וישלך \ תה' קכב # 150: תפארתה של ירושלים

תהילים קכב מבטא את המחשבות והששון שיש לאדם כאשר הוא מתקרב לירושלים. מצודת דוד מציין כי הפרק מתייחס למחשבות של היהודים בגלות, כאשר הם מחליטים לבקר בירושלים בחגים היהודיים. המזמור מתאר את הרגשות שיש לאדם שמגיע מחו"ל והחוויות כאשר הוא רואה את ירושלים בפעם הראשונה.  זה גם מתאר את רגשותיו של תושב ישראל, כאשר הוא מתקרב לעיר העתיקה בירושלים בחגים היהודיים במיוחד הוא חלק מקהל גדול של עולי הרגל. התמונה של ירושלים במזמור היא ירושלים בתפארתה. זהו הטקסט שלה.

א. שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית ה' נֵלֵךְ:

ב. עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלָם:

ג. יְרוּשָׁלַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה-לָּהּ יַחְדָּו:

ד. שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים שִׁבְטֵי- קָהּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל לְהֹדוֹת לְשֵׁם ה':

ה. כִּי שָׁמָּה יָשְׁבוּ כִסְאוֹת לְמִשְׁפָּט כִּסְאוֹת לְבֵית דָּוִד:

ו. שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלָם יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ:

ז. יְהִי-שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ:

ח. לְמַעַן-אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה-נָּא שָׁלוֹם בָּךְ:

ט. לְמַעַן בֵּית-יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ:

כאשר דוד המלך ראה שהאומה עדיין משתמשת באוהל שנבנה על ידי משה רבינו כבית מקדש, הוא ביקש להקים במקומו בניין מאוד מפואר. הוא דבר על זה עם נתן הנביא שנתן לו את ברכתו. עם זאת, באותו לילה לנביא היה חזון מהקדוש ברוך הוא, שאמר לו, כי דוד היה לוחם בעל שם, שהמונומנט של בית המקדש יצטייר כאנדרטה למלחמה כאשר באמת זה אמור להיות אנדרטה לשלום. למעשה אלוקים החשיב כל הדם ששפך דוד כעולות, ולכן בנו שלמה, שיהיה מלך של שלום, יקבל את הכבוד של בניית מקדש קדוש זה.

מדרש שוחר טוב מספר באגדה שהליצנים היו הולכים אצל חלונותיו של דוד ואומרים מתי ימות זקן זה ויבא שלמה בנו ויבנה בית הבחירה ונעלה לרגל? והוא אומר: אע"פ שהם מתכוונים להכעיסני תבא עלי שאני שמח, הה"ד: שמחתי באומרים לי בית ה' נלך. א"ל הקב"ה: טוב לי יום בחצריך מאלף - טוב לי יום אחד שאתה עוסק בתורה, מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח.

הזמר מתאר את ירושלים כעיר בנויה שמצרפת יחד את כל שבטי ישראל הולכים. מסביר אבן עזרא - הטעם שעמדנו להסתכל בבנייני החומות ויופי השערים.  פ' מלבי"ם: מצייר את האומה בכללה כגוף אחד המורכב מאיברים פרטים שונים. וירושלים היא העיר שחוברה לה יחדיו ויתחברו האיברים הפרטים, להיות גוף שלם, יחול בו רוח החיים ונפש המשכלת ונפש האלקית. והנה בית ה' הנמצא בה היא הכלי המכין את הגויה הכללית אל חול השכינה ונפש האלקית בה. אמנם העיר עצמה היא כלב ומוח בגויה אשר יכינו אותה אל קבלת נפש החים ונפש המשכלת. . . . והתחברו כולם ע"י העיר הזאת . . . שהם גוי אחד מתאחדים, במה? שכולם מתקבצים שם בשלש מועדי השנה לתכלית אחדץ. . . . והעיר ששם יתקבצו היא כמו הלב שבו תחול רוח החיים המחיה את הגויה ומקרב העצמות המפוזרות עצם אל עצמו.

מאירי " עֹמְדוֹת": לדעתי ענין קיום כלומ' עמידתנו וקיומנו בזכות שעריך והזא. כנוי על מצבי החכמים . . . ודרשו בו שערים המצויינין בהלכה (ברכות ח.). רש"י: במלחמה בכל מקום בשביל שעריך ירושלים שעוסקין בהן בתורה.

שבט ישראל נקרא שבטי קה. פי" המלבי"ם שירושלים מקום עדות לישראל: " שהם גוי אחד מתאחדים, במה שכולם מתקבצים שם בשלש מועדי השנה לתכלית אחד "להודות לשם ה'", עד שהתכלית הזה להודות לשם ה' הוא הכח הפנימי הקושר האיברים הפרטים. . . . "כי שמה ישבו כסאות למשפט" שהם הסנהדרין ושופטי ישראל, ומשם תצא תורה ודת ודין ושמה "ישבו כסאות לבית דוד" שמשם תצא ההנהגה הכללית לכל פרטי האומה. מוסיף רש"י - כי גם בירושלים תשרה השכינה וישבו שם כסאות לשפוט בהם את האומות.

תהילים אז מטיף כי כל אחד צריך לחפש את שלומה של ירושלים ומוסיף אלו שאוהבים אותה יהיו רגועים. מדרש שוחר טוב מעריך את אלה שמתפללים לשלומה של ירושלים כצדיקים.

הרב שמשון רפאל הירש מציין כי רק מי שאוהב את ירושלים, שנמנו חבריו, יוכל להתמודד עם העתיד עם רוגע ושלווה. התפילה או הנבואה לשלום הקירות החיצוניים של ירושלים ולארמונות בפנים היא היבט של שלום פנימי וחיצוני. משמעות הדבר היא כי אלו שמחפשים את שלומה של ירושלים צריכים להיות חופשיים לא רק מההתקפות ועוגמת הנפש של אחרים, אלא לא צריכים מערבולת פנימית גם כן.

נראה ששתי השורות האחרונות של המזמור כביכול דוד המלך פונה בעצמו לקורא. אומר שהוא ידבר שלום לכל מי שקורא את הספר שלו ומאחל לו הצלחה. הוא מאמין כנראה שזה יועיל לבית ה' וגם בני המשפחה והחברים שלו. הרב שמשון רפאל הירש מסכם פירושו למזמור באומרו המשאלה אינו מבוסס על מניעים חד צדדיים אנוכיים אלא היא לטובת הכל שיצטרף ישראל כאחים וחברים. לבסוף האידיאל היסודי של הישועה, שתפרח מירושלים, יהיה בסופו להשתכלל לעתידה של ישראל ולכל בני אדם.

לע"נ הסבא אהרן בן יוסף ז"ל נלב"ע כז בטבת תשכ"ו

העלון ניתן לקבל גם בדואר אלקטרוני וגם באתר  http://dyschreiber.blogspot.co.il 

Blogger English    http://dyschreiber.blogspot.com/2015/11/vayishlach-psalm-122-15-glory-of.html

Blogger Hebrew    http://dyschreiber.blogspot.com/2015/11/150.html

YouTube   https://youtu.be/mGjpW-tBmJA

  

VaYishlach / Psalm 122 # 15 - The Glory of Jerusalem

Psalm 122 expresses the thoughts and joy a person has when approaching Jerusalem. The Metsudas David comments that it refers to the thoughts of the Jews in exile when they decide to visit Jerusalem for the Jewish holidays. The psalm captures the feelings that a person coming from abroad experiences when they see Jerusalem for the first time. It also captures the feelings of a resident of Israel when they approach the Old City of Jerusalem on the Jewish holidays especially if they are part of a large throng of pilgrims. The picture of Jerusalem in the psalm is Jerusalem in its glory. This is its text.

1. A song of ascents of David,

א. שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד

 I rejoiced when they said to me,

שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי

"Let us go to the house of the Lord."

בֵּית ה' נֵלֵךְ

2. Our feet were standing within your gates, Jerusalem.

ב. עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלָם

3. The built-up Jerusalem

ג. יְרוּשָׁלַם הַבְּנוּיָה

like a city that joins itself together.

כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה-לָּהּ יַחְדָּו

4. There ascended the tribes, the tribes of God,

ד. שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים שִׁבְטֵי-קָהּ

testimony to Israel, to give thanks to the name of the Lord.

עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל לְהֹדוֹת לְשֵׁם ה'

5. For there were set seats of judgment,

ה. כִּי שָׁמָּה יָשְׁבוּ כִסְאוֹת לְמִשְׁפָּט

thrones of the house of David.

כִּסְאוֹת לְבֵית דָּוִד

6. Request the peace of Jerusalem;

ו. שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלָם

those who love you will be in tranquility.

יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ

7. May there be peace at your wall,

ז. יְהִי-שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ

tranquility in your palaces.

שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ

8. For the sake of my brethren and my companions,

ח. לְמַעַן-אַחַי וְרֵעָי

I shall speak please of peace in you.

אֲדַבְּרָה-נָּא שָׁלוֹם בָּךְ

9. For the sake of the house of the Lord our G-d,

ט. לְמַעַן בֵּית-יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ

I shall seek good for you.

אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ 

When King David saw that the nation was still using the tent constructed by Moshe Rabenu as the Temple, he wished to erect in it’s a place a very magnificent building. He discussed it with Nathan the prophet who gave him his blessing. However, that night the prophet had a vision from the Holy One, blessed be He, that told him, because David was such a warrior of renown, that the message of the Temple would be understood as a monument to war when really it was a monument to peace. In fact G-d considered all of the blood that David had shed to be the equivalent of burnt offerings, therefore his son Solomon, who would be a king of peace, would receive the honor of building this sacred shrine.

An ancient midrash (Socher Tov) tells a legend that the mischief-makers of David’s time would go to the windows of the palace to say things like when is this old man, David, going to die and his son Shlomo will build the Temple so we can go to it and celebrate the holidays. To this David would reply that even though they only came to tease me, I’m still happy as it says, “I celebrated when they said to me to the house of Hashem we will go”. HaKadosh Baruch Hu replied to David saying, “Better for Me is a day in your courts then a thousand”, meaning better for me is one day that you are busy with Torah than a thousand burnt offerings that in the future Solomon, your son, will sacrifice to Me on the altar.

The singer describes Jerusalem as a built up city that joins itself together where all the tribes of Israel go. The Ibn Ezra explains that the reason people stood, when they arrived at the city, was to admire the well-constructed walls and the fine beauty of its gates. The Malbim explains that the Psalm envisions the nation as a whole like one body which is composed of differing individual limbs. Jerusalem is the city which joins them together to be a complete body in which will rest the spirit of life, an intelligent soul, and a G-dly soul. The Temple is the vessel which prepares the body to accept the divine presence in it, just like the heart and brain which prepare the human body to receive these things. Jerusalem is the heart of the nation of Israel. Specifically that it unifies the various limbs of the nation and the different components of the people rally around the capital city. Also just as the heart gives life to the body Jerusalem is the seat of the spirit of life that invigorates the nation and draws the scattered bones near to the people and awakens the individual to himself.

Concerning “standing” the Meiri expresses the opinion that we owe our standing and existence to “your gates” which is an appellation given to the wise. He then brings the explanation of the Gemara (Berachos 8a) that “gates” in this context means those that excel in halacha. Rashi comments that our feet were standing in war in every place for the gates of Jerusalem that were busy with Torah.

The tribes of Israel are called the tribes of the Powers that Be.  The Malbim continues that Jerusalem is the place of testimony to Israel, giving thanks to G-d, the seat of values, and the throne of the dynasty of David. The testimony is that Israel is one united nation which gets together on the three pilgrim festivals for the single purpose of giving thanks to Hashem because He is the inner unifying force and encompassing life of the nation. The seat of judgement is the Sanhedrin from which goes out Torah, religion, and law. The throne of David is the general leadership given to all segments of the people. Rashi adds that the divine presence manifested itself in Jerusalem and this was the seat from which the nations of the world were judged.

The Psalm then preaches that one should seek the peace of Jerusalem and adds those that love her will be serene. The Midrash Socher Tov reckons those that pray for the peace of Jerusalem as the righteous. Samson Raphael Hirsch comments that only those that love Jerusalem, who are numbered among its friends, may face the future with calm and serenity. The prayer or prophesy for peace at the walls outside of Jerusalem and for the palaces inside is an aspect of internal and external peace. This means that those that seek the peace of Jerusalem should be free not only from the attacks and aggravation of others but should not have internal turbulence either.

The last two lines of the psalm seem to be King David addressing himself to the reader. He is saying that he will talk peace to whoever may be reading his book and wish him well. He apparently believes that this will benefit the house of Hashem as well as his own family and friends. Samson Raphael Hirsch concludes his commentary on the psalm by saying the wish is not based upon one sided, selfish motives rather it is for the benefit of all that would join Israel as brethren and companions. Finally the ideal underlying the salvation, which will blossom from Jerusalem, will at last be perfected for the future of Israel and all mankind.

לע"נ הסבא אהרן בן יוסף ז"ל נלב"ע כז בטבת תשכ"ו

העלון ניתן לקבל גם בדואר אלקטרוני וגם באתר  http://dyschreiber.blogspot.co.il  

Blogger English    http://dyschreiber.blogspot.com/2015/11/vayishlach-psalm-122-15-glory-of.html

Blogger Hebrew    http://dyschreiber.blogspot.com/2015/11/150.html

YouTube   https://youtu.be/mGjpW-tBmJA

VaYaytsay / Psalm 123 - The Table of our Father

The theme of Psalm 123 is Israel’s prayer to return to the house of the Holy One, blessed be He, and devotedly keep His mandates because they are disillusioned by the humiliations of the exile. This is its text.

1. A song of ascents.

שִׁיר הַמַּעֲלוֹת

To You I lifted up my eyes,

אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי אֶת עֵינַי

You Who dwell in heaven.

הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם

2. Behold,

הִנֵּה

as the eyes of servants are to the hand of their masters,

כְעֵינֵי עֲבָדִים אֶל יַד אֲ‍דוֹנֵיהֶם

as the eyes of a handmaid are to the hand of her mistress,

כְּעֵינֵי שִׁפְחָה אֶל יַד גְּבִרְתָּהּ

so too are our eyes to the Lord our God, until He favors us.

כֵּן עֵינֵינוּ אֶל ה' אֱלֹקֵינוּ עַד שֶׁיְּחָנֵּנוּ.

3. Favor us, O Lord, favor us,

חָנֵּנוּ ה' חָנֵּנוּ

for we are fed up with contempt.

כִּי רַב שָׂבַעְנוּ בוּז

4. Our soul is fed up

רַבַּת שָׂבְעָה לָּהּ נַפְשֵׁנוּ

with the mockery of the complacent,

הַלַּעַג הַשַּׁאֲנַנִּים

the contempt of the arrogant tormentors.

הַבּוּז לִגְאֵיוֹנִים.

This psalm begins with Israel lifting its eyes up in prayer to the One who dwells in heaven, meaning to the Holy One blessed be He. The Metsudas David explains that this means that we are looking expectantly for His help. More generally Rabbi Yosef Tzvi Dushinsky explains that the singer is lamenting the very long time that has already passed on Israel’s exile among the nations. The prayer is addressed to the One who sits in heaven. The Radak comments that this means that the supplicant is saying, I have no help on earth and there is no hope except from You”.

The psalm compares Israel to servants that have their eye on the hands of the master and the mistress. The Malbim explains that this is the hand that sometimes beats them and other times gives them bread and sustenance. The Radak develops this idea saying that Israel in fact has no sustenance or income except from them therefore is always looking towards them. The hope is that G-d will strengthen them, have mercy upon them, and take them out of the exile. The siddur “Chelkat Yehoshua” of the Biala Hasidim notes the psalm adds an extra letter in the word dwells (יושבי). It comments that one who utters a prayer before the Holy King needs to express it from the depths in order that all the ground below should be blessed and this additional letter hints at this emphasis. Similarly the Radak comments that the phrase, “Be graceful to us”, is doubled to strengthen the request because of the great length of time that we have been fed up with the degradation of the exile.

The idea of an apprentice whose eye is on the hand of the master craftsman hints at the idea of Israel being a servant of Hashem. So to speak Israel’s intended profession is to be a sage and a tsadik. The way this is achieved is by looking for the hand of G-d in the religious literature and the physical world. By fixing ourselves on this hand and emulating its actions, we hope to gain the qualities of the Almighty. Israel is also compared to a son of G-d and this is hinted at by the verse “like the eyes of a maidservant on the hand of the mistress”. A maidservant works in the house of the master and to a certain extent is a part of his household. One obtains the quality of being a son of G-d by turning to Him for help with prayers of mercy especially in times of trouble.

The idea of being fed up with the exile is an aspect of recognition and repentance. The reason Israel is in exile is because they have turned away from serving in the house of Hashem to stray after other pursuits. This is a confession that the adventure in the exile has not gone well. Specifically our lives have been filled with the mockery of those that are smug and vain as well as the degradation and torment by the arrogant. We have had enough aggravation and wish to return to the table of Hashem.

The Talmud (Berachos 3a) tells a story about exile and prayer:

Rabbi Isaac ben Shmuel says in the name of Rav: The night has three watches, and at each watch the Holy One, blessed be He, sits, roars like a lion, and says, “Woe to the children, on account of whose sins I destroyed My house, burnt My temple, and exiled them among the nations of the world”.

It was taught that Rabbi Yossi said, “I was once travelling on the road, and entered into one of the ruins of Jerusalem in order to pray”. Elijah the prophet of blessed memory appeared and waited for me at the door until I finished my prayer. After I finished my prayer, he said to me, “Peace be with you, my master!” and I replied, “Peace be with you, my master and teacher!” He said to me, “My son, why did you go into this ruin?” I replied, “to pray”. He said to me, “You should have prayed on the road”. I replied, “I was concerned that passers-by might interrupt me”. He said to me, “You could have said an abbreviated prayer”. At that moment I learned three things: One must not go into a ruin; one may doven on the road; and if one does doven on the road, he recites an abbreviated prayer.

He continued, “My son, what sound did you hear in this ruin?” I replied, “I heard a divine voice, cooing like a dove, and saying, “Woe to the children, that because of their sins I destroyed My house and burnt My temple and exiled them among the nations of the world!” He said to me, “By your life and by your head! Not only in this moment does it so exclaim, but three times each day does it exclaim thus! And more than that, whenever Israel goes into synagogues and schools and responds ‘May His great name be blessed!’, the Holy One, blessed be He, shakes His head and says, “Happy is the king who is thus praised in this house! And woe to the father who had to exile his children, and woe to the children who had to be banished from the table of their father!”

לע"נ הסבא אהרן בן יוסף ז"ל נלב"ע כז בטבת תשכ"ו

העלון ניתן לקבל גם בדואר אלקטרוני וגם באתר  http://dyschreiber.blogspot.co.il 

  

Blogger English    http://dyschreiber.blogspot.com/2015/11/vayaytsay-psalm-123-table-of-our-father.html

Blogger Hebrew    http://dyschreiber.blogspot.com/2015/11/149.html

YouTube   https://youtu.be/QJ0EmJQkoX0

ויצא \ תה' קכג # 149: משולחן אביהם

הנושא של תהילים קכג תהילים 123 הוא תפילתו של ישראל לחזור לביתו של הקדוש ברוך הוא, ובמסירות שומר את נתפקידים שלו, כי הם הם התפכחו על ידי שפלות הגלות. זהו הטקסט.

א. שִׁיר הַמַּעֲלוֹת אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי אֶת עֵינַי הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם.

ב. הִנֵּה כְעֵינֵי עֲבָדִים אֶל יַד אֲ‍דוֹנֵיהֶם כְּעֵינֵי שִׁפְחָה אֶל יַד גְּבִרְתָּהּ כֵּן עֵינֵינוּ אֶל ה' אֱלֹקֵינוּ עַד שֶׁיְּחָנֵּנוּ.

ג. חָנֵּנוּ ה' חָנֵּנוּ כִּי רַב שָׂבַעְנוּ בוּז.

ד. רַבַּת שָׂבְעָה לָּהּ נַפְשֵׁנוּ הַלַּעַג הַשַּׁאֲנַנִּים הַבּוּז לִגְאֵיוֹנִים.

 התהילים מתחיל: עם ישראל מרים עיניים בתפילה למי ששוכן בשמים, כלומר לקדוש ברוך הוא.  מסביר מצודת דוד "היושבי" - אתה היושב בשמים, "אליך נשאתי וגו'" - להיות צופים ומביטים לעזרה.באופן יותר כללי דורש הרב יוסף צבי דושינסקי - המשורר מקונן על זמן ארוך ורב שעברו כבר בגלות בין העכו"ם. רד"ק מעיר כי המבקש אומר " אין לי עזר בארץ ואיני מקוה העזר אלא ממך".

המזמור משווה את ישראל לעבדים שנושאים עין על ידיו של האדון והגברת. מלבי"ם - "הנה", מציין זה בשני משלים נאותים מאד, הנה העבדים אין נושאים עיניהם רק אל יד אדוניהם שהיד הזאת לפעמים תכם בשבט ולפעמים תתן להם לחם ומזון. רד"ק מפתחת רעיון זה בקשר לישראל: "עבדים" – אדוני אבי ז"ל פירש שאין להם מחיה ופרנסה אלא מהם ואליהם תלוים עיניהם. ועוד פירש "אל יד אדוניהם", "אל יד גבירתה" כשיכו אותם אין להם למי ישאו עין אלא לעצמם וירפו ידם מהם, כן אנחנו מי שהכו ומי נתננו בגלות הקל ית' שירחם עלינו ויציאנו ממנו, עכ"ל. סידור חלקת יהושע של חסידי ביאלא: היושבי בשמים – היושב מבעי ליה, אלא אוקימנא, מאן דבעי לצלאה צלותי קמי מלכא קדישא, בעי למבעי  מעמיקתא דכלא לארקא ברכאן לתתא . . . . והאי יו"ד יתיר עמיקתא דכלא היא. כמו כן העיר הרד"ק: "חננו" – הכפל לחזק הבקשה כי רב זמן ארוך שבענו בוז הגלות.

הרעיון של חניך שהעין שלו על ידו של רבו מרמז ברעיון על ישראל שהם עבד של ה'. כביכול המקצוע המיועד של ישראל הוא להיות חכם וצדיק. דרך זו מושגת על ידי שמחפש את ידו של הקב"ה בספרות התורנית והעולם הגשמי. על ידי תיקון עצמנו על יד זה וחיקוי מעשיו, אנחנו מקווים להשיג את המידות של המקום. ישראל גם נמשל לבנים של ה'. הרמז לזה בפסוק, "כְּעֵינֵי שִׁפְחָה אֶל יַד גְּבִרְתָּהּ". שפחה עובדת בבית של האדון ובמידה מסוימת היא בת ביתו. אחד מקבל את בחינת בנו של הקב"ה על ידי פינתו לעזרתו  בתפילות של רחמים במיוחד בעת צרה.

הרעיון של להיות מואס בגלות היא ההיבט הכרה ותשובה. הסיבה שישראל נמצאים בגלות היא משום שהם הפכו ממשרתים בביתו של ה' לפנות אחר עיסוקים אחרים. זהו וידוי שההרפתקה בגלות "לא הלכה טוב”. בפרט חיינו כבר מלאים בלעגם של אלה שהם זחוחים ויהירות כמו גם השפלות וייסורים על ידי בעלי גאווה. היו לנו מספיק עוגמת נפש ורוצים לחזור לשולחן ה'.

התלמוד (ברכות ג.) מספר סיפור על גלות ותפילה:

אמר רב יצחק בר שמואל משמי' דרב ג' משמרות הוי הלילה ועל כל משמר ומשמר יושב הקב"ה ושואג כארי ואומר אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין אומות העולם:

תניא א"ר יוסי פעם אחת הייתי מהלך בדרך ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל בא אליהו זכור לטוב ושמר לי על הפתח (והמתין לי) עד שסיימתי תפלתי לאחר שסיימתי תפלתי אמר לי שלום עליך רבי ואמרתי לו שלום עליך רבי ומורי

ואמר לי בני מפני מה נכנסת לחורבה זו אמרתי לו להתפלל ואמר לי היה לך להתפלל בדרך ואמרתי לו מתיירא הייתי שמא יפסיקו בי עוברי דרכים ואמר לי היה לך להתפלל תפלה קצרה. באותה שעה למדתי ממנו שלשה דברים למדתי שאין נכנסין לחורבה ולמדתי שמתפללין בדרך ולמדתי שהמתפלל בדרך מתפלל תפלה קצרה

ואמר לי בני מה קול שמעת בחורבה זו ואמרתי לו שמעתי בת קול שמנהמת כיונה ואומרת אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין האומות ואמר לי חייך וחיי ראשך לא שעה זו בלבד אומרת כך אלא בכל יום ויום שלש פעמים אומרת כך ולא זו בלבד אלא בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין יהא שמיה הגדול מבורך הקב"ה מנענע ראשו ואומר אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך מה לו לאב שהגלה את בניו ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם.

לע"נ הסבא אהרן בן יוסף ז"ל נלב"ע כז בטבת תשכ"ו

העלון ניתן לקבל גם בדואר אלקטרוני וגם באתר  http://dyschreiber.blogspot.co.il 

  

Blogger English    http://dyschreiber.blogspot.com/2015/11/vayaytsay-psalm-123-table-of-our-father.html

Blogger Hebrew    http://dyschreiber.blogspot.com/2015/11/149.html

YouTube   https://youtu.be/QJ0EmJQkoX0