בפרשת ויחי יעקב אבינו יודע שהוא ימות בקרוב. הוא דורש מיוסף להבטיח שלא לקבור אותו במצרים, אלא לקבור אותו בבית הקברות המשפחתי במערת המכפלה. כדי להוסיף תוקף הוא משביע אותו.
השבועה מכוונת נגד פרעה כי יעקב מאמין שאם קבור במצרים הוא יתווסף לאליל. זה יהיה כבוד גדול בחברה המתקדמת ביותר בעולם, והדוחה זאת תהיה הפרה גדולה של מנהגיהם. הוא צופה שפרעה לא ישמח, החלטתו. עם זאת, הוא גם יודע כי בגלל יוסף נשבע שבועה משפטית, הוא ינסה מאוד לשמור את זה. כתוצאה מכך, כאשר מגיע הזמן, לאחר תקופה ארוכה של אבל רשמי, פרעה מקבל את ההסכם הזה.
שוב מפר את ההליכים המסורתיים, יעקב נותן למנשה ולאפרים מעמד של שבטים מלאים במה שמתגלה כאומה שלו. משמעות הדבר היא כי יוסף יהיו שני קולות המועצות הלאומיות. שניים מבניו, שמעון ולוי, יפוזרו, ולכן לא יהיו להם קולות. הגזמה זו אפרים, הצעיר, יונח במסדר לפני אחיו הגדול, מנשה.
אם מישהו היה מקבל מנה כפולה, זה היה ראוי להיות ראובן, שהוא הבכור, אבל השבט שלו יקבל קול אחד כמו שבטים אחרים. היה גם צפוי כי זה יהיה שבט המלכותי. במקום זאת, יהודה, שמחנהו ייסע ראשון ויהיה הראשון מבין הקבוצות שהובילו את ארון המתים של יעקב בתהלוכת הלוויה.
יעקב ידע בדיוק מה הוא עושה. הוא ראה נכון כי כללי ההתנהגות העממיים הם אמצעי שימושי להגיע להחלטה הנכונה, אך לא היה זה בלתי-נכון ולעתים אף צורך בהתאמות. גורלה של ישראל ואפילו מעמד משפחתו הגדולה היה גדול ממצרים. יוסף היה המודיעין והתפיסה כדי להבין בבירור אבל הילדים האחרים לא כל כך. הוא יכול לאבד הכול על ידי היותו אלוהים במצרים אבל קבורתו עם אברהם ויצחק עשה את הנקודה.
כמו כן מצוינותו הגבוהה של יוסף בחוכמה ובצדקתה תועיל מאוד לאומה ולכן יש לחזק את קולו. הנטייה של שמעון ולוי לחרב היתה גורמת לכאב ולסבל רב, ולכן ראוי היה להוציא אותם מן הדיונים בסוגיות הגדולות. אפרים היה יותר מסוגל ממנשה, ולכן הוא צריך לשמוע קודם.
להגיד דברים כמו אלו, הזמן חשוב מאוד. אחד הזמנים המיוחדים הוא בשעה אדם עומד לעזוב את העולם הזה. בספר דברים א ג רש"י מסביר לנו נלמוד, "שֶׁלֹּא הוֹכִיחָן אֶלָּא סָמוּךְ לַמִּיתָה; מִמִּי לָמַד? מִיַּעֲקֹב, שֶׁלֹּא הוֹכִיחַ אֶת בָּנָיו אֶלָּא סָמוּךְ לַמִיתָה, אָמַר, רְאוּבֵן בְּנִי אֲנִי אוֹמֵר לָךְ מִפְּנֵי מַה לֹּא הוֹכַחְתִּיךָ כָּל הַשָּׁנִים הַלָּלוּ, כְּדֵי שֶׁלֹּא תַנִּיחֵנִי וְתֵלֵךְ וְתִדְבַּק בְּעֵשָׂו אָחִי; וּמִפְּנֵי אַרְבָּעָה דְּבָרִים אֵין מוֹכִיחִין אֶת הָאָדָם אֶלָּא סָמוּךְ לַמִיתָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא מוֹכִיחוֹ וְחוֹזֵר וּמוֹכִיחוֹ, וְשֶׁלֹּא יְהֵא חֲבֵרוֹ רוֹאֵהוּ וּמִתְבַּיֵּשׁ מִמֶּנּוּ, כּוּ' [כך שהוא לא יחשוף טינה נגדו, כדי שהוא יעזוב ממנו בשלום כמו תוכחה מביא שלום] כִּדְאִיתָא בְּסִפְרֵי.
לע"נ הדוד מאיר בן חיים ז"ל נלב"ע כה תשרי תשנ" ב.
העלון ניתן לקבל בדואר אלקטרוני וגם באתר http://dyschreiber.blogspot.com
No comments:
Post a Comment