בס"ד
כתוב בירמיהו טז, כא: "לָכֵן הִנְנִי מוֹדִיעָם בַּפַּעַם הַזֹּאת אוֹדִיעֵם אֶת־יָדִי וְאֶת־גְּבוּרָתִי וְיָדְעוּ כִּי־שְׁמִי הֹ'". מסביר הרד"ק, "וידעו כי שמי ה'. כמו כי אני ה' כי הוא שמו ושמו הוא". זה כמו, "אני ה'", כמו שנאמר בהר סיני כלומר זה שמו והשם הזה הוא מה שהוא. ההקדמה היא שהכינוי של הקב"ה בא עם ראיית כוחו. ההקשר הוא שהעם היהודי ייענש על עבירותיו ובאמצעות הפגנת כוח זו אנו מכירים בה' ונבין את שמו.
באמצעות ניתוח דקדוקי של השם, שאסור להגותו בפה, אנו למדים על קיומו ותכונותיו. זה גם הולך יד ביד בראיית צדק בעולם, במיוחד כאשר הרשעים סובלים בגלל רשעתם. הנחל שורק מסביר שהשם הוויה מורה שהוא מפקח על מה שלמטה בעולם הגשמי והוא בחר בשם זה כדי להודיע את זאת.
שם ארבע האותיות של השם הוא צורה של הפועל "להיות". המילה "השם" פירושה המילולי "השם". בימי קדם נאמר כפי שהוא כתוב, אולם כיום אנו נחשבים לא ברמה הראויה לומר זאת. לפעמים משתמשים במילה "הוויה", שבמידה מסוימת מתקרבת אליה. התעמקות בדקדוק ובהגייתו מגלה דברים רבים על אלוקים.
השם הוויה כהרחבה של המילה "להיות" מסמל הוויה מוחלטת וקיום מהותי. זה מרמז על קיום עצמי, עצמאי, מספק את עצמו, הכל כל יכול וייחודי. כל זה מיוחד לקל האמיתי, שהוא העליון.
"אנכי" מרמז על נצח ובלתי ניתן לשינוי. ישות הקיימת בעצמה תהיה בלתי משתנה ונצחית. צורת השם הוויה כוללת היבטים של זמני עבר, הווה ועתיד המרמזים על שליטה לאורך זמן ועל היותו נצחי.
תיאורים אלו מגיעים מהבנת הפועל בצורתו הפסיבית. אבל צורתו הפעילה מרמזת שה' הוא המקור והמקור של כל השלמות שממנה מקבלים כל היצורים את הווייתם והמשך קיומם. במידה מסוימת, בזמן עתיד זה מרמז על היכולת לממש את הבטחותיו ואיומיו.
כל זה מרמז על אמונה, למשל שה' יספק. לפעמים אפשר לתפוס את אלוקים דרך הברכות שמקבלים. זה נכון במיוחד אם ברכה מגיעה כתוצאה מהתקשרות של אדם לדת. לעומת זאת אפשר לתפוס את ה' דרך נפילת הרשעים. כאשר מגיעה ברכה לאדם טוב, חסד ה' מתגלה. כשחורבן פוקד את הרשעים, אז מתגלה כוחו של ה'.
לע"נ האמא מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טו ניסן תשנ"ח
העלון ניתן לקבל גם באתר http://dyschreiber.blogspot.com