאה שמחתנו של החגים בשמחות אחרות. זה היה איתנו להביע המסירות המוחלטות שלנו לבורא העולם. זה נשמע אזהרה בעיתות מלחמה ונזכר זכויותינו לפני שמים. בסוף הימים השופר הגדול יהיה נשמע ואלה אבדו בארץ אשור ואלה שנדחקו בארץ מצרים יחזירו ויתפללו בהר הבית בירושלים.

לע"נ מאיר בן חיים ז"ל נלב"ע כה תשרי תשנ"ב

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר  http://dyschreiber.blogspot.co.il

Blogger English    http://dyschreiber.blogspot.com/2016/09/nitzavim-rosh-hashana-great-shofar.html

Blogger Hebrew   http://dyschreiber.blogspot.com/2016/09/196.html

YouTube              https://youtu.be/--yoIoITcJ4

כי תבא/ סליחות # 192 - הקלת התשובה

אומרים סליחות משבוע לפני ר"ה עד יום כפור. פירוש סליחות זה מחילה. עניינו הוא להקל לחוטא להתנצל בפני הנעלבים שלו. בנוסף לכפר על החסרונות המוסריים ושגיאות בפעולות שלנו שעלבנו  באבינו שבשמים. חלקים של הנוסח נאמרים כל יום חוץ משבת אבל, בכל יום כולל כמה פיוטים דתיים ייחודיים. הרעיון הוא לעורר אווירת התנצלות וסליחה כדי שנוכל להתמודד עם הטעויות שלנו, לעשות שלום בין אדם וחברו, ולשפר את התנהגותנו.

רוב הפיוטים נכתים בשם הגאונים והראשונים. בין המחברים גדולי ישראל לדוגמה רב סעדי' גאון, רש"י, בעלי תוספות. הפיוט בן מילה אחד לפי א"ב, אשמנו בגדנו גזלנו, גם נאמר הרבה פעמים ביהכ"פ. שלוש עשרה מידות הרחמים נמצא בספר שמות לד ו ז אמר שוב ושוב. אולי הפיוט העתיק ביותר בסליחות הוא התפילה "עֲנֵנוּ" אשר מובאת בספר הישר, אם כי בשינויים קלים, כפי שנאמר על ידי נח ומשפחתו בתיבה בזמן המבול.

הפיוט הראשון של הסליחות נכתב על ידי המקובל, בנימין בן זרח בזמן הראשונים. זהו ערעור על ידי הקהילה של ישראל ישיר לה'. הוא פותח לשאול בצורה מביכה כיצד נוכל אנו המתחננים בפני מלכנו כאשר דבקנו לתועבות ובעטנו החוקים הצדיקים הוא תקן. הערכים התנדבו ע"י היהודים בעצם כדחייה מאורגנת של התורה בלי סיבה. התגובה הממורמרת מן הקדוש ברוך הוא היה להרוס את תחושת הביטחון ולהתעלם מהנקודות הטובות שלנו. ורבותינו, אשר יכלו לעזור, הפכו את חששותיהם נודדים. אף על פי כן ניתנו אזהרות שמהן התעלמו.

הפיוט מכן מתאר את הסבל של הגלות החל שפיכת  דם יהודי עד שרק שריד של האומה קיימת. זה כמו לגור ברציפות בין קוצים עם אכזבה מתמדת. היהודים מעובדים לאנשים שהם מצליחים ללא סיבה נראית לעין.

הם לא רק נעשו משוגעים בגלל הפטפוט חסר הטעם שלהם, אבל גם הם התגרו בבוז באומרו במה אתה באמת מאמין.

החרוז האחרון הוא המילים של אלה שאינם רוצים את המצב כזה. הם שואלים את היושב מרום לראות ההשפלה והאומללות שלהם ולתת להם ישועה גדולה. זה מסיים באומרו כי יש להם אמון ברחמי ה'.

הפיוט מופנה כלפי מי שסטה מאוד רחוק מערכים דתיים, התוצאה היה גרועה ביותר ודי בכך. אחד המונעים לחזור הוא בושה גדולה. מטרת השיר היא להתמודד עם רגשות אלה לתת לאדם מצב הרוח שיאפשר לו לשנות את דרכיו ולחזור. הפיוט קובע את האווירה של הימים הנוראים, משום שאנשים רבים חשבו ככה וזה ענין כל החגים.

לע"נ מאיר בן חיים ז"ל נלב"ע כה תשרי תשנ"ב

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר  http://dyschreiber.blogspot.co.il

Blogger English     http://dyschreiber.blogspot.com/2016/09/ki-tavo-slichos-easing-repentance.html

Blogger Hebrew    http://dyschreiber.blogspot.com/2016/09/192.html

YouTube               https://youtu.be/xJhgyUhXLOM

  

Ki Tavo / Slichos - Easing the Repentance

“Slichos” are said from the week before Rosh Hashana until Yom Kippur. The word literally means pardons and the idea is to make it easier for us to apologize to people we have offended. In addition it is to make amends for our absolute moral shortcomings and errors for actions that so to speak offended our father who is in heaven. Parts of the liturgy are said every day except Shabbos but, each day includes a few unique liturgical penitential poems. The idea is to create an atmosphere of apology and forgiveness so we can face up to our mistakes, make peace with each other, and improve our behavior.

The piyutim were largely composed between the 9th and 12th centuries of the Common Era. Their authors include some of the giants of the Jewish people, among them Rav Saadiah Gaon, Rashi (Rabbi Shlomo Yitzchaki), and some of the commentators on the Babylonian Talmud collective called Tosafos. There is a one word alphabetical recitation of sins that is also said a number of times on Yom Kippur. The thirteen attributes of mercy found in Exodus 34:6-7 is repeatedly said. Perhaps the oldest part of the liturgy is the prayer "עֲנֵנוּ" (Answer Us) which is brought in the Sefer HaYasher, albeit with a slight variation, as being said by Noah and his family while in the ark during the Great Flood.

The first of the slichot was written by the mystic, Benjamin ben Zarach, around 1060 CE. It is an appeal by the community of Israel directly to G-d. It opens embarrassingly asking how we can make an appeal to our king when we have clung to abominations and spurned the just laws He has promulgated. The standards that the Jews have clung to are basically categorized as pointless organized rejection of the Torah. The indignant response from HaKadosh Baruch Hu has been to destroy our sense of security and ignore our good points. Our rabbis, who could help, have become apprehensive and itinerant. Even so warnings were given which were ignored.

The piyut then describes the misery of the exile starting with the rampant shedding of Jewish blood until only a remnant of the nation exists. It is like continuously living among thorns with constant disappointment. The Jews are the underlings of people who are successful for no apparent reason. They not only are driven crazy with their pointless chatter but also are scornfully taunted by saying in what do you really believe.  

The final stanza is the words of those that do not want the current situation. They ask the Most High to see their humiliation and misery and to give them a permanent deliverance. It concludes by saying that they have faith in G-d’s mercy.

The poem is addressed to of those who have strayed very far from religious standards, things have gone very poorly because of it, and enough is enough. One of the barriers to return is intense embarrassment. The purpose of the poem is to deal with these feelings and give the person a frame of mind that will allow them to change their ways and return. The piyut sets the atmosphere of the High Holidays because many people feel this way and this is what the holidays are all about.

לע"נ מאיר בן חיים ז"ל נלב"ע כה תשרי תשנ"ב

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר  http://dyschreiber.blogspot.co.il

Blogger English     http://dyschreiber.blogspot.com/2016/09/ki-tavo-slichos-easing-repentance.html

Blogger Hebrew   

YouTube               https://youtu.be/xJhgyUhXLOM

Ki Taytse / High Holidays - Love of G-d

The High Holiday season extends from Rosh Hodesh Elul until Shmini Atzeret on the 22^nd of Tishre. This includes Rosh Hashana (New Year), the Fast of Gedalia, Yom Kippur (Day of Atonement), Succos (Huts), and Shmini Atzeres (Assembly on the Eighth) which is partially Sukkot and partially a holiday on its own. Rosh Hashana is fundamentally a happy holiday because it marks a fresh start with a new year with its associated hopes along with reflections on past pleasant memories. Likewise Succos is a joyous holiday when the journey to the land of Israel is reenacted with a celebration of its bountiful harvest.

Yom Kippur, however, dominates this season because of the overwhelming importance of its themes of apology and forgiveness. For weeks penitential poems are said in synagogue. They essentially comprise the entire service of Yom Kippur which effectively lasts all day. They are also the bulk of the Rosh Hashana liturgy which lasts for hours.

It is traditional to say Psalm 27 during this period. This choice tends to be puzzling because it does not greatly deal with repentance. The commentaries quote the first verse saying, “The Lord is my light”, is an allusion to Rosh Hashanah, “And my salvation” alludes to Yom Kippur. In addition it says, “He will shelter me in his Sukkah” and the word, “had it not (לולא) spells “Elul” backwards. The theme of the psalm is the confidence of King David that he will be rescued from his distress because of his all-encompassing desire to “dwell in the house of the Lord all the days of my life, to see the serenity of Hashem and to visit His inner sanctuary”, (ibid 4). This desire though is also a reason to justify a request for G-d’s forgiveness.

Typically in Jewish thought repentance requires five elements: accepting that the deed was immoral, discontinuing the errant behavior, remorse, making restitution, and apologizing. There are four degrees of forgiveness. The smallest sins are forgiven immediately upon request. The worst sins are forgiven only by the death of the sinner. Light intermediate sins are forgiven during the general season of forgiveness on Yom Kippur, and more serious violations will require suffering as well.

Psalm 51 is a major penitential poem. King David wrote it as an apology to G-d for his adultery with Bathsheba and his murder of Uriah the Hittite. With the exception of the Abarbanel, the major Jewish commentaries bring the rationale from the Talmud (Shabbos 56a) that Bathsheva was divorced and Uriah was guilty of treason. However because David took the matter into his own hands, when he should have placed it before the Sanhedrin, it was reckoned as if he actually committed these crimes, especially when his greatness is considered. The simple understanding of the Tanakh is that it was as bad as it sounds. One can see though the greatness of Hashem that He forgave David even for these horrible crimes and the greatness of David in that he really begged for forgiveness.

In Psalm 51 the first thing David does is admit his wrong doing. Next he requests mercy in the way a person would make an appeal to an offended loved one. He then asks to be cleansed of his offence and have the proper path instilled in all aspects of his being. He specifically requests a pure heart and the proper spirit. He states that he is crushed by feelings of guilt from this experience. He recognizes that retributions may come because of his evil. Never the less he will celebrate if he is forgiven.

HaKadosh Baruch Hu chastises King David for scorning His word. The idea is that hatred of religion is a very serious offence against G-d, and is likely to draw harsh reactions from heaven. Conversely love of G-d is such a strong merit that it will allow even the most heinous of actions to be totally forgiven.

לע"נ הדוד לייב הערש בן אהרן ז"ל נלב"ע יז תמוז תשמ"ב

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר  http://dyschreiber.blogspot.co.il

Blogger English     http://dyschreiber.blogspot.com/2016/09/ki-taytse-high-holidays-love-of-g-d.html

Blogger Hebrew    http://dyschreiber.blogspot.com/2016/09/191.html

YouTube               https://youtu.be/oflVaHgCYBI

כי תצא/ ימי נוראים # 191 - אהבת ה'

עונת הימים הנוראים משתרעת מראש חודש אלול עד שמיני עצרת בכ"ב בתשרי. זה כולל את ראש השנה, צום גדליה, יום כיפור, סוכות, ושמיני עצרת שהוא צמוד לסוכות וחג בפני עצמו. ראש השנה הוא בעצם חג שהוא שמח כי זה מסמן התחלה חדשה עם שנה חדשה עם התקוות הקשורים אליו יחד עם השתקפויות על זכרונות נעימים מהעבר.

יום כיפורים, לעומת זאת, שולט בעונה בגלל החשיבות העצומה של נושאי ההתנצלות והסליחה שלו. במשך שבועות פיוטי חרטה נאמרים בבית הכנסת. הם בעצם מהווים את התפילה השלמה של יום הכיפורים אשר למעשה נמשך כל היום. הם גם מהווים את רוב התפילה בראש השנה שנמשכת שעות.

יש מסורת להגיד תה' כז בזמן הזה. זה צריך עיון כי עניין התשובה לא כל כך מוזכר בו. הפירושים אומרים בפסוק הראשון, "ה' אורי" מרמז על ראש השנה; "וישעי", מרמז על יום כפור. גם, "כי יצפנני בסכה ביום רעה", כולל מלה סוכה. וגם, "לולא האמנתי לראות בטוב", לולא לחשים לאחור אלול. נושא התהלים הזה בטחון בה' של דוד המלך שהוא יהיה ניצול מכל צרתו בזכות חפצו חזק לבת "בבית יהוה כל ימי חיי לחזות בנעם יהוה ולבקר בהיכלו". חפץ זה גם סיבה לבקש מחילה של הקב"ה.

תשובה צריכה חמש דברים אלו: א) הבנה של הרשעות של המעשה, ב) עזיבת החטא, ג) חרטה, ד) פיצוי ה) התנצלות. ארבה דרגות מחילה ואלו הם: הקטנים נמחלים מיד עם הבקשה, הגדולים נמחלים עם מות החוטא, בינונים קלים מחולים בזמן של מחילה שהוא יום כפור, ד) בינונים חמורים מצריכים גם יסורים.

תה' נא פיוט תשובה חשובה. דוד מלך כתב אותו להתנצל להקב"ה בגלל ניאופו עם בת שבע ורצח אוריה החתי. חוץ מן אברבנאל הפירושים השובים הם כמו גמ' שבת נו. א"ר שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה. בקשר לבת שבע כי גרושה היא בגלל כל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות לאשתו. בקשר רצח אוריה, מורד במלכות הוה. אבל היה לו לדונו בסנהדרין ולא דנו. ובגלל גדולתו של דה"מ מעלה עליו הכתוב כאילו הוא עשה עבירות אלו אע"פ שלא עשה אותם ממש. מצד שני ההבנה הפשוטה של התנ"ך היא שזה היה רע כמו שזה נשמע. אף על פי כן ניתן לראות את גדולתו של הקב"ה כי הוא סלח לדוד אף על פשעים נוראים האלו ואת גדולתו של דוד שהוא באמת התחנן לסליחה.

בתהילים נא הדבר הראשון שדוד עושה זה להודות על המעשה הרע שלו. הבא הוא מבקש רחמים באופן שבו אדם יעשה פיוס אל נעלב אהוב. ואז הוא מבקש להיטהר מהעבר שלו ושם לו את הדרך הנכונה בכל ההיבטים של קיומו. הוא דווקא מבקש לב טהור ורוח נכונה. הוא קובע כי הוא נרמס על ידי רגשות אשם מן המעשה הזה. הוא מכיר בכך כי גמול יכול לבוא בגלל הרשע שלו. ומאוד ישמח אם הוא יסלח.

הקדוש ברוך הוא מייסר את דוד המלך עבור בזותו את דברו. הרעיון הוא כי שנאת הדת היא עבירה חמורה מאוד נגד ה', וצפוי למשוך תגובות קשות מן השמים. לעומת זאת אהבת ה' היא זכות כל כך גדול שלא רק כשרון חזק  ואפילו בפעולות מתועב ביותר יביא סליחה גמרוה.

לע"נ הדוד לייב הערש בן אהרן ז"ל נלב"ע יז תמוז תשמ"ב

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר  http://dyschreiber.blogspot.co.il

  

Blogger English     http://dyschreiber.blogspot.com/2016/09/ki-taytse-high-holidays-love-of-g-d.html

Blogger Hebrew    http://dyschreiber.blogspot.com/2016/09/191.html

YouTube               https://youtu.be/oflVaHgCYBI

Shoftim / Elul - A Mask for Love

The Talmud (Shabbos 31a) tells the story of three Romans who wished to convert to Judaism. The first wished to convert but said that he would accept the Tanakh but not the oral law. The second required that he be taught the entire Torah while he stood on one leg. The third wished to convert on the condition that he would become the high priest. When they approached Shammai the elder he chased them away with a stick. When they came to Hillel the elder, he accepted them.

The first proselyte studied the Torah and found that only the descendants of Aharon could become a priest. Never the less he accepted this and was happy he had become a Jew. When the one that rejected the oral tradition first came to learn by Hillel, he was taught the letters of the alphabet. However the next day when he came, Hillel wrote an aleph but told him it was a dalet. When the Roman protested, Hillel explained that just like he must accept the tradition as to what are the letters, he must accept other ancient traditions as well.

There is a hint in the Mishna concerning doubts about the absolute validity of the oral law. In the second chapter of mesechta Rosh Hashana there is a story about how witnesses testified that they saw the new moon in its time. This would mean seeing a thin crescent moon in the west, close to the horizon slightly after sunset. In addition they testified that the next day the moon was not in the sky at all. This is an astronomical impossibility. In spite of this Rabban Gamliel, the head of the Sanhedrin, accepted their testimony as valid and declared the start of the month of Tishre. Rabbi Yehoshua was upset about this, particularly because it meant that the day on which Yom Kippur was to fall, it would not be observed. Because of this quandary he sought out the advice of Rabbi Akiba. There is a hint that Rabbi Akiva had doubts about what Rabban Gamliel did, because he did not explain why this approach was correct from the standpoint of astronomy. Instead he emphasized the importance of beis din and said that this decision was valid even if it was not astronomically correct. He added that if we were to check the validity of this decision we would need to check every decision going back to Moshe Rabenu. “I have no holidays other than these”, he said with resignation.

Returning to the story, with the Roman who wanted to be taught the entire Torah while he stood on one leg, Hillel replied, “What is hateful to you, do not to your neighbor that is the whole Torah, the rest is the commentary; go and learn it”. Because of this a one legged reply is an idiom for a reply concerning a lengthy subject that is extremely concise and on the target. However the text can be understood as a request to learn Torah on the condition it is treated as a joke. It in fact follows a story of a prankster who was teasing Hillel on a bet. Hillel is a renowned figure among the Jewish people because of his boundless kindness. The story of the Roman who stood on one leg apparently strikes a responsive chord, so much so that a representation of it is engraved on the stone menorah outside the Knesset of the State of Israel.

The Roman who wanted to learn the entire Torah while standing on one leg in the end becomes a proper convert along with the other two. When the three come together they criticize Shammai for being strict and praise Hillel, saying his kindness led them to faith. This idea is hinted at in parshas Shoftim when Moshe recounts how the people said after the revelation on Mount Sinai that they could not continue to listen to the voice of Hashem anymore and they could not continue to look at this great fire, (see Deuteronomy 18:16). Hashem is pleased that they fear him and agrees to appoint a prophet to stand in His place. The idea is that religion is supposed to be somewhat intimidating and that intermediates have a place.

In the case of the Roman, who stood on one leg, behind the frivolous acceptance of the Torah was a sincere acceptance. Similarly concerning the condition of being high priest, behind the unrealistic expectations were proper expectations. And concerning the rejection of the oral law, behind the partial acceptance was full acceptance. It seems though that the frivolity of the Roman who stood on one leg was a mask for a subconscious love of Hashem. However he could only be reached through the medium of kindness.

The subtlety is that even in Orthodox Judaism there is a mask of fear and love that manifests itself as frivolity, unrealistic expectations, and partial acceptance. The teachers of religion typically know this and follow the example of Hillel who loved the world and brought others close to Torah. Furthermore with each Yom Kippur individuals and communities engage in self-examination and make progress in rectifying these errors. In the end this will bring us to the perfection of man and the days of the messiah. May he come speedily and in our days!

לע"נ הדוד לייב הערש בן אהרן ז"ל נלב"ע יז תמוז תשמ"ב

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר  http://dyschreiber.blogspot.co.il

Blogger English    http://dyschreiber.blogspot.com/2016/09/shoftim-elul-mask-for-love.html

Blogger Hebrew    http://dyschreiber.blogspot.com/2016/09/190.html

YouTube               https://youtu.be/PmzYXazTpzI

שופטים / אלול # 190 - מסכה לאהבה

יש סיפור מעשה בגמרא שבת לא. בשלש נכרים שבקשו להתגייר. הא' אמר גיירני על מנת שתשימני כהן גדול. הב' אמר גיירני על תנאי לקיים תורה שבכתב בלי חיוב לקיים תורה שבעל פה. הג' אמר גיירני ע"מ שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. באו לפני שמאי הזקן והוא דחף אותם באמת הבנין שבידו. באו לפני הלל הזקן והוא קבל אותם.

הראשון למד תורה וראה שהכוהנים רק מזרע אהרן. הוא קבל את זה ואעפ"כ היה שמח להיות יהודי. הדחף לתושב"ע בא ללמד אצל הלל יומא קמא א"ל א"ב ג"ד למחר אפיך ליה א"ל והא אתמול לא אמרת לי הכי א"ל לאו עלי דידי קא סמכת דעל פה נמי סמוך עלי.

יש רמז במשנה בדבר ספקות לגבי תוקפו המוחלט של התורה שבעל פה. בפרק השני של מסכת ראש השנה ישנו סיפור על עדים שהעידו שראו את הירח החדש בזמן שלו. משמעות הדבר לראות חצי סהר דק במערב, סמוך לאופק מעט אחרי השקיעה. בנוסף הם העידו כי למחרת הירח  לא היה ברקיע כלל. זהו דבר בלתי אפשרי מבחינה אסטרונומית. למרות זה רבן גמליאל, ראש הסנהדרין, קיבל את עדותם כתקפה והכריז על תחילת חודש תשרי. רבי יהושע היה נסער על זה, במיוחד כי זה קובע את היום שבו יום הכיפורים חל. בגלל הקושי הגדול הזה הוא ביקש את עצתו של רבי עקיבא. רומז כי היו לו ספקות לגבי הגישה של רבן גמליאל, רבי עקיבא לא לימד אותו תובנות חדשות באסטרונומיה. במקום זאת הוא הדגיש את החשיבות של בית דין ואמר כי ההכרזה של רבן גמליאל לחודש החדש היא בתוקף למרות שזה לא  נכון מבחינה אסטרונומית. הוא הוסיף כי אם אנחנו בודקים את תוקף החלטה זו היינו צריך לבדוק את תוקפם של כל ההלכות עד משה רבנו. "אין לי מועדים אלה אלו", הוא אמר בסובלנות.

שוב מעשה בנכרי אחד שבא ואמר גיירני ע"מ שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. אמר לו הלל דעלך סני לחברך לא תעביד זו היא כל התורה כולה ואידך פירושה הוא זיל גמור. בגלל זה תשובת רגליים אחד הוא ביטוי לתשובה בדבר נושא ארוך כי הוא מאוד תמציתי על היעד. עם זאת הגרסה ניתן להבין כבקשה ללמוד תורה על תנאי זה הוא כאל הלצה. זה מתקשר למעשה אחר, סיפור על קונדס שקינטר את הלל על הימור. הלל הוא דמות ידועה בקרב העם היהודי בגלל החסד שלו שהיה ללא גבול. סיפורו של רומי שעמד על רגל אחת כנראה נוגע ללב, עד כדי כך שייצוג שלו חקוק על מנורת אבן מחוץ לכנסת של מדינת ישראל.

הרומי שעמד על רגל אחת עם האחרים נזדווגו למקום אחד אמרו קפדנותו של שמאי בקשה לטורדנו מן העולם ענוותנותו של הלל קרבנו תחת כנפי השכינה. העניין מרומז בפרשת שופטים כאשר משה רבינו, "בחרב ביום הקהל לאמר לא אסף לשמע את קול ה' אלקי ואת האש הגדלה הזאת לא אראה עוד ולא אמות. ויאמר ה' אלי היטיבו אשר דברו. נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך ונתתי דברי בפיו ודבר אליהם את כל אשר אצונו", (דברים יח טז יח). הסוד הוא שהדת אמורה להיות מלחיצה במקצת וכי יש מקום להתפשר.

במקרה של הרומי שעמד על רגל אחת, מאחורי הקבלה הקלה דעת של התורה הייתה מצוי קבלה כנה. באופן דומה התנאי להיות כהן הגדול, מאחורי ציפיות לא מציאותיות היו ציפיות מתאימות. ובדבר דחיית התורה שבעל פה, מאחורי הקבלה חלקית היה קבלה מלאה. נראה כי למרות קלות הדעת של הרומי שעמד על רגל אחת היתה מסכה לאהבה בשכל נעלם להקב"ה. אבל יכול להגיע אליו רק בדרך של מידות החסד.

חריפותה היא שגם היהדות האורתודוקסית יש מסכה של יראה ואהבה כי בא לידי ביטוי כמו ליצנות, ציפיות לא מציאותיות, וקבלה חלקית. המורים של דת בדרך כלל יודעים זאת והולכים אחרי הדוגמא של הלל לאהב את הבריות ולקרבן לתורה (ר' אבות א יב). יתר על כן עם כל יום הכיפורים יחידים וקהילות מתעסקים בבחינה עצמית להתקדם לתיקון שגיאות אלו. בסופו של דבר זה יביא את השלמות של האדם ובימות המשיח, במהרה בימינו אמן.

לע"נ הדוד לייב הערש בן אהרן ז"ל נלב"ע יז תמוז תשמ"ב

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר  http://dyschreiber.blogspot.co.il

Blogger English    http://dyschreiber.blogspot.com/2016/09/shoftim-elul-mask-for-love.html

Blogger Hebrew    http://dyschreiber.blogspot.com/2016/09/190.html

YouTube               https://youtu.be/PmzYXazTpzI