יד יוסף: ויחי # 154: למות בכבוד

פרשת ויחי מתמקדת בפטירתם של צדיקים. חלק גדול של הפרשה הוא כיצד יעקב אבינו נפטר. הוא גם מתאר את מותו של יוסף וההפטרה שלה היא גוויעתו של דוד המלך.

עניין מוות חשוב לספר בראשית. אדם הראשון נוצר להיות בן אלמוות. הוא הוזהר ע"י הקדוש ברוך הוא, שאם הוא יאכל מעץ הדעת טוב ורע ימות. הוא עובר על המצוה ולאחר 930 שנים נפטר. אחרי ששרה אמנו נפטרה, החומש מתאר את אברהם כזקן, בא בימים. בשלב זה הוא מחליט לשדך את בנו יצחק. אברהם אז נישא מחדש, הוליד ילדים, שולח אותם עם מתנות, ולאחר מכן נאסף לעמו. כאשר יצחק אבינו, שהוא זקן ועם ראייה חלשה, מודאג לגבי פטירתו ומחליט לברך את הבן להיות יורשו המיועד. הוא חי לפחות עוד 22 שנים ונפטר.

הרמז הראשון למותו של יעקב כאשר הוא מבקש מיוסף לפקח על הבנים האחרים ברעייתם של הצאן. זה אחרי הלידה של בנימין, שנקרא בן של זקנתו. זהו שינוי מקודם כאשר יעקב היה רועה הצאן בעצמו. לאחר ירידתו למצרים אומר החומש, "ויקרבו ימי ישראל למות", (בראשית מז כט). פ' רמב"ן: ליוסף והוא בשנה האחרונה לימיו וענינו כי הרגיש בעצמו אפיסת הכחות ויתרון החולשה ואיננו חולה אבל ידע כי לא יאריך ימים ולכן קרא לבנו ליוסף, עכ"ל. זה בשלב הוא קורא ליוסף והופך אותו להבטיח לקבור אותו בקבר המשפחה במערת מכפלה בארץ כנען.

ויהי אחרי הדברים האלה ויאמר ליוסף הנה אביך חולה. יוסף הולך מייד ליעקב ולוקח את שני בניו איתו כדי לקבל ברכה. יעקב יודע שצאצאיו יהיו לגוי ולכן הוא נותן להם ברכה מיוחדת המכונה כברכה שהורים בעם ישראל יתנו לילדים שלהם. הוא גם יודע שכל אחד מבניו יהיה אביו של שבט באומה. עם זאת, הוא מצהיר ששתי בניו של יוסף יקבלו מהשבטים חלק נוסף.

כשהסוף קרוב יעקב זימן את שנים עשר בניו למיטתו לשמוע את מילותיו האחרונות. עבור חלק מהם זה תוכחה. עבור אחרים הוא הבעת הערכה נעימה על מה שהם או מה הם יהיו. התורה מעריכה את כולם כברכה שמתאימה לכל אחד מהם. לאחר מכן הוא חוזר על רצונו להיקבר בקבר המשפחה בחברון ועם זה נאסף לעמו.

החומש ממשיך לספר בקצרה את החוויות הטובות של זקנתו של יוסף. על הערש הדווי יוסף מזמין את אחיו כדי להבטיח להם שהקב"ה בוודאי יביא אותם לארץ המובטחת לאברהם, יצחק ויעקב, ואומר להם שהם יקברו אותו שם.

בהפטרה ויקרבו ימי דוד למות. הוא נמצא על הערש דווי, אבל, כאשר בגדיו כבר לא החזיקו אותו חמים, זה היהסימן שהסוף קרוב. דוד קורא את בנו שלמה לצדו ומטיף לו לשמור על תורת משה בלב שלם. הוא מבטיח לו שזה יביא לו הצלחה ויבטיח שצאצאיו ישלטו אחריו. הוא גם אומר לו להעניש אנשים מסוימים שפגעו בו מאוד ולעשות חסד לאנשים ספציפיים שהיו נחמדים אליו כשהוא היה במצוקה.

גמ' שבת קנב.: ביום שיזועו שומרי הבית והתעותו וגו' (קהלת יב). ביום שיזועו שומרי הבית אלו הכסלים והצלעות. והתעותו אנשי החיל אלו שוקים ובטלו הטוחנות אלו שינים. וחשכו הרואות בארובות אלו עינים. א"ל קיסר לר' יהושע בן חנניה מ"ט לא אתית לבי אבידן א"ל טור תלג סחרוני גלידין כלבוהי לא נבחין טחנוהי לא טוחנין בי רב אמרי אדלא אבידנא בחישנא. רש"י - טור תלג: ההר נעשה שלג כלומר ראשי לבן. סחרוני גלידין: סביבותיו של הר מלאו קרח כלומר שפמי וזקני הלבינו. כלבוהי לא נבחין: קולי אינו נשמע. טחנוהי: השינים.

גמ' בבא מציעא פז.: עד אברהם לא היה זקנה מאן דהוה בעי למשתעי בהדי אברהם משתעי בהדי יצחק בהדי יצחק משתעי בהדי אברהם . . . אתא אברהם בעא רחמי והוה זקנה . . . עד יעקב לא הוה חולשא אתא יעקב בעא רחמי והוה חולשא שנאמר. רש"י: שיחלה אדם לפני מותו ויצוה לביתו.

קיצור שולחן ערוך קצד ג: כיון שנטה אדם למות, אין שום אדם רשאי לפרד ממנו, שלא תצא נפשו והוא יחידי, מפני שהנפש משתוממת בשעה שיוצאת מן הגוף, ומצוה לעמד על האדם בשעת יציאת נשמה . . . ולא יעסקו, חס-ושלום, בדברים בטלים אלא יעסקו בתורה ובתהלים . . . ונוהגין להדליק נרות, עכ"ל.

נראה שהנקודה היא הכרה בכך שזמננו המוגבל בעולם הזה מגיע בהדרגה, וזה מעשה של חסד. בהתחלה זה כמעט מופשט שיקרה ביום מן הימים אולי אחרי אלף שנה. הבא רואה שמה נחשב בדרך כלל לטווח הארוך הוא יותר ממה שהם מצפים לחיות. בשלב זה אחד מתחיל למנות יורש ולעשות את הדברים שאולי רק הוא יכול לעשות. אחרי זה, אולי בגלל בריאותו רופפת, אחד רואה את סוף הדרך של המסע של החיים והוא הופך להיות מתאים לדבר על קבורה וסידורים האחרונים. ציון-דרך הבא הוא כאשר המוות הוא קרוב. בשלב זה ראוי לאסוף את המשפחה, חברים, תלמידים, ולומר דברים שלא ניתן לומר עד הרגעים המאוד סופיים. כאשר אחד עומד לעזוב מייד לשיר את השיר שלהם לריבונו של עולם, זה טוב לומר," שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלֹקֵינוּ יְיָ אֶחָד".