הנושא של תהילים קכט הוא הייסורים של הגלות והשמחה של הגאולה. זהו הטקסט.
|
א. שִׁיר הַמַּעֲלוֹת רַבַּת צְרָרוּנִי
מִנְּעוּרַי יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל.
|
|
ב. רַבַּת צְרָרוּנִי מִנְּעוּרָי גַּם לֹא
יָכְלוּ לִי.
|
|
ג. עַל גַּבִּי חָרְשׁוּ חֹרְשִׁים
הֶאֱרִיכוּ למענותם לְמַעֲנִיתָם].
|
|
ד. ה' צַדִּיק קִצֵּץ עֲבוֹת רְשָׁעִים.
|
|
ה. יֵבֹשׁוּ וְיִסֹּגוּ אָחוֹר כֹּל שֹׂנְאֵי
צִיּוֹן.
|
|
ו. יִהְיוּ כַּחֲצִיר גַּגּוֹת שֶׁקַּדְמַת
שָׁלַף יָבֵשׁ.
|
|
ז. שֶׁלֹּא מִלֵּא כַפּוֹ קוֹצֵר וְחִצְנוֹ
מְעַמֵּר.
|
|
ח. וְלֹא אָמְרוּ הָעֹבְרִים בִּרְכַּת
יְהוָה אֲלֵיכֶם בֵּרַכְנוּ אֶתְכֶם בְּשֵׁם ה'.
|
תהילים
מתחיל כאשר ישראל בנעוריו והעם בגלות. פירוש מלבי"ם: "שיר המעלות",
מדבר מהשגחת ה' ושמירתו את ישראל מכל אויביהם. "שצררוני מנעורי יאמר נא ישראל",
שישראל יאמרו ויספרו כי מנעוריהם היו במצור, ידמה במליצה שהיו כעיר נצורה שמיום
הווסדה צר עליה אויב שנים אלפים,
אמר אבן
עזרא - כי כן יאמר רבת פעם אחרי פעם. והטעם: אף על פי שצוררים לא יוכלו לאבד זכרם.
המאירי - רבת צררוני במיני צרות רבות וגדולה . . . גם לא יכלו לי לכלות שאריתי . .
. וכמו שא' חז"ל בכל יום ויום עומדים עלינו לכלותנו והקב"ה מצילנו מידם.
אמר מלבי"ם: שהגם שכל העמים צוררים היו להם בנכליהם לא יכלו לעשות להם רעה.
אמר אבן
עזרא: "גבי חרשו חורשים" - הבזיון והשפלות. שינוי קל מהמאירי - שלא נתנו
לנו מנוחה מעבודתנו, עכ"ל. כנראה המשיל את
ישראל לפר ו"קצץ עבות" הוא סוף הרדיפה. אבן עזרא: טעם קצץ - כאשר יקצץ העבות לא יוכלו
לחרוש על גבי. והטעם כי השם יסיר סבלם מעל
שכם ישראל, בהכרת מלכותם, עכ"ל. הרעיון של ה' הוא צדיק מרמז כי מדרך הטבע, ישראל
לעולם לא יצאו מהמצב הזה. עם זאת יש מושג של צדק בעולם, ואת זה הוא הכלי לגאולתם.
אמר מדרש
תהלים מלה"ד לבעל הבית שהיה לו פרה חורשת והשאילה לאחר. . . והיה לאותו איש י' בנים. זה בא וחורש וישב לו
וזה בא וחורש וישב לו עד שנתייגעה הפרה ורבצת לה. נכנסו כל הפרות ואותה לא נכנסה. לא
הספיק בעל הפרה לקבל פיוס . . . אלא בא מיד ושבר את העול וקצץ הסמלונים. כך הם
ישראל בעולם הזה. . . "לא אמרו העוברים" אלו אומות העכו"ם שהם
עוברים מן העולם. לא אמרו לישראל ברכת ה' אליכם וישראל אומרים ברכנו אתכם בשם ה'. וישראל
אומרים להם לא דייכם מכל הטובות הבאות עליכם בזכותנו אלא שאתה מגלגלים עלינו את
הפייסים וזימות וגולגלין וארנונות, סוף שאתם פורעים. עכ"ל.
הפרק
לאחר מכן פונה לרודפים שנקראים "שֹׂנְאֵי צִיּוֹן". פ' אבן עזרא - וטעם
ציון – כנסת ישראל. פ' מאירי - ר"ל שונאי אמונת ציון. פ' מלבי"ם - שהוא
השונאים קדושת ישראל ואל מעוזם שזה נרמז בציון ששם היה מקום הקדושה והשכינה.
נבואות
הפרק שהרעים יעזבו בבושה. הם מתוארים כצמחים שקמלו לפני זמן קציר, כלומר בסוף אין
להם ערך או שארית. הרעיון של, "שֶׁלֹּא מִלֵּא כַפּוֹ קוֹצֵר וְחִצְנוֹ
מְעַמֵּר",כוונתו שאינם ממלאים מטרה גבוהה יותר או מתקדמים לעולם חדש וטוב
יותר. הסיבה לכך היא שהם לא רואים בזה שבח שיש להם תורה ואמונה בלבם, והעולם החדש
יהיה אחד שבו אנשים מתפללים לקב"ה בעד אחרים ויברכו אותם בשמו.
לע"נ הדוד שמואל בן יואל לייב ז"ל נלב"ע א בכסלו תשמ"ד
העלון ניתן לקבל
גם בדואר אלקטרוני וגם באתר http://dyschreiber.blogspot.co.il
Blogger Hebrew http://dyschreiber.blogspot.com/2015/11/148.html
No comments:
Post a Comment