Thursday, December 17, 2015

ויגש\ תה' קלב # 153: בניין בית המקדש

שיר המעלות בתהילים מזמור קלב, הוא תפילתו האישית של דוד המלך שהוא יהיה רשאי לבנות את בית המקדש. המזמור קשור לשני פרקים. הראשון כפי' המלבי"ם "השיר הלז נתיחד על עת שהכניסו את הארון לבית קודש הקדשים, . . . בעת שהלכו ונשאו את הארון בדרך, יאמר המשורר "זכור ה' לדוד את כל ענותו" שהוא מסר נפשו ע"ז כמו שכתוב שמואל ב' ז'". הפרק המאוחר יותר הוא כמו האבן עזרא שאומר תהילים קלב "יתכן שזה השיר חברו דוד בהתכסותו בשק הוא וזקני ישראל בהיות הדבר בעם ולא מצא מקום להקריב קרבן בעד ישראל, כי מקום המשכן רחוק היה".

גמ' זבחים קיח ע"ב: ת"ר ימי אהל מועד שבמדבר ארבעים שנה חסר אחת ימי אהל מועד שבגלגל ארבע עשרה ז' שכבשו וז' שחלקו ימי אהל מועד שבנוב וגבעון חמשים ושבע נשתיירו לשילה ג' מאות ושבעים חסר אחת.

זה כולל את הזמן שהארון היה בידיים של הפלישתים שלכדו אותו לאחר שישראל הביאוהו לקרב במחשבה שיהיה בזה להבטיח את הניצחון. זה גרם לפלישתים רק צרות. הם החזירוהו אל ישראל, הופקד בקריית יערים כמתנה ושם הוא נשאר עשרים שנה (ראה שמואל א ז ב). לדוד המלך היה נצחון מזהיר על הפלישתים והוא החליט להביא את ארון הברית לירושלים. עם זאת, הוא טעה בהובלתו על עגלה רתומה לפרות, ושכח את החיוב להיות נישא רק על ידי הכהנים. כתוצאה מכך מתרחשת תאונה ואחד העובדים נהרג. דוד הופך נסער מאוד כי הוא לא יכול להביא את הארון למקום של כבוד.

בהמשך, הוא נזכר בהלכה ובזהירות רבה, רוב טכס, וחגיגה,הוא מביא בהצלחה את הארון לירושלים. עם זאת, כאשר הוא רואה שהוא מתגורר בארמון ארז והארון באוהל של וילונות הוא שוב הופך עצוב ומבקש לבנות מקדש מפואר. בקשתו למרות שהוא סורב בשמים ע"י הנביא.

שנים לאחר מכן "ויסף אף ה' לחרות בישראל ויסת את דוד בהם לאמר לך מנה את ישראל ואת יהודה", (שמואל ב כד ב). דוד המלך טועה שוב בספירה ישירה ולא ע"י תרומת מחצית שקל מכל אחד לקבל את הסך הכולל באופן עקיף. בגלל זה הקב"ה מכה את האומה עם דבר. הדבר מעצים אבל כאשר המלאך מותח את ידו על ירושלים להרוס אותה, דוד מתפלל על האומה. הקדוש ברוך הוא מקבל את תפילתו ועוצר את המגפה. המקום המדויק שהמכה מסתיימת הוא גורן ארונה היבוסי. גד הנביא אומר לדוד לבנות מזבח לה' שם. דוד קונה את הגורן, בונה את המזבח, ומקריב עולות ושלמים.

פי מאירי: כבר פ' שדוד חשב לבנות בית המקדש ותשתדל בזה הרבה עד שבאהו מאמר נתן הנביא "לא אתה תבנה הבית", והבטיחו שזרעו אחריו יבנהו. ושיהיה כסאו נכון לעולם לפניו אם לא יגרום החטא. ואף גם זאת כל אשר תשוב המלוכה לישר' אליו תשוב. וכאשר ראה כי לא עלה בידו לבנות בית המקדש ואירע לו כשפקד העם והחל הנגף שצוהו הנביא לבנות מזבח בגורן ארונה היבוסי ולהעלות עליו עולת ושלמים ועשה כן, ויעתר לו אז ותעצר המגפה, הכיר שאותו מקום הוא המקום המיוהד למקדש ועד אותו היום לא נודע לו מקומו. ואז החל בזה המזמר ואם' זכור ח' לדור את כל ענותו, עכ"ל.

המזמור מתאר שהחשיבות של בניית הבית מקדש היה כל כך גדולה עד שכמעט היתה אובססיה לדוד המלך. זה ממלא את ראשו כל כך הרבה שהוא ממש לא יכול לישון או לשבת בשקט בביתו. הרגשות שלו הם כל כך חזקים שהוא מרגיש שהוא חייב לומר שבועה לבנות אותו. בין אם הוא בעיר סואנת או שליו באחו העניין זועק באוזניו. בתוך זה הוא קורא לקב"ה להופיע במקום שהוא מתאים ביותר, ולשים את ארון הברית כביטוי לכחו. חזונו של דוד הוא בית המקדש שבו הכהנים ישפיעו צדק ויענו על ידי קריאות שמחה של דבקות.

בתפילתו דוד המלך קובל על הקשר שלו עם הקב"ה, ורומז שאם הוא יבנה את בית המקדש זה יהיה קידוש ה', העבודה שלו יהיה גדולה יותר, וזה ישפיע על מלכי ישראל בעתיד. לאחר מכן הוא מזכיר כי ציון הוא המקום שה' אוהב ורצונו שזה יהיה מקום של שגשוג שמגיע לעניים. הפסוק, "וכהניה אלביש ישע" פ' צלם הכהנים בדמות ישועה. זה מרמז ברעיון שהעולם נוצר עבור ימות המשיח. המשיח משלשלת דה"מ וקרן דוד היא סמל ליוקרה ולכוחו. נר דוד הוא סמל לחוכמתו. כביכול חלק מהמזמור עניין עשיית דוד את הפריזמה שדרכו האור של בית המקדש  זורח. בסופו של זה יבושו אויבי דוד ואילו אלה שעושים כמוהו יתלבשו בכתר נוצץ.


דה"מ הכולל של עם ישראל. לכן כמו עניין בניין בית המקדש מילא את ראשו כן הוא צריך למלא את ראשינו. כמו שהוא רצה לראות כוהנים שיאירו צדק וישועה כך גם ראוי שגם אנחנו. כמו שהוא רצה לקלט האור של הבית מקדש והאיר אותו לעם ישראל כך עם ישראל צריך לקלוט אור התורה ויאירו לכל בני אדם.



לע"נ הסבא אהרן בן יוסף ז"ל נלב"ע כז בטבת תשכ"ו
    העלון ניתן לקבל גם בדואר אלקטרוני וגם באתר  http://dyschreiber.blogspot.co.il  






No comments:

Post a Comment