בא \ תה' קכ # 157: שקר ורמיה

א. שִׁיר הַמַּעֲלוֹת אֶל ה' בַּצָּרָתָה לִּי קָרָאתִי וַיַּעֲנֵנִי: ב. ה' הַצִּילָה נַפְשִׁי מִשְּׂפַת שֶׁקֶר מִלָּשׁוֹן רְמִיָּה: ג. מַה יִּתֵּן לְךָ וּמַה יֹּסִיף לָךְ לָשׁוֹן רְמִיָּה: ד. חִצֵּי גִבּוֹר שְׁנוּנִים עִם גַּחֲלֵי רְתָמִים: ה. אוֹיָה לִי כִּי גַרְתִּי מֶשֶׁךְ שָׁכַנְתִּי עִם אָהֳלֵי קֵדָר: ו. רַבַּת שָׁכְנָה לָּהּ נַפְשִׁי עִם שׂוֹנֵא שָׁלוֹם: ז. אֲנִי שָׁלוֹם וְכִי אֲדַבֵּר הֵמָּה לַמִּלְחָמָה:

תהילים קכ הוא  הראשון ברצף של השיר המעלות. הביטוי במקרה זה מתייחס ליציאה מסביבה רעה.  דוד המלך נאנח על כך ששהה במשך ובין אהלי קדר. משך מתוארת על ידי הפירושים כארץ של אחד מבני יפת. המאירי מפרש בספר יוסף בן נוריון (יוסיפון) על משך שהוא ארץ טושקאנה והאומה נזכרת בתורה בבני יפת (בראש'י ב) והיא עתה ממלכות אדום במחוז מקום האמונה, משמע ערי איטליא הנתונים תחת האפיפיור. אוהלים קדר בדרך כלל הבין להיות אוהלים של בדואים בתחום של ישמעאל. האזכורים הם של אדום וישמעאל כי רוב הגלות של ישראל ביניהם.

ממשיך מאירי: זה קשה לפרש אם הוא נאמר על עצמו ואפשר לדחק כשהיה גולה הנה והנה במקומות הגוים ולקח משך וקדר במקום כלם. מסביר מלבי"ם - "שכנתי עם אהלי קדר" שהם אנשים פראים אויבים ומעיקים. אמר מאירי - נפרש ש"גרתי משך" שנעשיתי גר בארץ אחרת משך זמן ואורך עת. אמר מדרש תהלים: "שָׁכַנְתִּי עִם אָהֳלֵי קֵדָר" מהו אהלי קדר? שהשחירו פניהם שולי קדרה מהו כי גַרְתִּי מֶשֶׁךְ ? שגרתי עם העם הנמשכים לגיהנם.

המקור לכאבו של דוד המלך הוא האילוץ לגור בין חברה של שפתי שקרים ולשונות רמאות. מסביר רש"י: זרעו של הרשע שצדין את הבריות בפיהם בעלילות רשע. מאירי: על השונאים המתנכלים עליו או על בני הגלות בשפתי חלקות ועל כן אום' כנגד האויב.

המזמור משווה השקרים ורמאויות הללו לחצים חדים וגחלים בוערות. הפרשנויות נוטות להסתכל על חיצים וגחלים כצורות של לשון הרע.

מדרש תהלים דרש: חצי גבור שנונים וגו' וכן הרשע הזה הורג בני אדם בלשון. כשם שהחץ הזה אינו יודע בו עד שהגיע אליו, כך לשון הרע אינו יודע עד שחיציו של אדם רשע באין פתאום. ואין אדם יודע עד שהן מוציאם אותה מלה להריגה או לאיסורין. לפי שאדם הזה נתון במקומו וכוהבין [צהוב ובהיר כמו השמש] עליו להיכן שהוא והורגין אותו, עכ"ל. הפרשנויות להשוות רמאות לגחלים של עץ רותם בגלל חום שריפתם מבפנים הוא בעוד שהוא מוסתר על ידי אפר קר בחוץ. זה כמו נוכל שהוא מאוד חלק, אבל עם כווייה רעה שלא הורגשה עד איזה זמן מאוחר יותר.

רש"י מביא את הרעיונות האלה, אבל מוסיף "מה סופו של הקב"ה לגזור עליך חצי גבורים עם גחלי רתמים חצים מלמעלה וגיהנם מלמטה".

דוד שואל אותם מה תועלת שהם יקבלו משקרים והונאות אלה. פ' מצודת דוד: "מה יתן לך וגו'" - אתה לשון רמיה מה היא השמירה אשר יתן עוד עליך ומה יוסיף עוד הלא כבר נתונה אתה לפנים מחומת השפתיים והשיניים ואם אלו לא הועילו לשמרך מה יוסיף עוד שמירה. פ' מלבי"ם: "מה יתן לך", אתה לשון רמיה, מה יתן לך דבר זה איזה תועלת, או מה יוסיף לך זה איזה ריוח על מה שיש לך מכבר, כמ"ש אומרים לבעל לה"ר מה הנאה יש לך.

מאירים מעיר וענין (ז) "אני שלום" ר"ל איש שלום. רש"י מעיר שדה"מ בשלום עם משך וקדר. בכל מקרה, כשהוא מדבר אליהם, הם באים אליו במלחמה. פ' מלבי"ם: מה "ששכנה לה נפשי עם שונא שלום", שאני שוכן בתוך אחי בין בני ישראל והם שונאים שלום והוא גרוע יותר מבני קדר ומשך, כי. "אני שלום", הגם שאני שלום עמהם, "וכי אדבר" עמהם שלום "המה" (ידברו שלום) "למלחמה", שאני אדבר ותוכי כברי, והם ידברו שלום ובלבם ישימו ארבם בשנאת חנם, וזה גרוע ממשך ואהלי קדר שרעתם גלויה וידעתי להזהר מרעתם.

פ' הרב שמשון רפאל הירש: "אמת ואמיתות יצאו מנאומו של העמים, משום מעלות הללו נעלמו מהחיים שלהם. . . . ישראל נשלחה בין אומות להכריז ולאלוף האמת הגלוי של האלוקים על ידי המילה המדוברת ואף יותר מכך בדרך החיים משלו. מכאן, כדובר בעד האמת ישראל נפגשה עם עוינות נרחבת; הוא נעלב וגורש מהקהילה עמים כמפר השקט. . . הדיבור שלהם משמש לא להביע את האמת על דברים, מחשבות, ורעיונות אבל, במקומו להסתיר אותו; כל מילה מדובר משרתת את המטרות של הונאה. הירש גם אומר שזה נקרא שיר המעלות כי זה עולה על ממעמקי האומללות. זה דומה למאירי: במקום עתיד ובצרתה חתיו יתירה או נאמר כן לרוב צרה וכן ישועתה על רוב ישועה.

לע"נ הסבא אהרן בן יוסף ז"ל נלב"ע כז בטבת תשכ"ו     

העלון ניתן לקבל גם בדואר אלקטרוני וגם באתר  http://dyschreiber.blogspot.co.il 

Blogger English   http://dyschreiber.blogspot.com/2016/01/bo-psalm-120-lying-and-cheating.html

Blogger Hebrew   http://dyschreiber.blogspot.com/2016/01/157.html

YouTube   https://youtu.be/nT4oNZBfIzk

Bo / Psalm 120 - Lying and Cheating

1. A song of ascents, 

א. שִׁיר הַמַּעֲלוֹת 

In my distress I called to the Lord, and He answered me.

אֶל ה' בַּצָּרָתָה לִּי קָרָאתִי וַיַּעֲנֵנִי

2. O Lord, save my soul

ב. ה' הַצִּילָה נַפְשִׁי

from false lips, from a deceitful tongue.

מִשְּׂפַת שֶׁקֶר מִלָּשׁוֹן רְמִיָּה

3. What can He give you, and what can He add to you, 

ג. מַה יִּתֵּן לְךָ וּמַה יֹּסִיף לָךְ

you deceitful tongue?

לָשׁוֹן רְמִיָּה

4. Sharpened arrows of a mighty man with coals of broom.

ד. חִצֵּי גִבּוֹר שְׁנוּנִים עִם גַּחֲלֵי רְתָמִים

5. Woe is to me 

ה. אוֹיָה לִי

for I have sojourned in Meshech; I dwelt among the tents of Kedar.

כִּי גַרְתִּי מֶשֶׁךְ שָׁכַנְתִּי עִם אָהֳלֵי קֵדָר

6. For a long time, my soul dwelt with those who hate peace.

ו. רַבַּת שָׁכְנָה לָּהּ נַפְשִׁי עִם שׂוֹנֵא שָׁלוֹם

7. I am at peace, but when I speak, they are for war.

ז. אֲנִי שָׁלוֹם וְכִי אֲדַבֵּר הֵמָּה לַמִּלְחָמָה

Psalm 120 is sequentially the first of the songs of ascent. The phrase in this case refers to getting out of a bad environment. In it King David groans about having sojourned in Meshach and among the tents of Kadar. Meshach is described by the commentaries as the land of one of the sons of Yafet. The Meiri brings a source that it is Tuscany in Italy, under the domain of Edom in the place of their faith i.e. one of the Papal States. The tents of Kadar are generally understood to be the tents of the Bedouins under the domain of Ishmael. The references to Edom and Ishmael are made because most of Israel’s exile is among them.

The Meiri continues that it is difficult to understand this literally as David talking about himself. However it’s possible to regard it as a description of David’s wandering from place to place among the nations but he uses the names Meshach and Kadar to apply to all of them. The Malbim explains these nations as being savage, hostile, and oppressive. The word meshach (משך) means “extended” and the Meiri sees this as a hint of the extended time that David spent in bitter exile. The Midrash Tehillim asks, “What are the tents of Kadar (קדר)?” and answers that they blackened their faces like the bottom of a pot (קדרה). He also asks, “What is for I dwelt in Meshach?” and answers that I dwelt among a people that is drawn (נמשכים) to hell.

The source of David’s pain is being forced to live among a society of lying lips and cheating tongues. Rashi explains it is the seed of the evil who with their mouths trap the creation into their evil exploits. ‘The Meiri considers them to be the hateful that are cheating him, or the people in the exile with smooth tongues. Therefore he reckons them as enemies.

The psalm compares these lies and swindles to sharp arrows and burning coals. The commentaries tend to look at arrows and coals as forms of defamation. The Midrash Tehillim expounds on “sharp arrows”, that some rasha will kill a person with his tongue. Just like with an arrow, it is not felt until it strikes, so too defamation is not recognized until this arrow of a rasha comes suddenly. Also a person doesn’t know that they are spreading a rumor to kill or harm him. This is because the person doing it hides in a very bright place from where he can assassinate him. The commentaries compare cheating to coals of broom wood because their burning heat on the inside is concealed by cold ashes on the outside. This is like a charlatan who is very glib but with a bad burn that is not felt until sometime later. Rashi brings these ideas but adds that the arrows and coals may be the fate of the liars and cheats saying the in the end HaKadosh Baruch Hu will decree upon them mighty arrows with burning coals; arrows from above and hell from below.

David asks them what benefit they will get from these lies and frauds. The Metsudas David comments that they are not getting any additional protection. The Malbim comments that they are not profiting from it. Rather it is like saying to somebody who is always involved with loshen harah (gossip), “What benefit do you get from this?”

The Meiri comments that David is a man of peace and Rashi comments that King David is at peace with Meshach and Kadar. In either case, when he talks to them, they come at him in war. The Malbim sees this as David’s relationship with his brothers the children of Israel. Sadly they hate peace and they are worse than Kadar and Meshach. When David talks of peace it is with integrity. However, when they talk of peace, in their hearts they want to ambush him because of gratuitous hatred. At least with Kadar and Meshach their evil was open and he knew to be wary of their malevolence.

Samson Raphael Hirsch comments, “Truth and veracity have departed from the speech of the peoples, because these virtues have gone from their life. . . . Israel was sent among the nations to proclaim and champion G-d’s revealed truth by the spoken word and even more so through its own way of life. Hence, as a spokesman for the truth, Israel meets with widespread hostility; it is insulted and expelled from the community of nations as a disturber of the peace. . . Their speech serves not to express the truth about things, thoughts, and ideas but, instead to conceal it; every word that is spoken serves the purposes of deceit. He also says that it is called a song of ascents because it is about ascending from the depths of misery. Similarly the Meiri seems to be saying that when a person calls out to G-d, his salvation will be according to the dread he is suffering and according to his desire for the redemption.

לע"נ הסבתא טויבע בת יואל לייב ז"ל נלב"ע כה בשבט תשכ"ג

העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני  וגם באתר  http://dyschreiber.blogspot.co.il

  

Blogger English   http://dyschreiber.blogspot.com/2016/01/bo-psalm-120-lying-and-cheating.html

Blogger Hebrew   http://dyschreiber.blogspot.com/2016/01/157.html

YouTube   https://youtu.be/nT4oNZBfIzk

וארא \ תה' קלא # 156: הלב שלי לא התגאה

א. שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד  ה' לֹא גָבַהּ לִבִּי  וְלֹא רָמוּ עֵינַי  וְלֹא הִלַּכְתִּי בִּגְדֹלוֹת וּבְנִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי:

ב. אִם לֹא שִׁוִּיתִי וְדוֹמַמְתִּי נַפְשִׁי   כְּגָמֻל עֲלֵי אִמּוֹ כַּגָּמֻל עָלַי נַפְשִׁי:

ג. יַחֵל יִשְׂרָאֵל אֶל ה' מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם:

בתהילים קלא דוד המלך מציג את השפלות שבו ותומך בו עבור עם ישראל. הרעיון של המונח "שיר המעלות" הוא שאם אדם מתבונן ברעיונותיו הם ישמחו וירוממו אותו. נראה שיש משהו בטבע אנושי במיוחד בקרב היהודים שמוצא שמחה בהכרה בשפלות של האדם עצמו במיוחד לפני ה'.

המזמור רושם ד' אמצעים של שפלות: א) לא גבה הלב, ב) לא רמה העין, ג) לא הלך בגדלות, ד) ובנפלאות ממנו. יש לדרוש בהם כמה פירושים.

שיטת המלבי"ם: מעבר למידה בכמות או באיכות בחפצו ותשוקותיו. למשל גבהות הלב, מי שחפץ להיות כאחד ממלאכי מרום עובר את גבול התשוקה באיכות. מי שחפץ שיהיה לו גבורה מופלגת יותר מן הגבול, עובר את גבול התשוקה בכמות. רום עינים מציין את העובר את הגבול בשכל העיוני. אם יחשוב שהשגתו היא בלתי מוגבלת ושופט בשכלו בענינים האלקיים שהם למעלה משכל האדם; וזה מוגבל נגד השכל המעשי והשכל העיוני. שהשכל המעשי מקורו מהלב והעיוני מקורו מהעיניים. שיסוד לכל השכלה הוא בחינה והנסיון שישיג ע"י החושים. עד כאן פירושו. נראה מזה שיש מעבר לגבול החושים ויש מעבר לגבול החשׁבּון.

שיטת המאירי: "לא גבה לבי" - להבזות את אחי בתוך לבי. "ולא רמו עיני" - להביטם בעֵין הגאווה והבוז ואף כמה שלא היה בי גאות. "לא הלכתי בגדולות ונפלאות ממני" - ר"ל במה שחכרתי שהוא מותר אצלי. ואיפשר שכל זה נאמר על סדר הלמוד בחכמות שלא הרים בהם לא גבה לבי להשען על בינתי וציור לבבי בעיוני והתבודדותי.

"לא הלכתי בגדולות ונפלאות ממני" - ר"ל במה שחכרתי שהוא מותר אצלי. אפשר שכל זה נאמר על סדר הלמוד בחכמות שלא הרם בהם לא גבה לבי להשען על בינתי וציור לבבי בעיוני והתבודדותי. ולא רמו עיני להשען על דעתי בהבטת הספרים העמוקים שבהם ואף בלמדי אצל חכמים לא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני לחקר במה שאין יד העיון שלטת אלא מעט מעט על סדר הלימוד, עכ"ל. נראה דה"מ לא עשה הִתפַּלפְּלוּת ואַשְׁלָיָה.

פשטות את הרעיון של גבה לב נראה יהירות וגאווה. הרעיון של רם עין נראה שחומד את הדברים משמעותיים שאין לאדם להחזיק בצדק. אלה הם מדות אישיות. הרעיונות של לא הולך בדברים שהם גדולים או סתומים מדי שתי שיטות מעשיות. גדול מדי זה כמו לקחת עמדה גבוהה שבו אדם באמת חסרת היכולת. מדי סתום יהיה מנסה לעשות דברים שאדם אינו מסוגל לעשות, בגלל שהוא חסר ניסיון , חינוך, או שכל.

רש"י: ה' לא גבה לבי וגו' - לא נהגתי שררה לא עשיתי גדולות תענוגות בנינים ונטיעות כעין שעשה בני הנני עליך כמי שאין לו ידים ורגלים כגולם מוטל לנגדך.

גמ' ירושלמי סנהדרין ב ד: "לא גבה לבי", בשעה שמשחני שמואל למלך. "ולא רמו עיני", בשעה שהרגתי גלית. "ולא הלכתי בגדולות", בשעה שהחזירוני ונכנסתי למלכות. "ובנפלאות ממני", בשעה שהעליתי את הארון.

רד"ק מסביר, "ה' לא גבה לבי ולא רמו עיני", זה אמר דוד על עצמו. ואמר זה הענין באלה המעלות שהם על הגלות, כלומר, כי כמו שהתנהג הוא, כן יתנהגו ישראל בגלות בשפלות, ובזה ירחם ה׳ עליהם (מזמור קלח, ו) כי רם ה׳ ושפל יראה. לפיכך אמר בתכלית המזמור יחל ישראל אל ה', אמר: לא גבה לבי, בסתר, ולא רמו עיני, בגלוי. פ' מצודת דוד: "יחל ישראל" - ר"ל ממני ראו וכן עשו גם אתם וקוו אל ה' מעתה ועד עולם.

לע"נ הסבא אהרן בן יוסף ז"ל נלב"ע כז בטבת תשכ"ו     

העלון ניתן לקבל גם בדואר אלקטרוני וגם באתר  http://dyschreiber.blogspot.co.il  

Blogger English   http://dyschreiber.blogspot.com/2016/01/vaera-psalm-131-my-heart-was-not-proud.html

Blogger Hebrew   http://dyschreiber.blogspot.com/2016/01/156.html

YouTube   https://youtu.be/M5zCefDvrqs

VaEra \ Psalm 131 - My Heart was not Proud

1. A song of ascent by David. 

שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד 

O Lord, my heart was not haughty, 

ה' לֹא גָבַהּ לִבִּי

nor were my eyes raised on high, and 

וְלֹא רָמוּ עֵינַי 

I did not pursue matters greater and more wondrous than I.

וְלֹא הִלַּכְתִּי בִּגְדֹלוֹת וּבְנִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי

2. I swear that I calmed and quieted my soul 

אִם לֹא שִׁוִּיתִי וְדוֹמַמְתִּי נַפְשִׁי

like a suckling on its mother; like a suckling was my soul with me.

כְּגָמֻל עֲלֵי אִמּוֹ כַּגָּמֻל עָלַי נַפְשִׁי

3. Israel, hope to the Lord from now to eternity.

יַחֵל יִשְׂרָאֵל אֶל ה' מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם

In Psalm 131 King David exhibits the lowliness that is in him and advocates it for the nation of Israel. The idea of the term “a song of ascents” is that if a person meditates on its ideas they will gladden and elevate him. There seems to be something in human nature particularly among the Jews that finds joy in recognizing one’s own lowliness especially before Hashem.

The psalm lists four traits of lowliness: 1) the heart is not haughty, 2) the eye is not raised high, 3) does not go in things that are relatively too big, 4) or recondite. These are discussed by various sources. Generally the Malbim sees this as a discussion of qualitative and quantitative transgressing of an acceptable border. In the case of a haughty heart it is in desires and yearnings. A qualitative trespass would be holding oneself as high as the angels. A quantitative transgression would be chasing after great power. Lifting ones eye would be transgressing the border of the intellect for example be judging the actions of heaven especially things that are above human intelligence.

The Meiri understands not having a haughty heart as not debasing one’s brother in one’s heart. Not lifting one’s eyes means not to look at others with conceit and degradation and indeed not to have the character trait of conceit at all. Not going in things that are big and recondite meant to King David recognizing the things that were permitted to him. When it came to his studies he did not become conceited or haughty so as to use sophistry or chase after illusions. It would seem that this meant he clung to external principles and did not chase after his fancies and reveries. Also when learning he did not look at deep books or examine principles he really didn’t understand. Rather he learned little by little according to the educational program.

Simply stated the idea of the heart being haughty seems to be conceit and vanity. The idea of the eye be raised high seems to be coveting significant things that a person should not rightly have. These are personality traits. The ideas of not going in things that are too big or recondite are two practical practices. Too big would be something like occupying a high position where a person really lacks the ability. Too recondite would be attempting to do things that a person is not capable of doing, due to insufficient experience, education, or intelligence.

Rashi sees King David as saying “I did not behave with superiority. I did not make great things, engage in pleasures, construct buildings and parks as my son did. Behold I am in regards to You like one who has no hands or feet, like a mannequin laying before You.

The Jerusalem Talmud (Sanhedrin 2:4) interprets the verse as follows. “My heart was not haughty” at the time I was anointed by Samuel. “My eye was not pretentious” at the time I killed Goliath. “I didn’t stride in great things” at the time I was returned and entered into royalty. “And things to recondite for me” at the time I brought up the ark [of the covenant]”.

Like a baby with its mother, is the way King David considered his life. The Meiri comments that he was lowly and held himself to be like a little child. The Malbim comments that like a baby doesn’t rely upon itself for anything because it knows how little power it has to do anything, so to was the outlook of David.

The Radak explains “Hashem, my heart was not haughty nor was my eye vain” as David talking about himself. However he raised this subject because these are the virtues needed for the exile. That is to say that when an individual conducts himself thusly, and likewise when Israel conducts itself thusly in the exile, then Hashem has mercy upon them as it says, “for Hashem is high but the lowly He sees”, (Psalm 138:6). Therefore the point of the song is that, “Israel should hope to Hashem”, and say my heart was not vain in secret and my eye was not arrogant in public. The Metsudas David comments “Israel should wish” that he means to say that they should look at me and do likewise and hope to Hashem from now until forever.

  

לע"נ הסבא אהרן בן יוסף ז"ל נלב"ע כז בטבת תשכ"ו

העלון ניתן לקבל גם בדואר אלקטרוני וגם באתר  http://dyschreiber.blogspot.co.il 

Blogger English   http://dyschreiber.blogspot.com/2016/01/vaera-psalm-131-my-heart-was-not-proud.html

Blogger Hebrew    http://dyschreiber.blogspot.com/2016/01/156.html

YouTube   https://youtu.be/M5zCefDvrqs