יד יוסף: בראשית # 143 - עיקרון עונג

כתוב בחומש, "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר יהוה אלהים על הארץ ואדם אין לעבד את האדמה", (בראשית ב ה). פי רש"י: "טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ" - כל טֶרֶם שבמקרא לשון עד לא הוא ואינו לשון קודם, עכ"ל. כאשר הקב"ה הפיח חיים באדם אז כל מה שעלה. לאחר שהקב"ה ניטע גן עדן והניח את אדם בו. משמע כל הבריאה חיכה לאדם.

זו גם הפעם הראשונה בתנ"ך ששם הויה משמש. במהלך הסיפור של שישת ימי בריאה רק שם אלוקות משמש. שם הויה נוטה להיות שם העקרוני של הקדוש ברוך הוא. זה קשור לעתים קרובות למדת הרחמים. שם אלוקים פירושו מילולי "כוחות" וזה קשור למדת הדין. הגימטרייה השם 'אלוקים' היא 86 וזה אותו גימטרייה של 'הטבע'. המשמעות היא חוק טבע; למשל כימיה, פיסיקה, ואינסטינקט ביולוגי במידה פחותה.

רחמים הוא מאפיין רוחני גבוה יותר. זה מתחיל עם תודעה וכולל רגשות כגון חסד, אהבה, דאגה, וצדק. ובהמשך מגיע לרחמים. אלה הם התכונות שאדם מוסיף לעולם התחתון הזה. כביכול אלה הם התכונות שהקב"ה באמת רוצה בעולם. אלה הם רוח ה' אשר נותנת חיים לאדם. לשם כך יש גשם. לשם כך יש צמחים ובעלי חיים. בלי אדם כל הכוחות מוסתרים בעולם הגשמי לא יוצאים לפועל.

החומש ממשיך שאדם הושם בגן העדן לעובדו ולהגן עליו. פירוש האבן עזרא: וטעם לעבדה — להשקות הגן. ולשמרה — מכל החיות, שלא יכנסו שם ויטנפוהו, עכ"ל. עֵדֶן הגדרתו בעיקר עונג וגם כולל עניינים עדין, מנומס, ורך.

תיקוני הזהר דורש הפסוק ואומר. זַכָּאָה אִיהוּ מָאן דְּנָטִיר הַאי אֱמוּנָה בְּלִבֵּיהּ וּבְפוּמֵיהּ דְּוַדַּאי אִיהִי אֱמוּנָה דְיִשְׂרָאֵל, וְאִיהִי יִחוּדָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא . . . וְזַכָּאָה אִיהוּ מָאן דְּאִיהִי בְּאָמְנָה אִתּוֹ בְגָלוּתָא. . . . בְּגִין דְּאִיהִי גַ"ן סְדָרִים דְּאוֹרַיְיתָא, וְאִיהִי עִדּוּנָא דְאוֹרַיְיתָא, . . . וַיַּנִּיחֵהוּ בְגַן עִדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ, לְעָבְדָהּ בְּפִקּוּדִין דַּעֲשֵׂה, וּלְשָׁמְרָהּ בְּפִקּוּדִין דְּלֹא תַעֲשֶׂה, . . . אִיהִי גַן דִּילֵיהּ, וְעִדֶן דִּילֵיהּ.

יש ללמוד מהקטע הזה שהמוקד של העולם הוא פיתוחו של האדם. חלק מהפיתוח הוא תענוג. עם זאת, זו הנאה שמגיעה מלהביא את הטוב ביותר לסביבה שלנו, כמו גם להגן עליהם מפני פגיעה. עץ החיים מוזכר לפני עץ הדעת טוב ורע. משם יש לשמוע כי הדברים הראשונים שצריך ללמוד הם הדברים שעושה בהיבט הגוף ובהיבט הנשמה. אחר כך ראוי להתמקד בענייני צדקות ורשעות מופשטים. התענוגים שאנחנו נהנים צריכים להיות תענוגים מעודנים ומגיעים יחד עם היותנו מנומסים ורחומים. וההנאה האולטימטיבית היא הכרה של רוח ה' אשר בנו ולראות את היופי מלמעלה שמקיף אותנו.