Thursday, December 3, 2015

VaYayshev / Hanuka / Psalm 30 - Place of the Repentant

Psalm 30 is associated with Hanuka. The Ashkenaz prayer book follows the tradition of the Vilna Gaon zt”l and instructs it to be said during the morning service instead of the normal psalm for the day of the week. The Sephard text used by Hasidim and Sephardim has it said during the evening service instead of Psalm 121. The earliest source for the tradition is one of the minor tractates of the Talmud, Tractate Soferim (scribes) (chapter 18). The first Mishna brings a discussion between the Talmudic sages Rabbi Yochanan and Resh Lakish about the service of the Levi’im in the Holy Temple, may it be built speedily in our days, during which a Psalm for each day of the week was said, plus a special psalm on Rosh Hodesh. They draw the conclusion that everyone who recites a verse in its time is given credit as if he built a new altar and brought an offering on it. The mesechta then continues that the appropriate one for Hanuka is Psalm 30.

Psalm 30 opens by saying it is a song for the inauguration of the Temple. Inauguration in loshen hakodesh is “hanuka” (חֲנֻכַּת). It is the same word for the Jewish holiday Hanuka which refers to the inauguration of the Temple, when it was repurfied by the Maccabees. A question is raised as to how this could be a tribute to the inauguration of the Temple when the Temple was not built during the lifetime of King David, rather it was built by his son Solomon. The answers are often like the Midrash Shocher Tov which says

If one thought to do a mitzvah, but was compelled not to do so, HaKadosh Baruch Hu credits him as if he did so. You should know in fact David is considered as building the Temple even though he did not build it as it says, “A psalm; a song of dedication of the House, of David”. From here [it is learned] if one who is pained about something, it is counted in his name. Likewise we have found with Moshe who was pained with the Torah of Hashem and worked long in it forty days and forty nights. Therefore it is called in his name as it says, “Remember the Torah of Moshe My servant”. Likewise David was pained about the praise (meaning the Temple) therefore it is called in his name.   

Another difficulty is that the text of the psalm is not what is generally expected in a song of inauguration. It is basically a poem of personal thanksgiving for rescue from a horrible situation. David talks about: enemies, healing implying illness, descending into destruction, and being in hell. From all of this G-d rescued him. Implying punishment for sin, he exclaims that G-d’s anger is for a moment but His favor is for a lifetime. He confesses that when Hashem hid His face from him, he was alarmed and that he called to G-d and beseeched Him. The psalm concludes that his mourning has been changed to dancing and sack cloth to joy. For this he will sing noble songs that will never be stilled and forever give thanks to G-d.

King Solomon’s prayer, when he inaugurated the Temple, is more conventional. In it he asks that the Temple will be a shrine of prayer. There Israel will confess their sins and call out to G-d for help in times of trouble, and people from all nations will come to pay homage to the G-d of Israel. In addition all mankind will learn the name of G-d and to fear Him.

If Psalm 30 is examined especially as a follow up to Psalm 51, it emerges as the prototype and the first of the prayers that will be expressed at the Temple. The intellectual foundation of the Temple of David is not precisely the same as the Tabernacle built by Moshe Rabenu. While penitence, forgiveness, and mercy are part of the foundation of the Tabernacle of Moshe, they are much larger in the Temple of David.

Psalm 51 expresses David’s fears of retribution from above because of his sin with Bath Sheva. Specifically that he will no longer have divine inspiration and will die by the sword. In Psalm 30 he acknowledges that he has been punished and forgiven, and he renders thanksgiving that the things he feared most did not happen. Basically King David is saying, I did bad things, I was punished, I changed, I was forgiven. For this I wish to give thanks to Hashem at the Temple.

The joy of the repentant sinner recalls the Talmudic (Brachos 34b) discussion around the saying or Rabbi Abahu, “In the place where penitents stand even the wholly righteous cannot stand”. One can say that a repentant sinner grains insights that one, who did not sin, never acquires. In addition the penitent has a much greater appreciation of Hashem’s mercy. Rabbi Yochanan, though, differs saying that the reward for the wholly righteous has only been seen by G-d. The debate revolves around a homiletic interpretation of a verse from Isaiah (57:19), “Peace, peace to the distant and to the near”. The passage in the prophet does not seem to imply a comparison. Rather, both the repentant and the righteous will have peace. The great tsadik Rabbi Yehoshua ben Levy says that meaning of “what the eye has not seen” is the wine that has been preserved since the six days of creation.

These are concepts found in the story of Hanuka. Josephus in his book “Jewish Antiquities” starts the story of Hanuka with Antiochus, King of Syria. Like other kings of Asia he gave the Temple a large gift because he was impressed with the piety of the Jews (Book 12 chapter 3 paragraph 3). He donated the value of 20,000 pieces of silver plus large quantities flour, wheat, and salt as an endowment for the sacrifices, among other favorable treatments. Subsequently there was a dispute and a rebellion concerning who should be the High Priest. When the candidate of Antiochus lost, he and his followers returned to their king and told him they wished to leave the Jewish way of life and adopt the Greek way of life. When doing so, they specifically hid the fact that they were circumcised.

After that Antiochus brutally suppressed the Jewish religion. He was joined by many Jews some because of fear for others it was voluntary. The Temple was made into a place of idolatry and unkosher animals were brought on the altar. In the end they were all defeated by the Maccabees who then purified the Temple and reinstituted Torah law. After the victory a miracle occurred in that one day’s supply of oil to light the menorah in the sanctuary lasted eight days long enough for them to produce a new supply.

This was the rededication of the Temple. The Jews had done wrong in leaving the teaching of the Torah. As a punishment they suffered atrocities at the hand of a former friend. They repented and returned to the faith. They were given a miracle from heaven as a sign that they were forgiven.


  
לע"נ הסבא אהרן בן יוסף ז"ל נלב"ע כז בטבת תשכ"ו
העלון ניתן לקבל גם בדואר אלקטרוני וגם באתר  http://dyschreiber.blogspot.co.il 





וישב\ חנוכה \ תה' ל # 151: מקום שבעלי תשובה

תהילים ל' שייך לחנוכה. בנוסח אשכנז נאמר בשחרית במקום שיר של יום כמו שיטת הגר"א. בנוסח ספרד נאמר בערבית במקום תה' קכא. המקור הקדום ביותר למסורת הוא אחד המסכתות הקטנות של התלמוד, מסכת סופרים (פרק יח).המשנה הראשונה מביאה דיון בין חכמי התלמוד רבי יוחנן וריש לקיש על עבודת הלויים בבית המקדש, שיבנה בב”א, שבו אמרו תהילים לכל יום בשבוע וגם מזמור מיוחד בראש החודש. המסקנה שכל המזכיר פסוק בעונתו מעלה עליו כאילו בונה מזבח חדש ומקריב עליו קרבן. הלכה ב: בחנוכה ארוממך ה'.

תחילת תה' ל' "מזמור שיר חנכת הבית לדוד". חֲנֻכַּת לשון חג חֲנוּכָּה. חנוכה מתייחס לחנוכת בית המקדש, כאשר הוא היה מטוהר שוב על ידי המכבים. השאלה עולה, כיצד זה יכול להיות כמזמור לחנוכת בית המקדש, הרי בית המקדש לא נבנה בימיו של דוד המלך, אלא נבנה על ידי שלמה בנו. התשובות לעתים קרובות כמו מדרש שוחר טוב שאומר

ואם חשב לעשו' מצוה ונאנס ולא עשאה הקב"ה מעלה עליו כאילו עשאה. תדע לך שהרי דוד חשוב לבנות המקדש ואף על פי שלא בנאו נכתב על שמו שנ' מזמור שיר חנוכת הבית לדוד. מכאן שכל מי שמצטער על הדבר נקרא על שמו שכן מצינו במשה על שמצטער בתורה בתורה ה' וישכם מ' יום ומ' לילה נקר' על שמו שנ' זכרו תורת משה עבדי וכן דוד שמצטער עלין תחילה (פ' על הבית) נקרא בשמו שנ' מזמור שיר חנכת הבית לדוד

עוד קשה שהלשון של המזמור לא מה שבדרך כלל צפוי בשיר של חנוכת הבית. זהו בעצם שיר הודיה אישית להצלה ממצב נורא. דוד מדבר על: אויבים, ריפוי שרומז למחלה, ירידה לשחת, ושהייה בגיהינום. מכל זה הקב"ה הציל אותו. רומז לעונש על חטא, הוא אומר שכעסו של הקב"ה הוא רגע, אבל טובתו היא לכל חיים. הוא מודה שכאשר הקב"ה הסתיר את פניו ממנו, הוא נבהל וקרא להוהתחנן לו. המזמור מסכם כי אבלו התהפך לריקודים ולבוש שק לשמחה. לכן הוא ישיר שירים אציליים ויתן תודות שלא ידום לעולם לה' .

תפילתו של שלמה המלך, כשהוא חנך את בית המקדש, היא יותר קונבנציונלית. הוא מבקש שהבית יהיה היכל התפילה. שם ישראל יתוודו על חטאיהם ויקראו להלעזרה בעת צרה, ואנשים מכל העמים יבואו לתת כבוד לאלוקי ישראל. בנוסף כל האנושות תלמד את שמו של הקב"ה ותירא ממנו.

אם תהילים ל' נחשב בעיקר כהמשך לתהילים נא, זה מתגלה כאב טיפוס הראשון של התפילות שיהיו נאמרות בבית המקדש. הבסיס השכלי של בית המקדש של דוד הוא לא בדיוק כמו המשכן שנבנה על ידי משה רבינו. אע"פ שתשובה, סליחה, ורחמים הם חלק מהיסוד של המשכן של משה, הם הרבה יותר גדולים בבית המקדש של דוד.

תה' נ"א אומר שדוד חשש מפורענות משמים בעקבות החטא עם בת שבע, שלא תישאר בו עוד רוח הקדש והוא ימות בחרב. בתה' ל' הוא מודה על העונש והמחילה, וגם נותן הודאה שהרע לא בא. בעיקר דה"מ אומר חטאתי, קבלתי עונש, עשיתי תשובה, קבלתי מחילה. על כל אלה רצוני לתת הודאת לה' בבית מקדש.

שמחה של תשובה מזכירה סוגיה בגמרא (ברכות לד:) בקשר לפתגם דר' אבהו,
"מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין". יש להגיד שבעל תשובה מקבל הבנות שצדיק שלא חטא לא מקבל. גם הבעל תשובה יודע טוב מאד רחמנות של ה'. פליגי ר' יוחנן כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה אבל צדיקים גמורים עין לא ראתה אלקים זולתך. יסוד המחלוקות איך לדרוש, "שלום שלום לרחוק ולקרוב", (ישעיה נז יט). מהקטע עצמו לא נראה שלש להשווה, אלא יהיה לשניהם שלום. מאי עין לא ראתה אמר רבי יהושע בן לוי זה יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית.

אלו הן הנשואים בסיפור חנוכה. הספר יוסיפון מתחיל את עניין חנוכה עם אנטיוכוס מלך סוריה. כמו מלכים אחרים של אסיה, הוא נתן מתנה גדולה בגלל החסידות של ה' של יהודים עשה עלו רושם. הוא תרם שווה 20,000 שקלי כסף וגם כמות גדול של קמח, חיטה, ומלח בין טובות אחרות. אחרי זה היה מחלוקות ומלחמה מי יהיה כהן גדול. כאשר המועמד של אנטיוכוס לא הצליח, הא בא למלך ואמר שהוא לא רוצה לשמר מצוות אלא להתייוון. כאשר עשה את זה הוא הסתתר המילה.

אחרי זה אנטיוכוס לחץ את הדת היהודית באכזריות. הרבה יהודים התחברו עמו חלק מפחד וחלק ברצון. עשו בית המקדש מקום ע"ז והקריבו בהמה טמאה. בסוף היה ניצחון גדול ע"י המכבים. המכבים טהרו הבית וחדשו הנהגת התורה. אחרי הניצחון קרה נס גדול שפך אחד שמן שמספיק רק ליום אחד הדליק המנורה ח' ימים עד שעשו שמן טהור.

זה היה חנוכת הבית החדש. היהודים טעו בעזיבת התורה הקדושה. סבלו עונש ע"י אכזריות מחבר לשעבר. עשו תשובה ושבו לדת. קבלו נס מן השמים שהוא סימן של מחילה.



לע"נ הסבא אהרן בן יוסף ז"ל נלב"ע כז בטבת תשכ"ו
העלון ניתן לקבל גם בדואר אלקטרוני וגם באתר  http://dyschreiber.blogspot.co.il 


  


Thursday, November 26, 2015

וישלך \ תה' קכב # 150: תפארתה של ירושלים

תהילים קכב מבטא את המחשבות והששון שיש לאדם כאשר הוא מתקרב לירושלים. מצודת דוד מציין כי הפרק מתייחס למחשבות של היהודים בגלות, כאשר הם מחליטים לבקר בירושלים בחגים היהודיים. המזמור מתאר את הרגשות שיש לאדם שמגיע מחו"ל והחוויות כאשר הוא רואה את ירושלים בפעם הראשונהזה גם מתאר את רגשותיו של תושב ישראל, כאשר הוא מתקרב לעיר העתיקה בירושלים בחגים היהודיים במיוחד הוא חלק מקהל גדול של עולי הרגל. התמונה של ירושלים במזמור היא ירושלים בתפארתה. זהו הטקסט שלה.

א. שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית ה' נֵלֵךְ:
ב. עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלָם:
ג. יְרוּשָׁלַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה-לָּהּ יַחְדָּו:
ד. שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים שִׁבְטֵי- קָהּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל לְהֹדוֹת לְשֵׁם ה':
ה. כִּי שָׁמָּה יָשְׁבוּ כִסְאוֹת לְמִשְׁפָּט כִּסְאוֹת לְבֵית דָּוִד:
ו. שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלָם יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ:
ז. יְהִי-שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ:
ח. לְמַעַן-אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה-נָּא שָׁלוֹם בָּךְ:
ט. לְמַעַן בֵּית-יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ:

כאשר דוד המלך ראה שהאומה עדיין משתמשת באוהל שנבנה על ידי משה רבינו כבית מקדש, הוא ביקש להקים במקומו בניין מאוד מפואר. הוא דבר על זה עם נתן הנביא שנתן לו את ברכתו. עם זאת, באותו לילה לנביא היה חזון מהקדוש ברוך הוא, שאמר לו, כי דוד היה לוחם בעל שם, שהמונומנט של בית המקדש יצטייר כאנדרטה למלחמה כאשר באמת זה אמור להיות אנדרטה לשלום. למעשה אלוקים החשיב כל הדם ששפך דוד כעולות, ולכן בנו שלמה, שיהיה מלך של שלום, יקבל את הכבוד של בניית מקדש קדוש זה.

מדרש שוחר טוב מספר באגדה שהליצנים היו הולכים אצל חלונותיו של דוד ואומרים מתי ימות זקן זה ויבא שלמה בנו ויבנה בית הבחירה ונעלה לרגל? והוא אומר: אע"פ שהם מתכוונים להכעיסני תבא עלי שאני שמח, הה"ד: שמחתי באומרים לי בית ה' נלך. א"ל הקב"ה: טוב לי יום בחצריך מאלף - טוב לי יום אחד שאתה עוסק בתורה, מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח.

הזמר מתאר את ירושלים כעיר בנויה שמצרפת יחד את כל שבטי ישראל הולכים. מסביר אבן עזרא - הטעם שעמדנו להסתכל בבנייני החומות ויופי השעריםפ' מלבי"ם: מצייר את האומה בכללה כגוף אחד המורכב מאיברים פרטים שונים. וירושלים היא העיר שחוברה לה יחדיו ויתחברו האיברים הפרטים, להיות גוף שלם, יחול בו רוח החיים ונפש המשכלת ונפש האלקית. והנה בית ה' הנמצא בה היא הכלי המכין את הגויה הכללית אל חול השכינה ונפש האלקית בה. אמנם העיר עצמה היא כלב ומוח בגויה אשר יכינו אותה אל קבלת נפש החים ונפש המשכלת. . . . והתחברו כולם ע"י העיר הזאת . . . שהם גוי אחד מתאחדים, במה? שכולם מתקבצים שם בשלש מועדי השנה לתכלית אחדץ. . . . והעיר ששם יתקבצו היא כמו הלב שבו תחול רוח החיים המחיה את הגויה ומקרב העצמות המפוזרות עצם אל עצמו.

מאירי " עֹמְדוֹת": לדעתי ענין קיום כלומ' עמידתנו וקיומנו בזכות שעריך והזא. כנוי על מצבי החכמים . . . ודרשו בו שערים המצויינין בהלכה (ברכות ח.). רש"י: במלחמה בכל מקום בשביל שעריך ירושלים שעוסקין בהן בתורה.

שבט ישראל נקרא שבטי קה. פי" המלבי"ם שירושלים מקום עדות לישראל: " שהם גוי אחד מתאחדים, במה שכולם מתקבצים שם בשלש מועדי השנה לתכלית אחד "להודות לשם ה'", עד שהתכלית הזה להודות לשם ה' הוא הכח הפנימי הקושר האיברים הפרטים. . . . "כי שמה ישבו כסאות למשפט" שהם הסנהדרין ושופטי ישראל, ומשם תצא תורה ודת ודין ושמה "ישבו כסאות לבית דוד" שמשם תצא ההנהגה הכללית לכל פרטי האומה. מוסיף רש"י - כי גם בירושלים תשרה השכינה וישבו שם כסאות לשפוט בהם את האומות.

תהילים אז מטיף כי כל אחד צריך לחפש את שלומה של ירושלים ומוסיף אלו שאוהבים אותה יהיו רגועים. מדרש שוחר טוב מעריך את אלה שמתפללים לשלומה של ירושלים כצדיקים.
הרב שמשון רפאל הירש מציין כי רק מי שאוהב את ירושלים, שנמנו חבריו, יוכל להתמודד עם העתיד עם רוגע ושלווה. התפילה או הנבואה לשלום הקירות החיצוניים של ירושלים ולארמונות בפנים היא היבט של שלום פנימי וחיצוני. משמעות הדבר היא כי אלו שמחפשים את שלומה של ירושלים צריכים להיות חופשיים לא רק מההתקפות ועוגמת הנפש של אחרים, אלא לא צריכים מערבולת פנימית גם כן.

נראה ששתי השורות האחרונות של המזמור כביכול דוד המלך פונה בעצמו לקורא. אומר שהוא ידבר שלום לכל מי שקורא את הספר שלו ומאחל לו הצלחה. הוא מאמין כנראה שזה יועיל לבית הוגם בני המשפחה והחברים שלו. הרב שמשון רפאל הירש מסכם פירושו למזמור באומרו המשאלה אינו מבוסס על מניעים חד צדדיים אנוכיים אלא היא לטובת הכל שיצטרף ישראל כאחים וחברים. לבסוף האידיאל היסודי של הישועה, שתפרח מירושלים, יהיה בסופו להשתכלל לעתידה של ישראל ולכל בני אדם.



לע"נ הסבא אהרן בן יוסף ז"ל נלב"ע כז בטבת תשכ"ו
העלון ניתן לקבל גם בדואר אלקטרוני וגם באתר  http://dyschreiber.blogspot.co.il